מדוע העברית מתקפלת בפני הבלון הנפוח של עמותת אם תרצו?

כל הבלון הנפוח והמאיים של עמותת אם תרצו תלוי בהישרדותו של בנימין נתניהו ובהמשך האווירה הציבורית עתירת השנאה והשיסוי שהוא יוצר. לאחר לכתו לכלא או לקיסריה, תחזור אם תרצו לפרופורציות האמיתיות שלה.

נראה שהדבר ידוע היטב להנהגת העמותה, ולכן היא חדלה להתמקד בטענות על אפליית סטודנטים בעלי דעות ימניות והשתקתם באקדמיה – ועברה לארגון הפגנות ענק נגד מיצוי הדין הפלילי בעניין החשדות נגד נתניהו בפרשות שחיתות חמורות.

למעשה, אם תרצו הפכה לאחד מהכלים המרכזיים של נתניהו ביישום מדיניות "האדמה החרוכה" שלו, שנועדה להחליש את המוסדות הדמוקרטיים ושומרי הסף במדינה – וכך לאפשר לו להימלט מאימת הדין.

בדומה למשרד החוץ ולתקשורת, גם האוניברסיטאות והמכללות בישראל, המזוהות על ידי שושלת נתניהו ומעריציה כמעוזי שמאל חתרניים, ספגו בשנים האחרונות מתקפת דה-לגיטימציה בלתי פוסקת מצד שרי חינוך לעומתיים ופוליטיקאים ימניים פופוליסטים.

כחלק ממתקפה זו, אם תרצו החליטה לאחרונה לעשות ניסוי באוניברסיטה העברית, ולמרבה הצער האוניברסיטה נפלה למלכודת. עמותה שכל מהותה פוליטית, מפלגתית ומפלגת, הצליחה לקבל הכרה בפרויקט "חברתי" שהוא חלק זעיר מעיסוקה, כמושא להתנדבות סטודנטים תמורת נקודות זכות לתוארם האקדמי.

פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה, הדף את הביקורת בטענה שקיים קושי עקרוני לקבוע אילו ארגונים צריכים להיחשב פוליטיים, ולכן הוועדה שהוסמכה לדון בעניין בחנה בעיקר את אופי הפעילות הקונקרטית שבגינה התבקשה ההכרה ולא עסקה באפיון כללי של הארגונים. זו טענה תמוהה לנוכח שלל הראיות המוכיחות את זיקתה המובהקת של אם תרצו למפלגת הליכוד ולקמפיינים פוליטיים של הסתה שמנהלים נתניהו ואנשיו.

בעת הזאת של תקופת מעבר פוליטי קשה, התפקיד המרכזי של ההנהלה והרקטורים באוניברסיטאות ובמכללות הוא שמירה בחירוף נפש על החופש האקדמי ועל עצמאות המוסדות. מתן הכרה לעמותה המגייסת תרומות ומקבלת כותרות באמצעות צמצום החופש האקדמי וסימון מטרה סביב מרצים וסטודנטים שמאלנים או כאלה שתומכים בהגנה על זכויות אדם, אינו הימנעות מעיסוק בפוליטיקה כפי שפרופ' מדינה טוען, אלא נקיטת עמדה פוליטית מובהקת של כניעה ושיתוף פעולה.

קשה להבין מדוע האוניברסיטה העברית בחרה לנקוט בצעד התאבדותי וחסר אחריות כזה, כאשר ברור שההצלחה של אם תרצו בחסות האוניברסיטה הזאת רק תעודד ניסויים דרמטיים יותר של פגיעה בחופש האקדמי באוניברסיטאות ובמכללות שחלשות ממנה מבחינה כלכלית.

ממה בדיוק פרופ' מדינה מפחד? האם הוא חושש שאי-הכרה באם תרצו עלולה להביא להוראה מבלפור לשלוח טנקים להר הצופים, להפציץ את הקמפוס בגבעת רם, או להעלים את צוות הנהלת האוניברסיטה? ברור שלא.

כדאי שפרופ' מדינה וצוות הנהלת האוניברסיטה יקפצו לביקור בחוג להיסטוריה כללית, וילמדו מהחוקרות והחוקרים המעולים שם כיצד סטודנטים, מרצים ועובדים באוניברסיטאות ברחבי העולם המשיכו לשאת את לפיד המאבק לדמוקרטיה ולחירות תחת סיכונים ואיומים גדולים לאין שיעור, אפילו בזמן שלטונן של דיקטטורות צבאיות.

כך למשל, בזמן מלחמת האזרחים בגואטמלה סימנו המשטרים הצבאיים כמטרה את אוניברסיטת סן קרלוס בבירה. ב-1978 הכריז הדיקטטור לוקס גרסיה עליה כמרכז של חתרנות שגורמים רדיקליים השתלטו עליו. בין 1980–1983 נרצחו או הועלמו 80 פרופסורים ועובדי אדמיניסטרציה של האוניברסיטה. רק בין יולי לאוקטובר 1982 נרצחו או הועלמו 22 סטודנטים.

באוגוסט 1971 ביצע הקולונל הוגו בנזר הפיכה צבאית אלימה בבוליביה. סייעו לו מליציות חמושות של הימין הקיצוני וברוני סמים, וכנראה גם ארה"ב. כוחותיו הפציצו, ירו פגזים וכדורים ממקלעים על אוניברסיטת סן אנדרס בבירה לה-פז ופצעו סטודנטים.

בנובמבר 1973 פשטו כוחות החונטה היוונית באמצעות טנקים על מתחם האוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה, כדי לשבור את שביתת הסטודנטים, והרגו 24 אזרחים.

למרות האלימות הקשה, אוניברסיטאות אלה לא נכנעו והמשיכו להיות מוקדים חשובים של התנגדות לדיכוי, ושמרו על עצמאותן.

אם שיעור ההיסטוריה על מה שהתרחש בארצות רחוקות בזמן המלחמה הקרה ישעמם את פרופ' מדינה, כדאי לו להרים טלפון לנשיא אוניברסיטת ביר זית שצפונית לרמאללה, כדי ללמוד ממנו איך הוא מצליח להמשיך לנהל מוסד אקדמאי תחת כיבוש צבאי ישראלי.

יש להניח כי פרופ' מדינה יגלה שה"רכיב הסודי" שמבחין בין התנהלות אוניברסיטאות סן קרלוס, סן אנדרס, הטכנית לאומית של אתונה וביר זית, לבין התנהלות האוניברסיטה העברית הוא פשוט אומץ.

איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם