מה חשבתם, שאפשר להשאיר את אלימות הכיבוש מחוץ לבתי הספר?

בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לדיווחים רבים בעניין האלימות הגואה בבתי הספר בישראל. צוותי הוראה מדווחים על עלייה מדאיגה בגילויי אלימות ומביעים תסכול רב לאור מציאות זו, ואף תחושות של ייאוש ואוזלת יד.

התופעה הנוכחית אינה רק מנת חלקם של בתי ספר שנמצאים במצבי קיצון, למשל בשכונות עוני, ריכוזי מהגרים או בפריפריה החברתית, אלא הפכה למכת מדינה – שמתרחשת כמעט בכל סוגי בתי הספר ללא הבדל בין דת, לאום ומעמד.

כמי שמלווה פרחי הוראה, הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית, אני עדה לתחושות הקשות של מורים ומורות חדשים שנכנסים למערכת החינוך עם חלומות גדולים ובמטרה לשנות ולהשפיע על דור העתיד, ונתקלים במציאות קשה שבה האלימות מבצבצת מכל עבר.

מורים משתפים בחוויות קשות של מקרי אלימות שמתרחשים כמעט על בסיס יומיומי בין תלמידים לתלמידים אחרים, בין מורים לתלמידים, בין מורים להורים, בין מורים לצוותי ניהול ובזירות נוספות.

באחת הקבוצות שאני חברה בהן בפייסבוק מורה כותבת: "בית הספר הפך מבחינתי לזירת קרב יומיומית. לא לזה הגעתי למערכת החינוך. אני שוקלת לעזוב". תגובות נוספות בעניין עזיבה מתוכננת או חשיבה על עזיבה אינן מאחרות להגיע. הלב נצבט כאשר קוראים תגובות של מורים שעולה מהן מצב של מצוקה קשה וחוסר אונים משתק.

דו"ח טאליס, הסקר הבינלאומי אודות הוראה ולמידה של ה-OECD, שהתפרסם ב-2019, הצביע על נתונים מדאיגים במערכת החינוך בישראל. הנתונים משקפים מצב עגום של כיתות צפופות, מחסור חמור בכוח הוראה איכותי, מחסור במשאבים פיזיים ועלייה חדה בגילויי אלימות בתוך בתי הספר.

לדוגמה, מהנתונים עולה כי כ-13% מהמנהלים דיווחו על אלימות פיזית בקרב תלמידים בשבוע שקדם לתשובתם, לעומת 2% ממנהלי בתי הספר בממוצע במדינות OECD. כרבע מהמנהלים בישראל ציינו שקיימים ביטויי אלימות מילולית בקרב התלמידים ואיומים, לעומת 14% במדינות OECD.

המצב העגום גורם למורים חדשים לעזוב את מקצוע ההוראה. 35%-45% מהמנהלים שהשתתפו בסקר האמור דיווח על מחסור במורים מוסמכים וצוותי הוראה.

איך הגענו למצב הזה? ניתן למנות סיבות רבות לכך. ניתן, למשל, לדבר על חלוקת משאבים בעייתית בתוך משרד החינוך; על דרכי הוראה מיושנות שאינן מותאמות לתקופה; על שכר נמוך של עובדי ההוראה; על מגיפת הקורונה שאנחנו עדיין מתמודדים עם השלכותיה על מערכת החינוך; ועוד ועוד. הייתי רוצה להוסיף עוד זווית לדיון הזה, שהיא פחות מדוברת ואף מודחקת, המתייחסת למרחב הפוליטי, החברתי והכלכלי שבו פועלים בתי הספר בישראל.

ברצוני לטעון שאי אפשר לנתק את המציאות הבית ספרית מהקונטקסט הזה, שמתאפיין באלימות מוסדית ורשמית שמופעלת על ידי עם כלפי עם אחר, ועל ידי מדינה ונציגיה כמעט בכל זירה אפשרית. אלימות זו, מילולית ופיזית, הפכה בשנים האחרונות לגלויה וחסרת מעצורים בכל זירה אפשרית – והיא מופעלת בדרך קבע לפתרון כל סכסוך, קטן כגדול. האלימות הפכה לדרך חיים, ולפתרון האולטימטיבי בכל סוגיה וסוגיה. לא פלא, אם כן, שהיא נוכחת גם במערכת החינוך.

קיימת פנטזיה נאיבית שניתן לנתק את בתי הספר ואת מה שמתרחש בתוכם מהקונטקסט הרחב, ולייצר בהם מעין נווה מדבר או מקלט בטוח לילדים, כדי שיוכלו להתפנות לעיסוק בעיקר בלימוד והתפתחות. המחשבה שברגע שבונים גדרות מסביב לבתי הספר, אנו קובעים מה נכנס ומה נשאר בחוץ, היא חלק מהפנטזיה הזאת.

הקונטקסט הרחב הזה, שבו עם אחד כובש עם אחר ושולט עליו, לא יכול להישאר מחוץ למערכת החינוך או כל מערכת אחרת במדינה, מסיבה פשוטה שכדי לתחזק מצב מעוות זה של כיבוש ושליטה חייבים לייצר מערכת שלמה של פרקטיקות, מדיניות חברתית וכלכלית ודרכי פעולה. זה לא מתקיים במרחב סטרילי ומנותק מחיי היומיום של אנשים ותלמידים. בסופו של יום, האלימות מחלחלת ומגיעה לכל מקום – גם לכיתה.

כשהשיח מחוץ לבית הספר הוא כוחני ואלים – מההנהגה הפוליטית ועד לאדם הפשוט, בבית הספר לא יכול להתקיים שיח מתורבת ואדיב. כשהמדיניות הפוליטית והחברתית היא כוחנית ומאדירה את הכוחנות, לא ניתן לצפות מהתלמידים לדבר בשפה של פשרה, קבלה וויתור למען האחר.

כשהמציאות היא כזו של כיבוש, גדר הפרדה ושליטה על עם אחר, בפנים לא נוכל לקדם שיח הומניסטי שמתבסס על כבוד האדם וערכי חירות ואהבת אדם. כשהמדיניות הכלכלית היא דורסנית, שלחלש אין בה סיכוי לשרוד או להתקדם בחייו, זה נשמע מנותק מאוד לדבר בתוך הכיתה על שוויון הזדמנויות לכולם וניפוץ תקרת הזכוכית. ספק אם מורים באמת מאמינים בזה.

דוגמה מצוינת ואירונית למדי למדיניות הכוחנית הזאת ראינו בשבוע שעבר, כשמשרד החינוך החליט לטפל בתופעת האלימות והכריז על יום חמישי כ"יום ללא אלימות". המשרד הורה לעצור את הלימודים לטובת עיסוק בנושא, אך לא שיתף בכל מורים או מנהלים. ההחלטה הונחתה מלמעלה, בלי שום שיח עם הגורמים הרלוונטיים או בדיקה מעמיקה של הנושא – מהלך אלים, שלא במפתיע גרר התנגדויות רבות מצד מנהלים ומורים.

דוגמה זו משקפת בעיני את אופן ההתנהלות הכללית, שמושתת על פרקטיקות אלימות וקידוש של כוח וכוחנות. בתי הספר, כאמור, אינם חיים בבועה, ואין ביכולתם לקדם שיח אחר כל עוד החברה שבה הם חיים היא כזאת.

אפשר להמשיך להיתמם, לבנות עוד ועוד תוכניות למאבק באלימות בבתי הספר ולצייד מורים בעוד ועוד כלים להתמודד עם אלימות בכיתות. כל אלה לא יביאו לפתרון הבעיה מהשורש, מכיוון שהשורש נמצא במקום אחר. ובמילותיו של ג'לאל אלדין אלרומי: "אתה מחפש בין הענפים אודות דברים שקיימים רק בשורשים".

דאליה חלבי היא מרצה בתוכנית חותם ובמכללת אורנים