newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאושוויץ לכיכר מאי בארגנטינה: סיפורה של לוחמת חופש

מיד עם תום המלחמה הצליחו שרה לסקיאר דה רוס ואהובה מגטו לודז' למצוא זו את זה ויחד הגיעו לבואנוס איירס. לאחר שבנם הועלם על ידי משטר החונטות, הצטרפה לאמהות כיכר מאי שנאבקו למצוא את בניהן ובנותיהן שנעלמו. על האשה שבחרה בחיים

מאת:

שרה לסקיאר נולדה  בלודז' שבפולין בשנת 1927 ובהיותה בת 12, לאחר הפלישה הגרמנית, הועברה עם הוריה לגטו בעיר שם מתו שני אחיה מרעב ומחלות. באחד הימים, בין הניסיונות להשיג מזון ועבודות הכפייה, אביה הביא לביתם בגטו בחור בן 26 בשם ברנרדו , שגדל בבית יתומים סמוך, כדי לאכול איתם ארוחת ערב. אמה כעסה על כך שבתה בת ה-14 מסתכלת עליו יותר מדי, וזה היה נכון. עד שמשפחתה נלקחה לאושוויץ השניים התאהבו וסיכמו כי אם ישרדו יפגשו ב-5.5.1945, כדי שיהיה קל לזכור, בבניין 'קבנאג' (כך כתב לה ברנרדו בפנקס שלה כדי שלא תשכח) אשר בכיכר סן-מרטין בבואנוס איירס. עיר עליה שניהם שמעו דברים טובים מאלו שהצליחו לברוח ולהגיע אליה.

גטו לודז' הצליח לשרוד עד אוגוסט 1944, בעיקר בגלל יצרנות גבוהה של עובדי הכפייה היהודים, אך עם חיסולו משפחתה של שרה נלקחה למחנות ההשמדה. בכיכר בבירקנאו היא הופרדה מאביה, שם ראתה אותו בפעם האחרונה, ונלקחה עם אמה לאושוויץ. לאחר חודשיים הן נלקחו לעבודות כפייה במפעל לייצור מטוסים בגרמניה, וכך נצלו מהמשרפות. גם עבודות הכפייה כמעט והביאו למותן בשל תת-התנאים והעבודה מאומצת. עם התקדמות בעלות הברית הן נשלחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. במחנה הן הצליחו לשרוד בקושי, עד שב-5.5.1945, ביום שבו קבעה להיפגש עם ברנרדו בבואנוס איירס, הן שוחררו מהמחנה.

אוויטה תעזור

בתוך זמן קצר ברנרדו הצליח למצוא אותה בין משוחררות המחנה. השניים התחתנו וב-1948, ביחד עם אמה, החלו סופסוף את המסע המיוחל לבואנוס. בעזרת ארגונים יהודיים הם הצליחו להגיע לפרגוואי, שם שכרו מבריח גבול שהעביר אותם לצפון ארגנטינה, אולם נתפסו ונכלאו. "השוטרים לא יכלו להסתכל עלינו מרוב רחמים, ולקחו אותנו כל לילה לביתם לאכול איתם ולישון איתם" היא מספרת, אך ארגנטינה באותן ימים לא קיבלה פליטים ללא מסמכים והם עמדו לפני גירוש. אז ברנרדו, ששמע על בת זוגתו של נשיא ארגנטינה, אווה דוארטה דה פרון, ונוהגה לעזור לאנשים שכותבים לה, החליט לכתוב לה בפולנית ולספר את סיפורם. דוהרטה דאגה לתרגם את המכתב, ולאחר כמה ימים נשלחו אליהם אישורים וכרטיסי נסיעה לבואנוס איירס.

השניים השתקעו בעיר, ולמרות שנאמר לה כי לעולם לא תוכל ללדת, הצליחה שרה להיכנס להריון, וב-1950 ללדת את בנה דניאל ולאחר מכן את בתה נטליה. דניאל הפך עם הזמן לפיסיקאי ועבד בסוכנות הארגנטינית לאנרגיה אטומית. ב-15 ביולי 1977 הוא הגיע כרגיל למקום עבודתו. באותו בוקר החליטה החונטה הארגנטינית להעלים את מי שהחשיבה כפעילי שמאל בקרב עובדי הסוכנות לאנרגיה אטומית ובראש וראשונה את כל היהודים שבהם. דניאל נחטף ממדרגות הסוכנות, הופצה שמועות כי נתפסו עליו עלוני שמאל שחילקו באוניברסיטה, ומאז הוא לא נראה יותר.

שרה וברנרדו החלו לחפש אותו בין חבריו, ולאחר מכן בשגרירויות, מוסדות דת וכל רשות ממשלתית ובינלאומית שהצליחו להגיע אליה. תמיד נאמר להם כי אין שום מידע על דניאל. שרה הצטרפה לארגון אמהות כיכר מאי, ובכל חמישי הקיפה איתן את הכיכר בזוגות (3 אנשים צועדים נחשבו להפגנה, כך גם 2 עומדות), לובשות את המטפחות המוכרות, ודרשו מידע על בניהן ובנותיהן. היא המשיכה בכך גם כשחברותיה האמהות החלו אף הן להיחטף. ביחד עם אמהות יהודיות אחרות פנתה אינספור פעמים לשגרירות ישראל וארגונים יהודים, אך פניותיהן לא נענו. הן אף הואשמו בכך שחינכו את ילדיהן לשמאלנות ולא לציונות, כל זה בזמן שהן ידעו היטב כי בניהן נחטפו למחנות ריכוז, שבמגדליהם יושבים שומרים חמושים בתת מקלע מסוג עוזי, ובתוך המגדלים ציורי צלבי קרס.

אמהות כיכר מאי בהפגנה

נשק ישראלי לחונטה

בוועדת חקירה ישראלית, שהוקמה כדי לבדוק את טענות אמהות הנעלמים נגד ממשלת ישראל, היא אולצה להעיד מול אותו אדם שלא נענה לפניותיה בזמן המשטר הצבאי והאשימה אותו בכך. בהמשך סיפרה בעדות שנתנה:

אני לא זוכרת באיזה שנה הגיע שמיר, חיכינו שיקבל אותנו אך הוא אמר שאין לו זמן בשבילנו. לא יכולתי להתאפק, נעמדתי מולו ואמרתי ביידיש: תצטרך להואיל להקשיב לי, אם אני שרדתי את אושוויץ ומאוטהאוזן, ויש לי את הזמן לעמוד פה ולהתחנן על חיי בני, אז לך יהיה את הזמן להקשיב לי.

ושמיר אכן נאלץ לשמוע, אך הפניה הייתה חסרת סיכוי. באותם ימים כ-30% מיצוא הנשק הישראלי יועד לחימוש החונטה, מהתת-מקלעים שלה ועד למטוסי קרב. בנוסף, ארגנטינה הייתה הייתה ספקית ראשית של תוכנית הגרעין הישראלית, ומסמכים שנחשפו לאחרונה מעידים על מכירות של עשרות קילוגרמים של אורניום, מסוג "עוגה צהובה", אשר היו קריטיים לפצצה הישראלית. חשוב מכך הצבא הארגנטיני לא שאל שאלות, ובאותו מטבע גמל לו המשטר הישראלי (צחוק הגורל הוא ששנים אחר כך איש הקשר של הצבא הארגנטיני למכירה הישראלית היה ממקימי פרויקט הגרעין האיראני).

המשפחה המשיכה לחפש את דניאל, שרה המשיכה בכל חמישי לסבוב סביב כיכר מאי אך עם חזרת הדמוקרטיה למדינה כבר היה ברור לכולם שנעלמים לא יחזרו. אמה של שרה, שהצליחה להשתקם מזוועות אשוויץ, לא חזרה לדבר לאחר החטיפה, ומתה זמן קצר לאחר מכן. כך גם ברנרדו. שרה מספרת שהוא נתן לעצמו למות מעצב.

שרה המשיכה להיאבק למען זכויות אדם בארגנטינה. מאז היא מדברת בבתי ספר וחוגים למשפטים באוניברסיטאות ברחבי  אמריקה הלטינית מספרת את סיפורה ומאבקה. היא עדיין חלק מארגון אמהות כיכר מאי (שהפכו לסבתות מאז) שפועלות להבאת האשמים לדין, השנה נשפטו עשרה מבין האחראים לעינויים והוצאות להורג במחנה בו הוחזק בנה דניאל, והחזרת הילדים החטופים למשפחותיהם. היא פעילה גם במוזיאון השואה ועובדת עם ניצולים בארגון "שארית הפליטה". היא מסבירה:

כולם שואלים אותי מאיפה אני לוקחת את הכוחות שלי. אני נאבקת כדי לא לשכוח. כדי שיותר שאף פעם לנאצים מגרמניה ואלו שפה לא יהיה להם את הכוח שהיה להם. הזיכרון הוא הדבר הכי חשוב. כי אם אין לנו את הזיכרון הדברים יקרו שוב. הכוח בא ממשפחתי, יש לי בת, שתי נכדות, את האמהות מכיכר מאי, החברים שהכרתי ואוהבים אותי. אני אומרת שהחיים יפים כי אם קרה כל הדבר הזה, ואני מוקפת באהבה מה יותר אפשר לבקש? אם מישהו לא רוצה לחיות קל למות. הזיכרונות שלי שמורים עמוק בפנים. כל עוד אני עדיין יכולה לחשוב, לספר, אני אמשיך לעשות את זה. שמתי לעצמי למטרה לדבר כדי להשפיע על הצעירים, כדי שידעו את האמת שרבים מכחישים. כשאדם סבל בגופו כל כך הרבה השפלות והצליח להתגבר עליהן הוא חייב לספר את זה. רק כך אפשר לתת לצעירים את הכוח הדרוש כדי שהדברים הללו לא יקרו יותר לעולם. אנחנו יודעות שבנינו לא יחזרו, אבל המאבק ממשיך. אני בחרתי בחיים. להגיע להיות סבתא ועכשיו גם סבתא-רבא זה הישג גדול. אני חיה את זה כמה שאני יכולה ונהנית. זאת אני.

בשנת 2008 נשיאת ארגנטינה העניקה לשרה לאסקייר-רוס את פרס "אסוסנה וישהפלור" (על שם אחת האמהות שנחטפו), על מאבקה להגנה על זכויות האדם במדינה. בשנת 2010 קיבלה את תואר אזרחית המופת ממחוז באונוס איירס. ב-2012 היא נאמה במצעד החיים. שרה מתגוררת כיום בשכונת בלגרנו שבואנוס איירס.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf