newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם העוצמה הסינית והאלימות הקשה לא עוצרות את המחאה בהונג קונג

אף שהממשל בהונג קונג, בתמיכת הסינים, ניסה לעצור באגרסיביות מתגברת את המוחים למען הדמוקרטיה – הם יצאו בהמוניהם להצביע בבחירות למועצות האזוריות, ניצחו ניצחון חסר תקדים, והדהימו את סין ואת העולם כולו בעמידתם האיתנה

מאת:

לפני כשבוע התקיימו בחירות למועצות המקומיות בהונג קונג, הטריטוריה האוטונומית-למחצה בסין שבה מתקיימת מחאה סוערת מזה כחצי שנה. תוצאות הבחירות האלה, שבדרך כלל לא מעוררות עניין רב, היו כה דרמטיות עד שזיעזעו את הממסד בסין.

המועצות המקומיות נמצאות בתחתית ההיררכיה המורכבת של השלטון בהונג קונג, והתפקידים הקלאסיים של הנציגים בהן נוגעים לנושאים שכונתיים ולא לפוליטיקה גדולה. דווקא בגלל חוסר החשיבות שלהן, המועצות המקומיות הן הגוף היחיד בשלטון בהונג קונג שנבחר כמעט כולו בבחירות דמוקרטיות.

מועמדים פרו-סיניים זוכים למימון ישיר ועקיף מבייג'ינג, ולכן יכולים לארגן פיקניקים ואירועים אחרים שמושכים את תושבי השכונות שבהן הם מתמודדים. משתי הסיבות האלה – האופי הא-פוליטי של המועצות והיתרון העצום במימון – הממשל הסיני היה בטוח שינצח את הבחירות האלה בקלות. כל כך בטוח, למעשה, שדובריו רצו להשתמש בניצחון הזה כדי להראות שהציבור לא באמת תומך בתנועת המחאה, ומיסגרו את הבחירות כמשאל עם על המחאה.

אלא שאז הגיעו התוצאות, שהבהירו שבגלל שיעור הצבעה גבוה בהרבה מהרגיל (71% במקום כ-40% בדרך כלל) והשתתפות מסיבית של צעירים, מועמדים פרו-דמוקרטיים זכו ב-389 מתוך 452 המושבים שעמדו לבחירה. מועמדים פרו-סיניים, לעומת זאת, זכו רק ב-58 מושבים, נפילה דרמטית מכ-300 המושבים שהחזיקו קודם לכן.

מפגין בהונג קונג זורק ביצים על דיוקנו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסינית (צילום: Studio Incendo)

כמה פוליטיקאים פרו-סיניים מרכזיים איבדו את המושב שלהם, והוחלפו על ידי פעילים שרצו על האג'נדה הפרו-דמוקרטית של תנועת המחאה, חלקם השתתפו בעצמם בהפגנות והוכו, נפצעו או נעצרו על ידי המשטרה. רצונם של הסינים התממש, ואכן העולם תפש את הבחירות לגופים חסרי השיניים האלה כמשאל עם על המחאה הפרו-דמוקרטית – שניצחה בהן בגדול.

בתחילה, ההלם של הממסד הסיני הוביל לשתיקה מוחלטת. סוכנות הידיעות הממשלתית הסינית דיווחה בלאקוניות שספירת הקולות הסתיימה, ולא אמרה כלום על התוצאות. לאחר מכן, החלו הניסיונות למזער את חשיבות התוצאות. קארי לאם, מושלת הונג קונג הפרו-סינית, הודתה אמנם שישנם אזרחים שאינם מרוצים מהשלטון, אבל לא התייחסה להפסד של המועמדים הפרו-סיניים כאל עניין בעל משמעות רחבה יותר.

ואז, כצפוי, הגיעה התגובה המוחצת של מכונת התעמולה הסינית להפסד: "זו אשמת ארה"ב! הם מתערבים בענייניה הפנימיים של סין!" מכונת התעמולה מצאה לטענה הזאת חיזוק משמעותי בשני חוקים שעברו בסנאט ונחתמו על ידי הנשיא דונלד טראמפ בשבוע שעבר, בתגובה לדיכוי הקיצוני של המחאה בהונג קונג: החוק הראשון מאפשר הטלת סנקציות על האחראים להפרת זכויות אדם בטריטוריה, והשני אוסר על מכירת ציוד לפיזור הפגנות לשלטונות בהונג קונג.

הנשיא דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג בפסגת ה-G20 ביפן ביוני 2019 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

הרקע לחוקים הוא כמובן לא שהרפובליקנים ששולטים בסנאט גילו פתאום רגישות מיוחדת להפרת זכויות אדם על ידי משטרים רודניים, אלא פרובוקציה במסגרת מלחמת הסחר שמנהל הנשיא טראמפ נגד סין.

המלחמה הזאת פוגעת קשות בכלכלה הסינית, והביאה להאטה היסטורית בקצב הצמיחה, כמו גם להלוואות ענק שלקח הממשל. כל אלה הם מקור לדאגה קיומית בבייג'ינג, מכיוון שהשלטון הרודני של המפלגה הקומוניסטית הסינית תלוי בקיום ההבטחה לעם שבתמורה לוויתור על הזכויות הפוליטיות שלהם, הם יזכו בשיפור משמעותי באיכות חייהם.

מלחמת הסחר בין סין לארה"ב אמנם רחוקה עדיין מסיום, אבל סין צריכה להגיע לפחות להבנות ראשוניות כדי למנוע את כניסתם לתוקף של מכסים נוספים על מוצרים כמו מחשבים ניידים וסמארטפונים סיניים ב-15 בדצמבר. מכיוון שהיא עסוקה במלחמת הסחר, לא סביר שסין תגיב לחקיקה החדשה בנושא הונג קונג – מעבר לרטוריקה הרושפת ולאיום הסמלי באיסור כניסת יוזמי החוק לסין ולהונג קונג.

מאופיום לאי-שוויון

מלחמות הסמים הראשונות התרחשו בתחילת ואמצע המאה ה-19. אלא שאז, סוחרי הסמים לא היו קולומביאנים או מקסיקנים, אלא האימפריה הבריטית – שהרוויחה יפה מסחר באופיום, ולא היתה מרוצה מהניסיונות של השלטונות הסיניים לאסור על הסחר בסם.

כתוצאה מהניצחון של האימפריה הבריטית בשתי מלחמות האופיום, היא השתלטה על אזור האיים שהוא הונג קונג של היום, וביססה בו מושבה ונמל ששימש לסחר כפוי עם סין. הטריטוריה הוחכרה לבריטניה בהסכם שנחתם תחת איום צבאי לתקופה של 99 שנה, שהיה אמור להסתיים ב-1998.

לקראת סיום תקופת החכירה, השלטונות הסיניים – שהספיקו עד אז לעבור את המפכה המאואיסטית ואז לאמץ בהדרגה את הקפיטליזם הרודני שמגדיר את סין כיום – הגיעו להסכמה עם השלטונות הבריטיים, שלפיה הונג קונג תעבור לידי סין, אבל תשאר אוטונומית באופן חלקי לתקופת מעבר של 50 שנה. עם העברת הטריטוריה לשלטון סיני ב-1 ביולי 1997, הונהגה מדיניות ה"מדינה אחת, שתי שיטות", שתחתיה הונג קונג שומרת על מערכת משפט נפרדת, מטבע משלה, ממשל אוטונומי באופן חלקי וגם נהיגה בצד שמאל של הכביש כנהוג בקולוניות הבריטיות לשעבר.

"חוק יסוד הונג קונג", שמשמש כחוקה המקומית של הטריטוריה מאז המעבר לשלטון סיני, הבטיח זכות הצבעה לכל אזרחי הונג קונג, אבל לא ציין מתי תתקיים הצבעה כזאת. בפועל, הממשל בטריטוריה איננו דמוקרטי, ונשלט ברובו על ידי עושי דברה של בייג'ינג. מנהיגת הטריטוריה נבחרת על ידי מועצה של 1,200 נציגים, רובם תומכי-סין בלתי נבחרים, אבל כמאה מהם הם נציגים במועצות האזוריות.

מושלת הונג קונג, קארי לאם (במרכז), במסיבת עיתונאים ביוני 2019 (צילום: VOA)

ב-22 השנים שחלפו מאז המעבר לשליטה סינית, האוטונומיה החלקית של הטריטוריה שירתה את שני הצדדים היטב: ההונג קונגים זכו למעט חופש מהשלטון הרודני של המפלגה הקומוניסטית הסינית, בעוד שעבור סין, הונג קונג שימשה כגשר כלכלי ופוליטי חשוב לעולם הגלובליזציה הניאוליברלית.

אבל הונג קונג גם הפכה לעיר עם יוקר המחיה הגבוה בעולם ואי-שוויון מהגרועים בעולם – לא רק בגלל ההון העצום שזורם דרכה, אלא גם בגלל שבזמן המעבר לסין, קבוצה של שישה טייקונים יצרה מונופול על הנדל"ן בטריטוריה, ופועלת שם למעשה בשם הממשלה הסינית.

אותם הטייקונים משמשים בה זמנית ככרישי נדל"ן וכרשויות התכנון שאמורות לפקח על השוק, ולכן השקיעו כספי ציבור בפרויקטי נדל"ן יוקרתיים במקום בדיור ציבורי. שכר הדירה הממוצע בהונג קונג כיום הוא 70% מהשכר הממוצע, וגם מחירי התחבורה הציבורית בשמיים מסיבות דומות. מצד שני, מכיוון שלא מדובר בדמוקרטיה, תושבי העיר לא יכולים לעשות יותר מדי כדי לשנות את המצב.

ואם זה לא מספיק, אז עם ההתחזקות הכלכלית של סין והיעלמות הבושה סביב הסחר עם המשטר הרודני, החשיבות של האוטונומיה של הונג קונג בעיני הממשל בבייג'ינג נעלמת והולכת, ונעשים צעדים שנועדו להחיל שלטון סיני הדוק יותר על הטריטוריה – הרבה לפני תאריך היעד ב-2047. החשש של ההונג קונגים מהשתלטות כזאת הביא לשורה של מחאות. לפני הנוכחית, זכורה מחאת המטריות ב-2014, שדוכאה באכזריות.

למדו מכישלון מחאת המטריות

לאחר שקארי לאם הכריזה השנה על הכוונה לחוקק חוק חדש שיאפשר הסגרה של עצורים מהונג קונג לסין – דבר שעלול לחשוף הונג קונגים במישרין לשיטת המשפט הסינית – תנועת מחאה פרו-דמוקטית חדשה החלה לתפוס תאוצה. בתוך כמה שבועות התרחשה בטריטוריה שביתה כללית והפגנת ענק של כ-2 מיליון מוחים, יותר מרבע מאוכלוסיית הטריטוריה.

הפגנת הענק בהונג קונג נגד חוק ההסגרה לסין, ב-16 ביוני 2019 (צילום: Studio Incendo)

הדרישה הראשונית של המחאה היתה לא לחוקק את החוק. המושלת לאם התעלמה והמשיכה לקדם אותו, עד שהמפגינים חסמו את הכניסות לבית המחוקקים ביום ההצבעה, והביאו את לאם להכריז שהיא מקפיאה את החקיקה. לאחר מכן היא הודיעה על ביטול הצעת החוק, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

האלימות הקיצונית של המשטרה נגד המפגינים, שפצעה אלפים, עיוורה עשרות (כולל עיתונאים וחובשים), הרגה כמה מפגינים ועצרה עוד אלפים, והתגבשות והתרחבות המחאה, הולידו דרישות חדשות. הדרישה הראשית היתה הדרישה הישנה לזכות הצבעה לכל אזרחי הטריטוריה, אך המוחים דרשו גם את התפטרותה של לאם, חקירה של האלימות המשטרתית, חנינה לעצורי המחאה (שעומדים בפני עונשי מאסר ארוכים), ואפילו דרישה לפירוק כוח המשטרה ההונג קונגי, שנתפש בעיני חלקם כמשרת של השלטון הסיני.

כפי שכתבה רחל בית אריה ב"פוליטיקלי קוראת", תנועת המחאה החדשה למדה מהכישלון של מחאת המטריות. המחאה היא מבוזרת ואין לה מנהיגים רשמיים, בין השאר כדי שתוכל להמשיך לתפקד אם וכאשר דמויות מפתח ייעצרו וייכלאו. המוחות מעדיפות הפגנות בזק והתפזרות מהירה על פני מחנה המחאה הקבוע של 2014. הן נעזרות אחת בשנייה ובקהילה סביבן, כולל במבוגרים ובבעלי עסקים שרוצים לתמוך בדרישה לדמוקרטיה אבל לא יכולים לצאת להפגין בעצמם.

הדיכוי האלים של ההפגנות הוליד הפגנות אלימות יותר ויותר, כשהשיא היה בקרב ממושך בקמפוסים של שתי אוניברסיטאות לפני שבועיים. אך גם האלימות הגוברת הזאת לא הצליחה למנוע את הבעת התמיכה בתנועת המחאה בקלפי, ונכון לעכשיו הניצחון בבחירות הצליח להרגיע את ההסלמה.

שוטרים מול מפגינים בהונג קונג, בספטמבר 2019 (צילום: Studio Incendo)

מרבית הסיכויים הם שגם המחאה הנוכחית נועדה לכישלון. המאבק הירואי וצודק, אבל מול הכוח העצום של סין הוא גם כמעט חסר סיכוי. בכל רגע נתון, סין יכולה לשלוח את הצבא שלה לכבוש את הונג קונג ולהשתלט עליה סופית, ואכן היו כמה רגעים בחודשים האחרונים שנראה שזה מה היא עומדת לעשות. במובן מסוים, דווקא הניצחונות המרשימים של התנועה הפרו-דמוקרטית והחקיקה האמריקאית בנושא מגבירים את החששות של בייג'ינג ואת הרצון שלה לחזק את השליטה בטריטוריה.

העיתונאי וילפרד צ'אן כתב במגזין "Dissent" שהסיסמה המפורסמת של המוחים – "רק אנחנו יכולים להציל את הונג קונג" – היא רב משמעית, כי היא מבטאת גם ייאוש מהקהילה הבינלאומית, שלא תעשה דבר נגד סין. הסיסמה הזאת מדגימה את ההבנה של המוחים שה"גלובליזציה" היא רק גלובליזציה של סחורות והון, לא של סולידריות ואחווה אנושית. ביצירתיות ובאומץ שלה, תנועת המחאה ההונג קונגית מראה שגם בלב המאפליה של העידן שבו קפיטליזם דורסני משלב ידיים עם רודנות לאומנית וניאו-פאשיזם, עדיין אפשר להתנגד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf