מה שווה סיפוח אם לא שולטים במערכת המשפט

אם נאמין לדיווחים בתקשורת, מה שהביא לבלימה ואולי לסיכול של המגעים להקמת ממשלת ימין-כחול לבן הוא הלחץ מימין על בנימין נתניהו לא לוותר על השליטה בוועדה למינוי שופטים ועל משרד המשפטים בכלל. "מסירת משרדי הביטחון והמשפטים לשמאל פירושה שעבוד אידיאולוגי לשמאל והחרבה של כל המהפכה במשרד המשפטים ומאמץ ההסדרה שהובלנו ביו"ש בשנים האחרונות", אמרה ח"כ איילת שקד. נתניהו הקשיב לשקד וכנראה למנהיגים אחרים, ותקע את המו"מ ברגע האחרון ממש. היום כבר לא בטוח שהמו"מ הזה יביא בסופו של דבר לכינון ממשלה.

שקד, בנט וסמוטריץ' לא יזילו דמעה אם נתניהו ילך לכלא, אבל הם יקרעו קריעה אם מערכת המשפט תיפול "בידי השמאל" (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

עדיפה ציפור אחת ביד

ההזדעקות הזו, דווקא מצד הימין הקשה, יכולה להפתיע. הרי הדגל המרכזי שהימין נשא בשנים האחרונות הוא דגל "הריבונות" והסיפוח. בעיני הימין, זו מטרה קדושה, ולא בלשון הגזמה. והנה, על פי ההסכם שהיה מוכן לחתימה, כך לפחות דווח בתקשורת, בני גנץ הסכים להעניק לנתניהו יד חופשית להוביל סיפוח כבר בתקופה הקרובה. באמצע יולי, לפי עמית סגל הצוהל באולפן ערוץ 12, מייד אחרי שתסתיים העבודה של הוועדה המשותפת לישראל ולממשל האמריקאי על סימון גבולות הסיפוח. אז איך הימין יכול להרשות לעצמו להחמיץ הזדמנות היסטורית כזו לספח את בקעת הירדן ואת רוב או כל ההתנחלויות, רק בגלל ריב על הוועדה למינוי שופטים?

סיבה אחת היא שמשרד המשפטים והוועדה למינוי שופטים הם ציפור ביד, ביד של הימין, בעוד הסיפוח נמצא על העץ. אותו עמית סגל כבר הכריז על תאריך לישיבת ממשלה שתחליט על הסיפוח הקדוש, ימים ספורים אחרי שהנשיא דונלד טראמפ חשף את "תוכנית המאה" שלו בסוף ינואר. מאז חלפו כמעט שלושה חודשים ואין סיפוח. לא מן הנמנע שגם הפעם הסיפוח יידחה: נתניהו עשוי לקבל "רגליים קרות" ברגע האחרון, מערכת הביטחון עשויה לשרטט תרחיש אימים של התמוטטות הרשות הפלסטינית וביטול הסכם השלום עם ירדן, טראמפ עשוי לחשוב שסיפוח לא מתאים לו רגע לפני הבחירות, המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן עשוי להכריז שלא יקבל את הסיפוח אם ייבחר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

טענה מקובלת אחרת היא שזכות וטו על מינוי שופטים עשויה לסייע לנתניהו במאבקו המשפטי האישי. אני לא בטוח שזה נכון. את המשפט שלו כבר אי אפשר לעצור, וגם אי אפשר להחליף את השופטים שכבר התמנו לשבת בו. גם אם תהיה לו זכות וטו על מינוי שופטים, קשה לראות איך הוא משפיע על השופטים שיישבו בערעור שלו בעליון (בהנחה שיורשע במחוזי). מה שחשוב באמת לנתניהו הוא למנוע את חקיקת החוק שימנע ממנו להתמודד בבחירות הבאות, ואת זה הוא כבר קיבל מכחול לבן. הוכחה נוספת לכך שייתכן שלא נתניהו הוא שהביא לפיצוץ סביב שאלת הוועדה למינוי שופטים היא העובדה שהלחץ הזה בא מכיוון "ימינה", לאו דווקא מנתניהו עצמו.

ההסבר כנראה נמצא במקום אחר. בשנים האחרונות, המאבק נגד מערכת המשפט, נגד "שלטון החוק", הפך למאמץ המרכזי של הימין. נתניהו, כמובן, השתמש ומשתמש ברטוריקה הזו כדי לבטל , לעכב או להשפיע על ההליכים המשפטיים נגדו מצד אחד וכדי לזכות מצד שני בתמיכה עממית תוך ניצול ציני של השיח נגד "האליטות", נגד "ישראל הראשונה" בשם "ישראל השנייה". אבל מדובר במהלך הרבה יותר רחב מאשר ההגנה על נתניהו, עם כל חשיבותו במחנה הימין. הרי "ימינה" עצמה הודיעה שאם תביעותיה מנתניהו לא יתקבלו, היא תתמוך בחוקים "נגד שחיתות", כלומר נגד נתניהו. שקד, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' לא יזילו דמעה אם נתניהו ילך לכלא. אבל הם יקרעו קריעה אם מערכת המשפט תיפול "בידי השמאל", כפי שכתבה שקד.

חוק ההסדרה יהיה כסף קטן לעומת הבעיות המשפטיות שיצוצו עם סיפוח של שטחים נרחבים בגדה המערבית. מאחז עמונה שחוק ההסדרה מבקש להלבין על חשבון שלוש חמישיות בני האדם שחיים בשטחים (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

בדרך להכשרת האפרטהייד בגדה

אז איך קרה ששליטה במשרד המשפטים ובמערכת המשפט הפכה בעיני הימין לחשובה לא פחות ואולי יותר מהסיפוח? צריך קודם כל להבין למה הימין מתכוון שהוא מדבר על "ריבונות" וסיפוח. הימין הרי לא מדבר על "מדינה אחת", עם שוויון זכויות לכולם. הוא מדבר למעשה על הפיכת משטר האפרטהייד בגדה המערבית להליך חוקי בישראל. לכן הוא רוצה להחיל את החוק הישראלי אך ורק על המתנחלים החיים בגדה המערבית, לכן הוא רוצה שהחוק הישראלי יחול על 60 אחוז מהאדמות בגדה המערבית (שטחי סי) אבל לא רוצה שהוא יחול על הפלסטינים שיש להם בעלות על חלקים ניכרים מהשטחים האלה.

כל עוד השליט בגדה המערבית הוא המפקד הצבאי, אפשר בקלות לשמר את משטר זכויות היתר באמצעות צווים צבאיים. ברגע שהחוק הישראלי יחול שם, העניין יהיה הרבה יותר מסובך. קחו לדוגמה את "חוק ההסדרה", המסדיר את הבתים בהתנחלויות שנבנו "בתום לב" על אדמה פרטית פלסטינית. החוק חל על "האזור", כלומר אך ורק על הגדה המערבית, הנמצאת תחת שלטון צבאי. ברגע ש"האזור" יהיה חלק מישראל הריבונית, יהיה קשה מאוד להצדיק חוק שמאפשר הפקעת רכוש פרטי, שיחול רק בחלק מסוים בישראל. בעופרה אבל לא בתל אביב. הרי למחרת כל מי שהשתלט על קרקע לא-לו יוכל לטעון שהוא נמצא שם ב"תום לב".

קשה, אבל אפשרי. בשביל זה צריך שמערכת המשפט תאפשר אפרטהייד רשמי, כלומר "תבין" שכשיהודי משתלט על קרקע פרטית של פלסטיני זה חוקי, ואילו כשיהודי משתלט על קרקע פרטית של יהודי אחר זה אינו חוקי, שלא לדבר על המצב הבלתי אפשרי שבו פלסטיני משתלט על קרקע של יהודי. כרגע זה עוד לא אפשרי. כזכור, חוק ההסדרה מוקפא לאחר שבג"ץ קיבל את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להקפיאו. הדיון בבג"ץ על החוק עצמו לא הסתיים, ויש סיכוי לא קטן שהוא אכן יבוטל, שכן היועץ המשפטי הצטרף לעמדת העותרים נגד החוק. מערכת המשפט, מהיועץ המשפטי עד בג"ץ, עדין מונעת מהחוק האפרטהיידיסטי הזה להתממש.

אבל חוק ההסדרה יהיה כסף קטן לעומת הבעיות המשפטיות שיצוצו עם סיפוח של שטחים נרחבים בגדה המערבית. כך לדוגמה יהיה צריך להחליט מה מעמדם של הפלסטינים החיים בשטחים שיסופחו. מספרם תלוי, כמובן, בגודל השטח שיסופח, אבל סביר להניח שהוא לא ייפול מכמה עשרות אלפים, אולי יותר. ברוב נדיבותם, בימין המתנחלי מוכנים להעניק להם תושבות או אפילו אזרחות, אם יוכיחו "נאמנות". אבל זה מהלך בעייתי מאוד מבחינה חוקית, שכן אזרחות היא לא מתנה שהשלטון מעניק, היא זכות מוקנית. אלא, כמובן, אם משנים את החוקים ואת בית המשפט.

בעיה מסובכת לא פחות הוא עניין הקרקעות. לפי חוק נכסי נפקדים שנחקק ב-1950, כל מי שנמצא ב-1948 ב"ארץ אויב" או בארץ ישראל אבל מחוץ לתחום של מה שהפך למדינת ישראל נחשב נפקד, ונכסיו מופקעים. הפלסטינית בגדה המערבית, כמובן, לא חיו בתחומי מדינת ישראל ב-1948. לפיכך, כל הנכסים הפרטיים של פלסטינים בשטח שיסופח עשויים להיות מופקעים ברגע הסיפוח. מדובר בשטחים עצומים, שקשה כרגע בכלל להעריך את גודלם ושוויים. אחרי הכיבוש ב-1967, היועץ המשפטי לממשלה התערב כדי למנוע מהלך דרמטי כזה במזרח ירושלים, שגם תושביה לא היו במדינת ישראל בתאריך הקובע ב-1948. אבל אם היועץ המשפטי ובג"ץ יהיו מוכנים לקבל אפרטהייד, הבעיה הזו לא תתעורר.

אלה הם רק דוגמאות על קצה המזלג. בקיצור, סיפוח דורש שליטה מוחלטת במערכת המשפט, מפרקליט המדינה והיועץ המשפטי, ועד למינוי שופטים וריסוק בג"ץ עם חוק "התגברות" או חוקים דומים לו.

על הרקע הזה, אפשר להבין את מה שחוללה שקד במשרד המשפטים בקדנציה שלה: מינוי מאות שופטים שייטו את הספינה לכיוון "שמרני", שופטים שיקבלו כמובנת מאליה את העובדה שבישראל ליהודים יש זכויות יתר. על הרקע הזה אפשר להבין את הקריאה של מוטי יוגב "לעלות עם D9 על בג"ץ", שנאמרה הרבה לפני שהתחילו החקירות נגד נתניהו. על הרקע הזה אפשר להבין את הפחד בימין מכך שכחול לבן – ממש לא שמאל, כפי שאומרת שקד, אבל גם לא ימין מתנחלי – תחזיק במשרד המשפטים, בדיוק בתקופה שבה אמורים להיות ממונים יועץ משפטי לממשלה, פרקליט מדינה וחמישה שופטים חדשים בבג"ץ. הם מבינים, או לכל הפחות חוששים, שגם אם יצליחו להעביר בכנסת החלטה על סיפוח, יש סכנה שהוא ייתקע באמצע. כפי שאומר עו"ד מיכאל ספרד, "סיפוח אינו אירוע שמתרחש בבת אחת. ההצבעה על סיפוח בכנסת היא רק ההתחלה".

אין פירוש הדבר שסיפוח יהיה נטול חשיבות. מבחינה סימבולית תהיה לו השפעה גדולה מאוד, והוא אכן יוכל לקרב מאוד את סופו של פתרון שתי המדינות. סיפוח, לדוגמה, עשוי להביא לקריסתה של הרשות הפלסטינית, שכן היא לא תוכל להצדיק את קיומה בפני בני עמה במצב של סיפוח חלקים בגדה המערבית. אבל בלי שליטה במערכת המשפט, בלי רתימתה למשטר אפרטהייד רשמי, הסיפוח הזה עשוי להיות עקר או להביא, חס וחלילה (מבחינת הימין כמובן), לחיזוק מעמדם החוקי של הפלסטינים בגדה המערבית ואולי אפילו לקרב את כולנו למדינה דמוקרטית עם זכויות שוות לכולם. את זה הימין רוצה למנוע.

הנימוק של גנץ למאבק שלו על משרד המשפטים הוא הניסיון למנוע מנאשם בפלילים לשלוט במערכת המשפט ובוועדה למינוי שופטים. זה כמובן נימוק ראוי מאוד. אבל ייתכן שאפילו גנץ עצמו לא מבין שקרב הזה חורג משאלת עתידו המשפטי של נתניהו. הימין מבין זאת היטב. אם נלך בסופו של דבר לבחירות רביעיות, זה יהיה גם משום שנתניהו חושב שהפעם, עם רוח גבית מהקורונה, הוא יכול להגיע ל-61 המנדטים הנכספים. אבל גם כדי שהימין יוכל לשלוט במערכת המשפט ברגע שהוא מצעיד את ישראל לצעד המשמעותי ביותר שעשתה בשטחים הפלסטינים מאז 1967 – הסיפוח.