מאות השתתפו בהפגנה הגדולה ביותר עד כה לשחרור האסי

כ-500 מפגינים הגיעו היום (שישי) לקיבוץ ניר דוד כדי לדרוש גישה חופשית לנחל האסי, הזורם בתחומי הקיבוץ בעמק בית שאן. חלק מהמשתתפים בהפגנה, שהיא שיאה של מחאה ממושכת, הצליחו לפרוץ את שער הקיבוץ ולהגיע למים. אחרים נחסמו בשער על ידי שוטרים, שנמנעו מלהסביר מדוע הם מונעים את הגישה למשאב הטבע. בינתיים, בתוך שטח היישוב, שוטרים נוספים הודיעו למארגני המחאה (ורק להם) שאם לא יעזבו ויחזרו לשער – הם ייעצרו. מפגינים שנכנסו פנימה סיפרו גם שבחנות של היישוב סרבו למכור להם מים.

נכון לכניסת השבת פניות "שיחה מקומית" למשטרה בבקשה לתגובה לא נענו.

המפגינים מצדם הפגינו איפוק, ניסו להימנע ככל האפשר מעימות עם השוטרים וחילקו לכולם מים. יתרה מזו, המארגנים הקפידו לאסוף זבל ולוודא שחבריהם כולם עוטים מסיכות. היו אף כאלה שהסתכלו על תגי השם של השוטרים וקראו: "קדוש – גם אותך לא מכניסים לאסי, שמחה – גם אותך לא מכניסים לאסי".

בר קדוש, מפגין מרכזי בן 23 מבית שאן, אמר ל"שיחה מקומית": "אני מפגין כאן לא רק על המים והמדשאות ולא רק על משאב הטבע הציבורי אלא על חופש תנועה. על זה שקיבוצים חוסמים שטח ציבורי בכוח. מפעילים כוח על אחים שכולים, חיילים וקטינים שנתנו למדינה לא פחות מהם".

מה אתה אומר על החשש של הקיבוצניקים מהחיים ב"פארק לאומי" כהגדרתם?

"גם בתל אביב חולדאי לא סוגר את החופים בגלל העובדה שאנשים יכולים ללכלך. מי שמכניס עשרות מליוני שקלים בשנה בזכות הנחל – יכול להשקיע חמישה אחוז בניקיון. אני באופן אישי האמנתי שנים שאפשר להגיע לפשרה. אנחנו לא רוצים לפגוע בחיים של תושבי הקיבוץ, אבל הם נפנפו את כל ההצעות".

סיון חנוכייב הגיעה כל הדרך משדרות כדי לתמוך במאבק. "באתי מסביבה לא שונה ממה שיש פה בבית שאן", אמרה לנו. "גם אנחנו מוקפים קיבוצים עם שערים צהובים. זה אותו דבר בכל קיבוץ, ואני ארצה שיבואו אלי מכאן לתמוך בי כשאנחנו נמחה שם. מי שחווה את זה יודע על מה אני מדברת. סבא וסבתא שלי עבדו במפעל של דורות, וההורים שלי עבדו במפעל של דורות, וגם אני עבדתי שם. אז או שיש משהו דפוק במציאות הזאת, או שיש משהו דפוק בנו. ואני לא חושבת שזה בנו".

פוחדים מ"רעש וזוהמה"

בקיבוץ מתנגדים מזה זמן רב לפתיחת השערים ולמתן גישה חופשית לנחל. בעוד שמכירים שם בכך שיש לציבור זכות גישה למים, שלמה גלזר, מזכיר הקיבוץ, טען לאחרונה בראיון כי זכות זו לא חלה על השטחים הסובבים שמובילים אל המים. גלזר הביע חשש, שנשמע שוב ושוב מפי הקיבוצניקים, שמצב כזה יהפוך את היישוב ל"פארק לאומי עם כל הרעש והזוהמה שמתלווים לזה".

ביום שלישי השבוע, בעקבות כמה חודשים של מחאה הולכת ומתגברת בשערי הקיבוץ, נחתם הסכם בין ניר דוד לבין ראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, שלפיו מקטע אחד של הנחל ייפתח לציבור. ואולם מדובר אך ורק במקטע קטן וגם זאת רק בהרשמה מראש של בודדים, ולתקופה קצרה ומוגבלת.

המפגינים היום דחו מכל וכל את הסכם הפשרה הזה שנחתם עם גורם שלדבריהם לא מייצג אותם כלל ושאין לו סמכות לחתום על ויתור כזה בשם כל אזרחי המדינה, שהמים הם משאב השייך להם. עם זאת, הפעילים המרכזיים הדגישו שהם לא אדישים לחששות של הקיבוץ ושהם כן מעוניינים בהידברות שתוביל לפשרה הוגנת. "מטרתו העיקרית של הפנינג מחאה זה", נכתב בעמוד הפייסבוק של ההפגנה, היא "להגיע לשיח ולהידברות עם תושבי ניר דוד ועם הנהלת הקיבוץ. אנו מבקשים מהם… לאפשר כניסה אל הנחל לטובת מעגלי שיח, שמיעת הצד שלהם, הצגת תוואי דרך וחלופות המאפשרים כניסה ורחצה בנחל… (וכן לשמור) על מרקם חיים רגיש ועל פרטיות הולמת לתושבי ניר דוד. בשונה מהטענות שהועלו כלפינו אין ברצוננו להחריב את הקיבוץ ולהרוס את אוצר הטבע הלאומי היפה שזורם לאורכו ובליבו".

היועמ"ש: הקיבוץ חייב להעניק גישה

למאבק על האסי (או בשמו המקורי: עאסי) יש היסטוריה ארוכה, שנסקרה לאחרונה לעומק בכתבתה של ענת ג'ורג'י ב"דה מרקר". בקצרה: הקיבוץ חסם את הגישה למקטע הנחל שעובר בשטחו ב-2010, לאחר שהגישה למספר מעיינות באזור הוסדרה, לרבות גביית כסף בכניסה אליהם. דבר זה, לדברי חברי הקיבוץ, הוביל לעלייה דרסטית במספר האנשים שנכנסו לבלות על מדשאות ניר דוד ולטבול בנחל, מה שגרם ללכלוך ולהפרעה לחייהם של התושבים.

המהלך עורר התנגדות משמעותית מצד תושבי האזור, בעיקר מבית שאן, וכן למחאה של ארגונים סביבתיים כמו "אדם, טבע ודין". במסגרת מאבק משפטי בשנת 2015 הושגה פשרה שלפיה הקיבוץ יקדם תכנון של אזור נופש על מקטע נוסף של הנחל שנמצא מחוץ לשטחו, ואזור זה יהיה נגיש לציבור. אלא שהתוכניות נתקעו, והנחל מעולם לא הונגש. בעניין זה כתב השבוע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ חוות דעת שלפיה הקיבוץ חייב להעניק גישה פתוחה לנחל, וקבע כי "התנהלות זו לא יכולה להמשך לאורך זמן".

מסיבה זו התחדש המאבק בחודשים האחרונים, לאחר שתם פרק הזמן שבמסגרתו הקיבוץ התחייב להסדיר את הגישה. תושבי בית שאן וכמה תומכים הקימו את קבוצת הפייסבוק "משחררים את האסי", שצמחה ועברה כבר את אלף החברים. בקבוצה מעדכנים פעילים על ההפגנות השבועיות בכניסה לקיבוץ, שההפגנה היום מהווה את שיאן, ועל ניסיונות של אנשים בודדים להיכנס ליישוב – ניסיונות שלא פעם נגמרו באלימות מצד חברת האבטחה של הקיבוץ או מצד החברים בו.

במקביל הוגשה לאחרונה תביעה ייצוגית נגד קיבוץ ניר דוד בגובה של 36 מיליון שקל, בטענה שמעשיו לא חוקיים, ושהקיבוץ מתעשר על חשבון הציבור. התובעים מציינים בין היתר שהקיבוץ – שלכאורה מתנגד לבילוי המוני על חופי האסי – מפעיל ימי כיף של עד 600 איש במחיר של יותר מ-300 שקל לאדם, ומקבל אורחים ב-50 הצימרים שלו במחיר של כ-1,200 שקל ללילה. (גילוי נאות: רק אתמול, במסגרת התחקיר לכתבה, גיליתי שהתביעה הוגשה על ידי עורכי הדין אלחנן ואיתמר מירון – שהם בני דודים שלי מדרגה שנייה).

כאמור, פעילי המאבק לא מזלזלים בחששות של חברי הקיבוץ. בראיון לאותה כתבה ב"דה מרקר" אמר רותם שפירו, מקים הקבוצה בפייסבוק, שהוא מעוניין להסדיר עם היישוב שעות ספציפיות שבהן הנחל יפתח – בלי לינה ובלי הבערת אש.

"מנסים להציג את זה כאילו שהקיבוצניקים שומרים על הטבע, והעירוניים מלכלכים ומטונפים", אומר לשיחה מקומית אלירן בוזגלו, סטודנט בבצלאל, במקור מאשקלון בכלל, שהצטרף ונהיה ממובילי הפעילות במאבק. "המטרה שלנו היא להראות לציבור קודם כל את האמת – שזה פשוט לא נכון". בהקשר זה מציינים פעילים בבית שאן שהקיבוץ, שומר הטבע לכאורה, במקביל שופך פסולת מבריכות הדגים שלו לנחל חרוד הסמוך, שעובר בתוך בית שאן במורדו, מה שמונע מהעיר לפתח אותו כמוקד לתיירות ולבילוי. בניר דוד לא מכחישים את הדברים, ורק מציינים שהם פועלים במטרה להפסיק את הזיהום – אך שהדבר עתיד לקחת כשנתיים וחצי.

רמות מצמררות של גזענות

המאבק על האסי סחף אותי באופן אישי לתוכו בחודש האחרון. ההפגנה היום היא הפעם הראשונה שהגעתי לניר דוד (או לפחות לשער), אבל אני מרגיש מעורב ומחויב לנושא הזה כבר כמה זמן. הכל התחיל כשכתבתי סטטוס קצר בעד המאבק לאחרונה. מאז, ולאחר שהתחלתי לעקוב אחרי קבוצת הפייסבוק של המאבק, נחשפתי לרמות מצמררות של גילויי גזענות מכוערים מצד תושבי הקיבוץ ומצד תומכיהם – שחלקם מגדירים את עצמם אנשי שמאל, ואף פעילים בהתנגדות לכיבוש או בהפגנות בבלפור.

בין התגובות ניתן היה למצוא את זו של ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, שהשווה את ההפגנות הלא אלימות מול האסי לבלוני התבערה ולירי על יישובי עוטף עזה מצד חמאס. בשני המקרים, אמר, ההצלחה והברכה של הקיבוצניקים מביאה עליהם קללה של מי שמקנאים להם. בדיונים אחרים ראיתי שמכנים את המפגינים (שדרישותיהם מבוססות לגמרי על החוק, ושמעוניינים במשא ומתן) בבונים, פרימיטיביים, חומרניים, ערסים (כמובן), ומרחיבים את ההכללות הגזעניות לאמירות על כך שמרוקאים לא מסוגלים להצליח בשום דבר חיובי.

היום, אחרי ההפגנה, דיווחו כמה פעילים לשחרור האסי שאף ראו בקבוצות פייסבוק של קיבוצים קריאות "ליישם את חוק שי דרומי" – שמתיר לירות בפורצים לבתים. במלים אחרות, אותם אנשים מדברים על לירות במפגינים לא אלימים רק על כך שנכנסו לקיבוץ.

גם הטיעונים של אנשי הקיבוץ קוממו אותי. הם מדברים על כך שבתיהם ממש קרובים למים, ונוכחות של זרים תפריע להם. זה אמנם מובן, ולכן בדיוק המוחים מעוניינים בהסדר מכבד לכל הצדדים, אבל זה ממש לא מצב חריג. בשורה של קיבוצים אחרים בארץ (דפנה, למשל) יש נחלים שעוברים בין הבתים, ואנשים מבחוץ מגיעים לבלות על המדשאות ולשכשך במים. זה אולי לא תמיד נוח, וכמובן שלפעמים יש מי שמשאירים לכלוך ונגד זה צריך לפעול, אבל זו לא סיבה למנוע מהציבור גישה למשאב ציבורי – לא בוונציה או אמסטרדם, לא בתל אביב, לא בדפנה ולא בניר דוד. טענות אחרות מתייחסות להיסטוריה של הקיבוץ כמו ייבוש ביצות או הקרבה במלחמות כהצדקה לבלעדיות על הנחל. קודם כל, מדובר במודל מעוות לתפיסה של אזרחות או של דמוקרטיה. אבל מעבר לכך, אם מתחילים להשוות מידות הקרבה, ודאי שהסבל של מזרחים בעיירות הפיתוח בספר, כעובדי כפיים של הקיבוצים או כבשר תותחים באזורי גבול – אינו פחות. וזה עוד לפני שדיברנו על הבעלים המקוריים של הקרקעות, הפלסטינים, שנושלו מהן ומנושלים מהן באופן מתמשך ומפלה עד היום.

"רציתי שגם ערבים יבואו"

אבל מה שעוד מפעיל אותי וגם אחרים במאבק הזה הוא האופי השמאלי שלו, ההקשר הרחב יותר שלו בדרך לחלוקה צודקת של משאבי טבע ושל קרקעות בארץ. בוזגלו, שמכין את הכרזות שמעטרות את דף המאבק, מסביר שהוא שאב את הסיסמאות והסגנון הגרפי ממחאות שמאליות שהיה בהן. כך למשל אפשר לראות שם תמונות של מפגינים ליד השער של ניר דוד מודבקים מול חומת ההפרדה, ומסרים כמו "שוחים ביחד" ו"הייבוש משחית" מתפרסמים בעברית ובערבית. "כתבתי בערבית כי רציתי שגם ערבים יבואו", אמר לי בוזגלו לפני ההפגנה. "המחאה הזאת היא פוליטית אבל לא מפלגתית. אני חושב שהיא באמת יכולה לחבר דתיים וחילונים, אתיופים וערבים ורוסים ומזרחים ואשכנזים".

ואכן, לקראת ההפגנה התחילו להופיע ברשתות החברתיות גם קריאות של אזרחים פלסטינים להצטרף למחאה. אחד מהם, שאף הגיע היום הוא כותב שיחה מקומית (וחבר הוועד המנהל של העמותה שמפעילה את האתר), יאסר אבו ערישה, שכתב בפייסבוק סיפור אישי על הדמיון בין חוויות תושבי בית שאן מול ניר דוד לחוויותיו האישיות בפורידייס מול חוף הכרמל וקיבוץ נחשולים.

בהתאם, הקבוצה שהתחילה מעיסוק צר בנחל האסי בלבד התרחבה ועוסקת כיום גם בחופים בכלל, במקורות מים, ובחלוקה מחדש של קרקעות. והיא סוחפת לא רק את החשודים המידיים. עוד ועוד יוצאי ואף תושבי קיבוצים ואשכנזים אחרים (כמוני) מצטרפים למאבק ומדברים על כך שסוציאליזם משמעותו חלוקה הוגנת של קרקעות ושל הון. גם בהפגנות בבלפור מתחילים להופיע יותר ויותר מסרים שמתייחסים לאסי ולצורך בחלוקה מחדש של קרקעות.

אנשי ניר דוד ותומכיהם טוענים שהשיח הזה הוא כולו תוצאה של הסתה מצד בגין בעבר, והליכוד עד היום. אבל אני מאמין ששיח שמקדם שוויון בין בני האדם וחלוקה הוגנת של ההון הוא שיח שמאלי מאין כמותו – וזה מאבק שכולנו צריכים להיות שותפים בו.