newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה מפתיע בהתנגדות המשותפת להסכמי השלום?

כמו בארה"ב, גם בישראל הפלסטינים מודרים מהתקשורת, ודעת הקהל על הערבים והנהגתם מעוצבת כאן בידי יהודים, חלקם אנטי-פלסטינים. זה מסביר את התדהמה והבלבול שאחזו ברבים בשמאל היהודי אחרי שהרשימה המשותפת החליטה להתנגד להסכמים עם מדינות המפרץ

מאת:

החלטתה של חברת הקונגרס הדמוקרטית הפופולרית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לבטל את השתתפותה בארוע של שלום עכשיו בארה"ב לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין התקבלה על ידי אוהדיה בתגובות מעורבות. חלקם לא הבינו מדוע היא יוצאת נגד מי שנתפס על ידם כ"לוחם למען השלום".

על פי הבדיקה החדשה של החוקרת ד"ר מהא נסאר מאוניברסיטת אריזונה, שפורסמה ב"שיחה מקומית" ובמגזין 972+ ובחנה את סיקור וייצוג הפלסטינים במדורי הדעות של העיתונות הליברלית המובילה בארה"ב, הסיבה העיקרית לתפיסה זו היא הדרה כמעט מוחלטת של כותבים וקולות פלסטיניים בבמות שעיצבו והשפיעו על דעת הקהל של האליטה האמריקאית.

ממצאי הבדיקה שלה צריכים לעניין ולהטריד גם אותנו כאן בישראל, לא רק בגלל שהמדיניות האמריקאית משפיעה על כולנו, אלא גם בגלל שאפשר ללמוד ממנה על הדרה דומה שמתרחשת גם בתקשורת הישראלית.

אדם מנופף בדגל איחוד האמירויות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, ב-19 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אדם מנופף בדגל איחוד האמירויות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, ב-19 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

התמונה העגומה שנסאר מציגה בארה"ב על הדרה כמעט מוחלטת של כותבים פלסטינים למרות עיסוק תקשורתי אינטנסיבי בהם – מהדהדת ומזכירה את אחד המאפיינים הבולטים של התקשורת הישראלית – ייצוג חסר ומגמתי של החברה הערבית והנהגתה, המייצר תפיסה שגויה לגבי הלגיטימיות והתפקיד שהם יכולים למלא ביחסים עם המדינה.

נסאר בדקה והדגימה כיצד מדורי דעה של עיתונים משפיעים כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "דה ניישן" ו"ניו רפבליק", עיצבו והשפיעו במשך חמישה עשורים על דעת הקהל והמדיניות של וושינגטון כלפי הפלסטינים וישראל, על בסיס ייצוג כמעט אפסי של כותבים פלסטינים במדורי הדעות המשפיעים.

לדברי נסאר, דמותו של רבין בדעת הקהל האמריקאית התבססה על "נרטיב תקשורתי נוקשה, שמנע מהם חשיפה להשקפות ביקורתיות אודות חייו ומורשתו". נשמע מוכר, לא?

בחינת הייצוג והסיקור של האזרחים הערבים ונציגיהם בכנסת בעשורים האחרונים בתקשורת המיינסטרים המשפיעה בישראל מראה דפוסים דומים ואפילו זהים לאלה שנסאר זיהתה בארה"ב.

הסיקור השלילי וההדרה המתמשכים שלהם מעצבים את התפיסה והתודעה הציבורית כלפי האזרחים והח"כים ערבים המייצגים אותם – לא רק בקרב חוגי הימין או המרכז והשמאל הציוני, אלא גם בקרב חוגים "ליברליים" ואף שמאליים בישראל.

נתוני מדד הייצוג של עמותת סיכוי ואתר העין השביעית, שמתפרסם מאז תחילת 2016, מוכיחים זאת בצורה ברורה, ומראים כיצד עיסוק בחברה הערבית ובנציגיה בכנסת מתקיים פעמים רבות בלי לדבר איתם וכמעט תמיד בהקשר ומסגור שליליים או שנויים במחלוקת.

מדורי הדעות בעיתונות הישראלית הלכו והצטמצמו עם השנים, וכיום ההשפעה שלהם נמוכה יחסית, (אולי למעט עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות"). את מקומם תפסו בעיקר הבמות האלקטרוניות ועיתוני שישי, שעדיין מובילים את סדר היום הפוליטי והציבורי ומשפיעים על דפוסי סיקור של שאר גופי התקשורת.

בחינה שיטתית שלהם (גם לפני פעילות מדד הייצוג, במחקרים אקדמאים שונים) מגלה כי האזרחים הערבים והח"כים הערבים זוכים לייצוג נמוך ובנוסף לכך גם למסגור מגמתי ושלילי שגורר דה-לגיטימציה שלהם ומסמן אותם כאויבים, פורעי חוק או מתבדלים.

פאנלים ודיונים בלי ערבים

מדד הייצוג בדק בחמש השנים האחרונות את כלל השידורים ותוכניות האקטואליה בטלוויזיה וברדיו על בסיס שבועי וחודשי, והראה כיצד דווקא במות מרכזיות ומובילות בערוצים המסחריים הן המדירות ביותר כלפי הערבים – למשל "פגוש את העיתונות" של חדשות 12 או "המטה המרכזי" של חדשות 13 בימי שבת אחה"צ, הפאנלים המרכזיים של מהדורות החדשות של שישי בערב והטורים הפוליטיים של מוספי סוף השבוע בעיתוני שישי הנקראים.

העיתונים המודפסים לא נכללים בבדיקות מדד הייצוג, אך מי שקורא אותם בקביעות יודע כי כותבים פלסטינים קבועים או מתארחים הם ממצא נדיר שם. בקרוב תתפרסם לראשונה במסגרת מדד הייצוג גם בדיקה מקיפה של זהות הכותבים במדורי הדעות בעיתונות המודפסת, שתבחן את הנושא לעומק.

בדומה לטענות של ד"ר נסאר על עיצוב דעת הקהל והתפיסה של התפקיד של ממשלת ישראל והפלסטינים ביחס לתהליך השלום, ניתן לזהות גם את תפקידה של התקשורת הישראלית בעיצוב וקיבוע התפיסה הציבורית לאורך השנים כלפי הח"כים הערבים ופעילותם למען האזרחים הערבים שהם מייצגים.

על הבסיס הזה, קל יותר להבין את התדהמה והבלבול שאחזו ברבים מאנשי השמאל היהודי לאחרונה לאחר שהרשימה המשותפת החליטה להתנגד ל"הסכמי השלום" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו עם מדינות המפרץ.

על בסיס הצגה חלקית ומעוותת של הרשימה המשותפת ועמדות בוחריה, התעורר גל של תגובות – חלקן גם מהאגפים השמאליים של המפה – שזעמו על ההחלטה וקבעו כי חברי המשותפת טועים ו"בוגדים" באינטרסים של הבוחרים שלהם, שמעוניינים בשלום ונורמליזציה.

הבעיה עם התפיסות והקביעות הללו, שעצם הדיון עליהן לגיטימי ומעניין, היא שהם אינן מבוססות על הבנה, הכרה או אפילו חשיפה לעמדות האזרחים הערבים או לפעילות של הרשימה המשותפת בכנסת.

בדיקות מדד הייצוג הראו לאורך הזמן – ובעיקר בתקופות בחירות – שגם הסיקור והייצוג התקשורתי המועט והלא מייצג שנציגי הרשימה המשותפת או המפלגות הערביות שקדמו לה קיבלו בתקשורת הוא לרוב בהקשרים קונפליקטואליים או ביקורתיים, שאינם מייצגים את כלל העשייה ותחומי ההשפעה שלהם, אלא בעיקר את מה שהתקשורת חושבת שיעניין את צופיה – בעיקר עמדתם נגד הכיבוש.

מקור: מדד הייצוג של עמותת סיכוי והעין השביעית

מקור: מדד הייצוג של עמותת סיכוי והעין השביעית

להתנהלות הזאת היתה גם אפקט הפוך, שלעתים גרם גם להקצנה או הדגשה של עמדות ח"כים ערבים בנושאים מדיניים או פוליטיים, לאור התעניינות התקשורת בהם.

בדומה לאופן שבו דעת הקהל בארה"ב על הסכמי אוסלו ומדיניות ממשלת רבין עוצבה בעיקר על ידי כותבים ופרשנים שאינם פלסטינים, כאן בישראל במשך שנים דעת הקהל על ההנהגה הערבית עוצבה בידי פרשנים, מומחים ועיתונאים יהודים, חלקם בעלי עמדות ימין אנטי-פלסטיניות, שמתבוננים על החברה הפלסטינית מבחוץ, לעתים מנקודת מבט מגמתית ובלתי מבוססת.

לעתים קרובות הם פשוט הדהדו הלאה מסרים קבועים של תועמלני הימין, שטוענים שהח"כים הערבים עוסקים רק בכיבוש או לא מתעניינים בסוגיות של האזרחים הערבים שבחרו בהם.

אותם פרשנים יהודים גם הקפידו לומר כי האזרחים הערבים לא מתעניינים בסוגייה הפלסטינית בשטחים, והח"כים הערבים לא מייצגים את עמדותיהם – זאת אף שפעם אחר פעם בבחירות האחרונות הם הלכו להצביע באחוזים גבוהים ובחרו באופן גורף ברשימה המשותפת. לרוב לא היה באולפן אף לא מרואיין או פרשן פלסטיני אחד שיעמיד אותם על טעותם או יציג עמדה אחרת ומבוססת יותר.

בייצוג המגדרי על המרקע ראינו שיפור משמעותי בשנים האחרונות, ונדיר למצוא פאנל שכולו גברים. לעומת זאת פאנלים ודיונים בתוכניות אקטואליה על החברה הערבית והח"כים הערבים ללא משתתפים ערבים באולפן הם עדיין נפוצים למדי.

את החברה הערבית מייצגים לרוב כתבים ופרשנים "לענייני ערבים", כמו צבי יחזקאלי, אהוד יערי, מרדכי קידר ורוני דניאל, ש"מסבירים" לצופים מה הערבים רוצים ומה נכון להם.

אמנם נתוני מדד הייצוג מראים כי בתוכניות האקטואליה של הרדיו הציבורי המצב השתפר מאוד בשנים האחרונות, אך בערוצי הטלוויזיה המסחריים שיעור הייצוג הערבי במרבית התוכניות הוא עדיין אחוזים בודדים (בחדשות 13 המצב חמור במיוחד). את התוצאה של עיצוב התודעה הישראלית על הלגיטימיות של ההנהגה הערבית אפשר לראות בקואליציה בימים אלה.

צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של חדשות 13 (צילום: יעקב נחומי / פלאש90)

מסביר לצופים מה הערבים רוצים. צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של חדשות 13 (צילום: יעקב נחומי / פלאש90)

ההדרה נמשכת גם בתקשורת האלטרנטיבית

הדמיון בין המקרה האמריקאי למקרה הישראלי ממשיך גם בפתרונות שנסאר מציעה לתיקון המצב אך עם הבדל אחד חשוב – שכאן בישראל הם אפילו קלים ומעשיים יותר ליישום.

נסאר קובעת כי אחת הסיבות המרכזיות להדרת כותבים פלסטינים ממדורי הדעות היא היעדרם של אנשי מערכת, עורכים ומנהלים פלסטינים במערכות העיתונים המובילים. אין בידינו (עדיין) נתונים מדויקים על מספר ושיעור העורכים והמנהלים הערבים בכלי התקשורת בישראל (הערוצים המסחריים לא חושפים נתונים), אבל ברור שמספר העיתונאים הערבים במרבית כלי התקשורת הוא מזערי עד לא קיים.

ההבדל הוא שבארה"ב הקהילה הפלסטינית זעירה וצעירה יחסית, ואילו בישראל האזרחים הערבים מהווים חמישית מאזרחי המדינה. יש להם תשתית ותיקה של כלי תקשורת בשפה הערבית, ניסיון מעשי בעבודה בערוצי טלוויזיה בינלאומיים, היכרות עמוקה עם החברה הישראלית והעולם הערבי והשתתפות ניכרת באקדמיה.

כל אלה היו יכולים לייצר מאגר מצוין של מועמדים ערבים להשתלבות בתקשורת – בתנאי שהיתה מדיניות ומוטיבציה אמיתית מצד כלי התקשורת להעסיק ולשלב אותם בעמדות קבלת החלטות.

כמו בארה"ב, גם בישראל הדרת הקול הערבי-פלסטיני מהשיח הציבורי והתקשורתי ומחדרי החדשות אינו תופעה ייחודית רק לקבוצה החברתית זו. בארה"ב מדירים בעיקר שחורים, אסייתיים והיספנים, וכאן מדירים קבוצות וקהילות אחרות אך מגוונות לא פחות.

אמנם בייצוג המגדרי חל שינוי והתקדמות ממשית בעשור האחרון בתקשורת הישראלית, אך בכל הנוגע לקהילות וקבוצות חברתיות אחרות, בעיקר בפריפריה, המצב נותר כמעט כפי שהיה.

הדרת הערבים היא יוצאת דופן וייחודית גם בגלל המעמד הילידי וההיסטורי של הערבים בישראל והעימות הלאומי המתמשך וגם בגלל גודלם, אך במידה רבה היא משקפת גם בעיה רחבה ומקיפה יותר במבנה והתנהלות התקשורת בכלל.

לצד ההדרה של האזרחים הערבים, התקשורת מדירה גם נציגים וקולות של יוצאי אתיופיה ובריה"מ לשעבר, ומעניקה סיקור וייצוג מאוד מגמתי לחברה והקהילות החרדיות, כפי שראינו בשנה האחרונה במשבר הקורונה ולפני כן במחאת הצעירים יוצאי אתיופיה.

יוצאי אתיופיה מפגיעים מחוץ לכנסת נגד אלימות משטרתית, ב-15 ביולי 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

התקשורת לא מדירה רק ערבים. יוצאי אתיופיה מפגיעים מחוץ לכנסת נגד אלימות משטרתית, ב-15 ביולי 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בסיום המאמר שלה נסאר קוראת להקמה וחיזוק של תקשורת אלטרנטיבית, שתיתן מענה לקבוצות מודרות ותאתגר את המיינסטרים התקשורתי והפוליטי שמעצב את דעת הקהל בארה"ב ובעיקר את מקבלי ההחלטות.

בשנים האחרונות אנו רואים איך תקשורת כזאת צומחת כאן בישראל, וגל המחאה האחרון נגד ממשלת נתניהו העניק לה דחיפה משמעותית. אך נראה שלפחות עבור הזירה הישראלית זה לא יכול להיות פתרון בלעדי לבעיית הייצוג.

בשלב זה, נראה שבגלל היעדר המשאבים וקוטן הזירה, גם כלי תקשורת אלטרנטיביים רבים משחזרים וממשיכים את ההדרה של הקול הערבי (במובן זה אתר "שיחה מקומית" הוא יוצא דופן לטובה). זה דפוס שחייב להשתנות עם התחזקותה וצמיחתה של התקשורת האלטרנטיבית.

אך מעבר ולכך וחשוב יותר – בשיח הציבורי הישראלי הסוער והצפוף אסור לוותר על ההשפעה מתוך ועל המיינסטרים והציבור הרחב. אם רוצים להשפיע על סדר היום ועל פני החברה, קידום הקול הפלסטיני והקריאה לשוויון ושותפות מלאה בישראל חייבת להיעשות בלב השיח התקשורתי, אחרת הוא תמיד יישאר בשוליים.

עידן רינג הוא מנהל שותף של המחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי ומייסד מדד הייצוג של סיכוי עם העין השביעית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf