newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ד': אירוסין בניו יורק

העיתונאית היהודייה מאיה גוארניירי גילתה שהיא לא יכולה לחיות עם אהובה הפלסטיני בישראל ולא בשטחים. המעבר לארה"ב היה אמור לפתור את כל הבעיות, אבל שדים מהארץ רודפים אותה גם כשהיא כבר מסתכלת על הטבעת

מאת:

לחצו כאן לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה

כותבת: מאיה גוארניירי

"אני עוזבת". אני אומרת זאת לאנשים שונים באנגלית, עברית, וערבית. בכל השפות המלים נשמעות בלתי צפויות וזרות, כאילו שיצאו מפיו של מישהו אחר.

כבר פרשתי מעבודתי באוניברסיטה ומישהו אחר כבר נשכר ללמד את השיעור שלי בסמסטר הסתיו, אבל עוד לא נתתי לבעלת הבית שלי תשובה ברורה אם אני מפנה את הדירה, שלא לדבר על תאריך פינוי. וגם לא התחלתי לפרק את תכולת הבית, שנאגרה במשך חיים שלמים.

הדירה שלי נראית כאילו שאשאר בה לנצח. אבל מחר אסע לארה"ב לחודש: קודם במסגרת מלגת אמן במדינת ורמונט, ומשם לניו יורק, שם יפגוש אותי מוחמד. שם הוא גם יפגוש את משפחתי ונשתתף בחתונת דודתי. אחר כך הוא ייסע לפלורידה כדי להתחיל שם את חייו החדשים. אני אחזור לגדה המערבית כי קבעתי ללמד קורס של שבועיים שם בסוף הקיץ. את החודשים יולי ואוגוסט נבלה בנפרד.

זהו אחר הצהריים האחרון שלנו ביחד בבית לחם. הדחף הראשוני שלנו הוא להעביר את הזמן בגינה, לקטוף משמש בלדי, ללגום תה ולהנות מהנוף. אבל אנחנו מחליטים לבקר ברחובות, בסמטאות ובבניינים שהיו עדים לתקופת החיזור שלנו.

אנו יוצאים וחולפים על פני בית גדול וישן כמו הבית שבו אני גרה. אבן הגיר היא בצבע חול, החלונות המקושתים נתונים במסגרת אבן לבנה בוהקת. אנו עוברים ליד בית הספר הצרפתי – בניין מפואר מאבן ורודה המוקף בגדר כחולה – ומתגנבים לתוך סמטה החוצה את הרובע הנוצרי. זהו אזור מגורים. כביסה תלויה על חבלים, קרקוש סכינים על קרשי חיתוך, ריחות אוכל, קולות, דלתות פתוחות מגלות מרפסות מוקפות עציצים.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק א': לחצות מחסום

גרפיטי "פלסטין" בבית לחם. למה למישהו לכתוב את זה? (מאיה גוארניירי)

גרפיטי "פלסטין" בבית לחם. למה למישהו לכתוב את זה? (מאיה גוארניירי)

כתובת גרפיטי בצבע אדום על קשת לבנה מזכירה לעוברים ולשבים: פלסטין. אני תמהה. כל האנשים כאן מקומיים והמילה כתובה בערבית. למה שמישהו בשכונה זאת יצטרך להכריז שזוהי פלסטין בפני פלסטינים אחרים? או אולי הסיבה אישית יותר, הצורך של האמן להכריז בפני עצמו שפלסטין עדיין קיימת?

אנו חוצים את הרחבה הצמודה לכנסיית המולד ועוברים ליד החנויות לתיירים, עם צעיפיהם הססגוניים המתנופפים ברוח. כשאנו עולים במדרגות לשוק הבא אנו חולפים על פני כמה חנויות זהב. ברגע שאנו קולטים את התכשיטים, ברור לשנינו שמן הראוי שטבעת האירוסין שלי תגיע מבית לחם.

אנו נכנסים לחנות אחת ומוצאים טבעת שמוצאת חן בעינינו אבל מחליטים להמשיך לחפש. בחנות השנייה אנחנו מוצאים טבעת יוצאת דופן אשר שוליה גליים ולא ישרים. אף פעם לא נתקלנו בדבר כזה. אני מודדת את הטבעת על ידי הימנית – עליה אענוד אותה בתקופת האירוסין, כפי שנהוג בפלסטין. אני מעבירה אותה ליד שמאל, כפי שאעשה כשנתחתן. היא מתאימה להפליא לשתי הידיים. אני יוצאת הביתה לבד בעוד שמוחמד נשאר להתמקח ולשלם.

טבעת על יד ימין. כשנתחתן היא תעבור ליד שמאל (מאיה גוארניירי)

טבעת על יד ימין. כשנתחתן היא תעבור ליד שמאל (מאיה גוארניירי)

כשהוא מצטרף אלי בדירה הוא נושא שקית פלסטיק קטנה. אני יכולה לראות את קווי המתאר של הקופסה שבתוכה.

"אני לא יכול לתת לך אותה היום", אומר מוחמד, ומוסיף שהוא רוצה להפתיע אותי. אבל אני יודעת משיחות קודמות שהוא מתייסר בשאלה אם להתארס ללא ידיעת הוריו וברכתם. בפרט כל עוד שאנחנו נמצאים בגדה המערבית. אני נזכרת שוב כמה בלתי אפשרי יהיה לחיות כאן ביחד, וכי אם אנחנו רוצים להיות ביחד אין לנו ברירה אלא לעזוב.

השכם בבוקר מגיע נהג ממזרח ירושלים. "עומר", כפי שאקרא לו, כבר מודע למעמדי ויודע איך לעקוף את החיילים. הוא מקבל את פני ברחוב בערבית; כל עוד שהחלונות פתוחים אנו מדברים בשפה זו מטעמי זהירות עד שנצא משטח A. ברגע שאנו עולים על כביש מתנחלים אנחנו עוברים לעברית כי זוהי השפה שבה הכי נוח לנו לנהל שיחה. אנחנו מפטפטים כל הדרך לנמל התעופה בן-גוריון על הכל: משפחתו הכוללת אישה וארבעה ילדים, המצב במזרח ירושלים, ומחשבותיו על היהודים ועל הבעיות שלי ושל מוחמד.

עומר משוכנע שאם באמת נרצה להצליח, כך יהיה. הוא בטוח שברגע שנתחתן הוריו של מוחמד יקבלו זאת.

"אם נתחתן", אני מתקנת אותו.

הצעירות השחורות שצחקו

ימים אחדים לפני שמוחמד אמור לצאת לאמריקה, נעלמים שלושה נערים ישראלים – אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער – בגדה המערבית. הצבא ממקד את מאמצי החיפוש בחברון וכפרי הסביבה. גברים חברוניים מתחת לגיל 50 מנועים מלצאת מהגדה המערבית. אמנם הוא גר ברמאללה, אבל מוחמד נולד באחד מאותם כפרים של חברון. שמו רשום בעברית בתעודת הזהות שלו. אי אפשר להסתיר את כפר הולדתו. האם הוא יורשה לעבור את גשר אלנבי ולהיכנס לירדן? האם יצליח להגיע לחתונת דודתי? האם יפגוש את הוריי? אם לא יוכל לצאת מהגדה המערבית, אנו תוהים, כמה זמן יהיה תקוע שם?

***

יומיים לפני הטיסה שלו מחליט מוחמד לנסות את מזלו בגשר. הוא עובר.

ואז מגיע ערב הגעתו. מטוסו ינחת בעוד שעות אחדות. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בינתיים, אז אני מתלבשת כאילו שאני הולכת למסיבה. אני לובשת שמלת פסים שחורים ולבנים עם כתפייה אחת. יש לי שבר מאמץ ברגל שמאל והחלק העליון של הרגל קצת נפוח אבל אני מתכווצת ודוחסת אותה לתוך נעל שחורה גבוהת עקב. אני נועלת את הנעל השנייה, שמה איפור ומרימה את השיער. קצת תכשיטים, איפור, משיחת שפתון ואני צועדת לרכבת התחתית.

בדרכי ברכבת לנמל התעופה קנדי עולות שתי צעירות שחורות ומתיישבות מולי. אחת מצביעה עלי ואומרת לחברתה: "תראי איזו נסיכה מגונדרת. נראית טוב, לא?" הן נופלות זו על זו מרוב צחוק. כשהן מצליחות להסדיר את נשימתן הן ממשיכות לרדת עלי.

גדלתי בדרום העמוק של ארה"ב כך שהתנהגות כזאת אינה זרה לי. כתלמידת בית ספר ציבורי ראיתי מספיק אלימות בין לבנים ללבנים, בין לבנים לשחורים ובין שחורים לשחורים כדי לדעת שהבנות מחפשות תגובה, שהן מנסות להתגרות בי

 > להסתובב בתל אביב בימי דקירות עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן

מחסום ביציאה מחברון (אקטיבסטילס)

מוחמד נולד באחד מאותם כפרים של חברון. שמו רשום בעברית בתעודת הזהות שלו. אי אפשר להסתיר את כפר הולדתו. האם הוא יורשה לעבור את גשר אלנבי ולהיכנס לירדן? מחסום ביציאה מחברון (אקטיבסטילס)

 

אני נמנעת מקשר עין אבל שוקעת במושבי. אני מפגינה אדישות – נשענת לאחור, מצליבה את רגלי ובודקת את הציפורניים. אני משחקת עם צמידי הכסף שעל זרועי הימנית, סופרת אותם, מארגנת אותם מחדש. כשאני שמה לב שהתנועות שלי גורמות לי להיראות עצבנית, אני עוצרת, שולפת מהתיק אוסף סיפורים קצרים בעברית, ועושה כמיטב יכולתי להתרכז במילים שעל הדף.

ובכל זאת, ההצקה פוגעת בי, בין השאר כי אני כועסת על ההנחות שעומדות מאחריה. אבל אני לא יכולה לספר לבנות האלה שגדלתי בשכונה שמן הסתם לא הייתה שונה במיוחד מזו שלהן; אני לא יכולה לספר להן על ימי ארוחות הצהריים החינמיות; אני לא יכולה לספר להן שהיינו זכאים לתלושי מזון אבל אמי הייתה גאה מדי מכדי לקבל אותם; אני לא יכולה לספר להן שהייתי "הילדה הלבנה" היחידה באוטובוס לבית הספר היסודי ושהילדים השחורים הזכירו לי זאת כל יום. "ילדה לבנה, ילדה לבנה", אמרו כשעליתי לאוטובוס. אני לא יכולה לספר להן שהילדים ההם מעולם לא טרחו לשאול לשמי, וגם לא שאלו את עצמם איך זה שאנחנו גרים באותו חלק של העיר ונוסעים באותו האוטובוס. הם גם לא שאלו למה כשכולנו עומדים באותו התור לארוחת הצהריים של בית הספר ביחד, גם אני, כמותם, לא צריכה לשלם.

אני לא יכולה לספר לבנות האלה שאני בדרך לפגוש את בן זוגי בשדה התעופה כי לא מרשים לנו לחיות ביחד בארץ שאמורה להיות ארצנו. אני לא יכולה לספר להן שאנחנו עוברים לגור בארה"ב בתקווה להימנע מדברים בדיוק מהסוג של מה שקורה ברגעים אלה ברכבת.

אני כעוסה ומאוכזבת. אף על פי שמוחמד עוד לא הגיע בכלל, אני רוצה להגן עליו ממפגשים מסוג זה. אני תוהה אם, נוכח הדימוי החיובי שיש לו על ארה"ב בכלל וניו יורק בפרט, הוא יהיה אף יותר מאוכזב ממני כשדבר כזה יקרה שוב. ואין ספק שהוא יקרה.

ובכל זאת, אני שומרת על שתיקה. אני מזכירה לעצמי מאיפה הבנות האלה מגיעות וכי, למרות העוני שחוויתי כילדה, העור הבהיר שלי בכל זאת העניק לי זכויות יתר. אני מבינה שהן חשות כאילו שאין להן קול, וכי קל יותר להיטפל לבחורה לבנה שנמצאת לבד ברכבת מאשר להתמודד עם האי-שיוויון העמוק הטבוע במרקם החיים האמריקאי. אז אני יושבת ומקבלת את זה בהכנעה עד שהן עוזבות.

בדיקות ביטחון

את מספר הטיסה של מוחמד למדתי בעל פה. כשאני מגיעה לשדה התעופה אני מוצאת את לוח הנחיתות – בזמן – ופונה לאזור כניסת הנוסעים. הוא גדוש בממתינים. אני שואלת אישה אסיאתית ממושקפת אם היא מחכה לטיסה מהית'רו, שם עצר מוחמד לחניית ביניים. היא עונה שכן.

"האם נוסעים מהטיסה הזאת כבר התחילו לצאת?"

"לא, עוד לא".

אני מוצאת מקום לעמוד. הכאב ברגלי השמאלית פועם. אני נושכת שפתיים נגד הכאב. אני עושה אגרוף ונועצת ציפורניים בכף ידי. לא אחלוץ את הנעליים האלה. אני איראה מושלמת כשהוא ייכנס לטרמינל. אנחנו נזכה לסוף הטוב שלנו.

אני מתקרבת לדלתות הזכוכית החלבית הנפתחות. אני מוצאת את עצמי באמצע המעבר, פוסעת הצידה, רק כדי לגלות שאני מסתירה למישהו. אני מבקשת סליחה ומתקרבת עוד קצת לדלתות. אני מניחה את התיק בין רגליי. מרימה אותו, מחזירה אותו לזרועי. שוב זזה, וחוזר חלילה, כמו באיזה ריקוד עם מופרך בלי בן זוג.

דלתות הזכוכית נפתחות והנוסעים מתחילים להיכנס בזרזוף. הם סוקרים את הקהל במבטים מלאי תקווה. אותו הבזק של זיהוי, חיוך, נפנוף. הם מחישים את צעדיהם וממהרים לעבר יקיריהם.

הקהל מצטופף כאשר הנוסעים פוגשים את בני משפחותיהם וחבריהם. הוא מידלדל כשהם עוברים הלאה לאסוף את כבודתם. לבסוף נותר רק קומץ אנשים, מחכים. הדלתות שוב נסגרות. איפה מוחמד? אני דואגת שאולי הייתה איזו בעיה עם הוויזה שלו. או שאולי מתשאלים אותו. לא, כאן לא ישראל. אבל לפעמים ארה"ב אינה נראית כה שונה.

או שאולי אני בשער הלא נכון. אני שואלת אישה שחורה עם שיער קצר אם זוהי באמת הטיסה מהית'רו. "חסר שלא", היא צוחקת. רגע לאחר מכן היא מנפנפת אל גבר המתקדם לעברה. הם מתחבקים ועוזבים, מזוודתו הנישאת מתגלגלת מאחריו. רק קומץ מאתנו נשארים בשער.

אולי מוחמד נרדם בחניה בלונדון והפסיד את הטיסה, אני מהרהרת.

הדלתות נפתחות בגלישה ויוצא גבר במדים כחולים בוהקים. ביטחון פנים. אני נדרכת, בטוחה שהוא בא כדי לומר לי שעצרו את מוחמד. במקום זאת, הוא מסתובב ופותח דלת בסוף המסדרון. אני רואה אנשים בפנים. זה נראה כמו מין חדר המתנה. האם מוחמד נמצא שם בפנים?

הדלתות החלביות נפתחות ועוד קצין ביטחון פנים מגיח מהן. הוא פונה לאותו החדר בסוף המסדרון. אני מנסה להציץ אבל לא מצליחה.

ואז נפתחות הדלתות שוב והנה מוחמד. הוא עוטה מעיל ספורט מצמר – אני יודעת בלי לשאול אותו שהוא לבש אותו כדי לחסוך מקום במזוודה – חולצת כותנה לבנה מכופתרת, ג'ינס, ונעלי עור. הוא נושא רק שקית אחת ותרמיל גב. הוא מניח אותם ואנחנו מתחבקים.

"חיאתי", חיי, הוא אומר, כשאנו חבוקים.

> קול באישה מהפכה: אמל מורקוס חובקת אלבום חדש

האקווריום בקוני איילנד, ניו יורק (Dan Newman, CC BY-NC 2.0)

אני שוכחת את ברוקלין, את ישראל, את פלסטין – את העולם – בשעה שאני עוקבת אחר התפתלויות הדגים. האקווריום בקוני איילנד, ניו יורק (Dan Newman, CC BY-NC 2.0)

בין שמיים לארץ

זהו הבוקר לאחר שכוחות ישראלים ירו למוות בפלסטיני ברמאללה, מטרים ספורים ממשרדו הישן של מוחמד. אנחנו בדרך לבילוי היום בקוני איילנד, וכדי לחסוך בהוצאות ממלאים את תרמיל הגב שלו בחטיפים ובקבוקי מי ברז. אני פותחת כיס מרוכסן ומוצאת בו את הטבעת מבית לחם. כדי לא לקלקל את ההפתעה, אני לא אומרת כלום על הגילוי שלי. אני ממשיכה להעמיס את התרמיל.

כשאנחנו מגיעים לקוני איילנד אנחנו מתחילים באקווריום. בפנים קריר, חשוך ושקט – למעט קבוצת תלמידים המסתובבת בחלל ופולחת את השקט כמו רדיו שמישהו העלה לפתע את הווליום שלו למקסימום. אנחנו משתהים ליד כל מיכל, מסתכלים איך הדגים מרפרפים במים התכולים האינסופיים, מתפעלים מהעורות החשמליים הזוהרים והקשקשים המנצנצים שנראה כאילו שהם מחליפים צבעים כאשר לובשיהם מתפתלים סביב האבנים. אני שוכחת את ברוקלין, את ישראל, את פלסטין – את העולם – בשעה שאני עוקבת אחר התפתלויות הדגים.

כשאנו מגיחים החוצה, היום חם, השמיים בהירים ללא ענן. האור מכאיב לעינינו, שהתרגלו לתאורה המעומעמת של האקווריום. אנחנו ממצמצים.

הטלפון של מוחמד מצלצל. זה אחיו המתקשר מהגדה המערבית – לא האח שאפגוש בקרוב בפלורידה, אלא אחד שאף פעם לא פגשתי. כשמוחמד עונה השיחה מתנתקת. הטלפון מצלצל שוב. ושוב מוחמד עונה אך לא שומע דבר בצד השני.

מוחמד אומר לי שהוא מודאג שקרה משהו. אחרת למה אחיו ממשיך לנסות להתקשר שוב ושוב? הוא יושב על הספסל הקרוב, לופת את הטלפון בידו ונועץ בו עיניים. הוא מנסה לצלצל לאחיו אך מקבל צליל תפוס.

הדבר נמשך כמעט חצי שעה עד שהם מצליחים סוף סוף להתחבר. מוחמד משמיע אנחת רווחה כשאחיו עונה. הוא מחייך וצוחק כשהוא מבין שהכול בסדר. הוא מספר למשפחתו שטוב לו בניו יורק ומדבר על הנסיעה שלו. אבל הוא נזהר לדבר רק בגוף ראשון יחיד. "אני". אין "אנחנו" או "אותנו". אין שום מאיה באף משפט. אין אזכור לכך שהוא פגש את דודתי ואת ארוסה, את בת הדוד האהובה עלי, את סבא שלי, ושבעוד כמה ימים יכיר את הוריי.

אם יהיה מקרה חירום אמיתי בפלסטין באיזה שהוא שלב ומוחמד יצטרך לנסוע הביתה, אני תוהה, האם גם אז ישמיט אותי בשקט? האם אשאר לבד בארה"ב – אולי עם ילדים – כדי שהוא יוכל לחזור הביתה חופשי מאשתו היהודייה הבלתי מקובלת? ומה אם יצטרך להישאר בגדה המערבית מסיבה כלשהי? מה יקרה לי?

בראש, אני מבינה את מצבו. ובכל זאת, אני לא יכולה לשאת את הישיבה שם, כשאני שומעת אותו מספר על נסיעת היחיד שלו לניו יורק. אני שומעת אותו מדבר עם המשפחה שמעולם לא פגשתי, שלא יודעים שהוא קנה טבעת ושבקרוב נתארס.

אני מסמנת בתנועות שאני הולכת לשירותים. כשאני נועלת את דלת התא אני עומדת ומנסה להתמקד בנשימתי. אני מנסה להשתיק את הקול בראשי שאומר לי שעשיתי שטות שעזבתי את עבודתי כשלא ברור לי אם הוא בכלל סיפר למשפחתו עלי. אני מנסה לא לשאול את עצמי למה אני הולכת בעקבותיו לפלורידה, מקום שמציע לי הזדמנויות מעטות בארץ שאין לי שום רצון לחיות בה.

בהמשך אותו היום מוחמד מציע לי נישואין. אנחנו על גלגל הענק, תלויים בין שמיים לארץ, כשקוני איילנד קטנה וזניחה מתחתינו. הלב שלי היה אמור להמריא גם הוא. אבל הארץ מחכה לנו ללא ניע.

> בעזה אמנים משתמשים בתבלינים ובאיפור כדי לפצות על המחסור בצבע

גלגל ענק, קוני איילנד, ניו יורק (acidpolly CC BY-NC 2.0)

הלב שלי היה אמור להמריא גם הוא. אבל הארץ מחכה לנו ללא ניע. גלגל ענק, קוני איילנד, ניו יורק (acidpolly CC BY-NC 2.0)

לישון בשטח מת

ביום שמוחמד טס לפלורידה נקברים שלושת הנערים הישראלים שנעלמו ביוני. מאוחר יותר באותו הלילה חוטפים מתנחלים יהודים את מחמד אבו ח'דיר בן ה-16 ממזרח ירושלים ומסיעים אותו ליער. הם לוקחים אותו ליער שצמוד לקריית היובל. שם, בין העצים שבהם מוחמד ואני הצטלמנו לראשונה, מבצעים הגברים הישראלים רצח מעבר לאכזרי. הם מכריחים את הנער לשתות בנזין. הם מספיגים את גופו הדק בנוזל ומציתים אותו בעודו בחיים. נשימותיו האחרונות היו מלאות אפר.

כעת בוערת מזרח ירושלים על מסכי הטלוויזיה האילמים בשער בשדה התעופה קנדי, שם אני מחכה לטיסה שלי לתל אביב. פלסטינים מתנגשים עם כוחות ישראלים. המראה המהבהב מולי מתרחש ברחובות שבהם נסעתי והלכתי, כבישים שבהם אהיה שוב בעוד כמה שעות כשאסע בתחבורה ציבורית מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים ולאחר מכן לבית לחם.

אני קולטת שהקיץ מוחמד לא יגיע לבלות איתי כל סוף שבוע. אהיה לבד, כשהגדה המערבית גועשת סביבי.

***

חבר אמריקאי-ישראלי שלי נשאר בדירה שלי וטיפל בחתול שלי כשהייתי בארה"ב. הוא שקל לעבור לבית לחם. הדירה שלי הייתה תקופת הניסיון שלו.

אני מגיעה הביתה ומגלה שהוא כבר עזב.

הוא שולח לי מייל ובו הוא מסביר שהמצב היה מאוד מתוח לאחרונה. כוחות ישראלים פלשו לבתים בבית סחור, שנמצאת לא רחוק מהדירה שלי. והחבר שלי כמעט נעצר על ידי חיילים כשנסע לירושלים באוטובוס לאחרונה.

נמאס לו והוא חזר ביום הקודם.

תמיד הרגשתי בטוחה בבית לחם, אבל כשאני שוכבת לישון בלילה – כשטנקים וכוחות צבא ישראלים נערכים בגבול עזה וחמאס יורה טילים על הדרום – אני נזכרת במשהו שחבר פלסטיני אמר לי בדצמבר, במסיבת חג המולד שמוחמד ואני ארחנו. שתיתי קצת יותר מדי ומצאתי את עצמי, יותר מפעם במהלך הערב, גולשת לעברית. החבר, חבר קרוב של מוחמד, הבין שכנראה יש לי תעודות זהות ישראלית ולקח אותי הצידה.

"אני חושש לך", אמר בערבית. הוא הדגיש שלו אישית אין בעיה עם זה שאני גרה בבית לחם. הוא מכיר אותי, מכיר את הדעות הפוליטיות שלי, הוא אוהב אותי ואוהב אותי ואת מוחמד ביחד.

"אבל יש אנשים שלא חושבים כמוני", המשיך. "ואם הם יגלו שאת כאן, לבד – אני חושש לשלומך".

כעבור שישה חודשים, כשמשהו זז בגינה, נזכרתי בדבריו. חשבתי על משפחת מתנחלים שנרצחו באיתמר בשנת 2011. אני נזכרת בתלמידה שחיכתה לי אחרי השיעור באחד הימים. "אז שמעתי שאת יהודייה", פתחה. "אני ממש מעריצה אותך שאת מלמדת כאן. את כל כך אמיצה. כל אחד יכול להביא נשק לקמפוס ולירות בך".

אני אומרת לעצמי שאין אף אחד בגינה. זו רק הרוח, אני חושבת, ומזכירה לעצמי שאני לא מתנחלת. אני מקללת את עצמי שאני חושבת כמו ישראלית גזענית ופרנואידית, שאני כל כך מרוכזת בעצמי ומלאת חשיבות עצמית, כשאני שוכבת במיטה וחושבת שיהיה אכפת למישהו שאני – אדם אחד, אישה בלתי מזיקה העובדת באוניברסיטה פלסטינית ושוכרת דירה מבעלת בית פלסטינית, ואינה תופסת את הבית של אף אחד – נמצאת כאן, ושיהיה אכפת להם עד כדי כך שהם גם יעשו נגד זה משהו.

> לקראת חג המולד: עימותים בין סנטה קלאוסים לשוטרי מג"ב בבית לחם

הנוף מהבית לעבר מחנה הפליטים דהיישה. בית לחם (מאיה גוארניירי)

הנוף מהבית לעבר מחנה הפליטים דהיישה. בית לחם (מאיה גוארניירי)

בחוץ מתגלגלים העלים על שביל האבן בגינה.

או אולי אלה צעדים של מישהו שדורך על העלים?

אני מנסה לחשוב על הדברים לעומק. הבית מקנן על צלע הר, טרסה עתיקה של עצי זית. יש מצוק של לפחות שלושה מטר עד המטע שמתחת, ואז עוד קפיצה ענקית שוברת רגליים משם לכביש. כך שכדי שמישהו ייכנס לגינה, יהיה עליו לטפס לא רק על גדר אבן אחת אלא שתיים. מצבי בטוח לגמרי.

העלים שוב מרשרשים. אני חושבת של שלושת המתנחלים שנעלמו (אבל את לא מתנחלת! אני מזכירה לעצמי שוב) ואני חושבת על אבו ח'דיר. רוב הישראלים לא היו הורגים פלסטיני. ורוב הפלסטינים לא היו הורגים אותי. יש קיצונים בשני הצדדים ואלה ימים מתוחים.

הראש שלי מתמלא בזוויות – המסלולים השונים שכדור יכול לעבור אם יירו לתוך חדר השינה שלי מנקודות שונות.

אני גם מזכירה לעצמי שחדר השינה שלי בצד השני של המרפסת הסגורה ושיש גם סורגים על החלון. יהיה די קשה לקלוע אם יירו דרך הסורגים של חלון אחד לעבר חלון מסורג אחר.

ובכל זאת, אני לא נרדמת.

אני מחליקה מהמיטה וכשאני מקפידה להישאר מתחת לגובה החלון מתקדמת לעבר הארון. אני מוציאה כמה שמיכות ועושה קן על הריצפה ב"שטח המת" שבין המיטה לשידה, נקודה שאליה אף כדור לא יכול להגיע.

השמש מעירה אותי בבוקר. כשאני מתעוררת אני נזכרת למה אני על הרצפה וחשה אשמה. אני מקפלת את השמיכות ומחזירה אותן לשידה. אני מסדרת את המיטה ומסתכלת על החדר המלא אור. כאילו שאמש כלל לא קרה.

אני עושה לעצמי קפה נמס, חוטפת תחבושת קרח ומגבת עבור הרגל שלי שעדיין שבורה, ומתיישבת בגינה. החתולה שלי מצטרפת אלי. זהו יום קיץ נהדר. אני אומרת לעצמי שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר גמור.

> מתל אביב לבית לחם, חלק ה': אנחנו נשארים כאן

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf