newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשמאל אסור להפוך את המאבק בימין לקרב בין אליטות

הצלחת הימין לקדם סדר יום אידיאולוגי באמצעות אליטות יעילות הובילה חלקים מהשמאל לאמץ דפוס פעולה דומה, הממקד את הפעולה הפוליטית אצל קבוצות קטנות ובעלות יכולת. גישה זו לא רק שמחזקת תפיסות ניאו-ליברליות, אלא מפקירה את האוכלוסיות המוחלשות היישר לידי הימין

מאת:

כל תנועה פוליטיקת זקוקה לתיאוריה פוליטית שבאמצעותה היא מנתחת את המציאות וגוזרת את המהלכים הדרושים כדי לפעול בתוכה. המצב העגום שבו נמצאת הפוליטיקה הסוציאליסטית בישראל נובע בין היתר מכך שחלקים מרכזיים בסוציאליזם הישראלי מאמצים תיאוריה שגויה שתוגדר להלן כ'פוליטיקה אליטיסטית'. התיאוריה של הפוליטיקה האליטיסטית היא פחות או יותר כזו: הפוליטיקה הישראלית (ואולי הפוליטיקה בכלל) מעוצבת על ידי קרבות שליטה בין אליטות על העמדה ההגמונית במדינה. השפעתה של האליטה השלטת גדולה בהרבה לעומת כוחה האלקטוראלי ולכן ביכולתה לקבוע את המדיניות ולעצב את אופיה של המדינה. בין אם זו התנועה החלוצית של תנועת העבודה על מפעליה השונים לפני קום המדינה, או גוש אמונים בקרב הימין במחצית השנייה של שנות השבעים, מי שמגדיר את גבולות המדיניות הישראלית זו אותה קבוצה לא גדולה אך נחושה, שמתוקף ההכשרה אידיאולוגית, פוליטית ואינטלקטואלית משפיעה באופן אפקטיבי על עיצוב החברה.

בהתאם לתיאוריה זו, הימין מחזיק בשלטון בשני העשורים האחרונים הודות לפעילותה של אליטה ימנית, מתנחלת ודתית בעיקר, אליטה בעלת תפיסה ימנית מבחינה מדינית וכלכלית מחקה את השמרנות בארצות הברית. האליטה הימנית פועלת על החברה הישראלית באופן תכליתי ומתואם: היא הקימה מערכי הכשרה אידיאולוגיים כמו המכינות הקדם צבאיות והגרעינים התורניים שמעניקים לה את החידוד הרעיוני; היא מדרבנת את אנשיה להשתלב באליטה האינטלקטואלית והאקדמית; היא מטפחת גופי מחקר שמייצרים ידע שמרני בתחומים כלכליים ומדיניים; היא מכניסה את אנשיה אל נקודות השפעה בחברה הישראלית כמו הצבא, השירות הציבורי ובתי המשפט; היא נאבקת על דעת הקהל בישראל ומעצבת אותה דרך גופי תקשורת ימניים; והיא בונה כוח פוליטי על-ידי התפקדות מאורגנת למפלגות, בעיקר לליכוד.

פעילות זו אפשרית הודות לתרומות של הימין השמרני-יהודי בעולם, שהקימו קרנות כמו קרן תקווה (קרן שבמימונה הוקמו בין השאר כתבי העת "מידה" ו"השילוח", וכן "פורום קהלת" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית"). ההיגיון הפוליטי של הניתוח שמציעה התיאוריה האליטיסטית הוא שאם השמאל חפץ חיים ורוצה להגיע לשלטון, עליו לשכפל את המערך הזה בצד השמאלי: ליצור מערכי הכשרה רעיונית שמאלית דרך מכינות קדם צבאיות, תנועות נוער ושנות שירות, להכשיר אליטה אינטלקטואלית שמאלית בעלת סדר יום הומניסטי סוציאל-דמוקרטי, להקים גופי ידע ומחקר, להכניס את אנשיו לנקודות ההשפעה, ולבנות כוח פוליטי ע"י התפקדות מאורגנת למפלגות השמאל.

התיאוריה האליטיסטית והמדיניות הנגזרת ממנה עושה אפוא רדוקציה של הפוליטיקה לקרב הורדת ידיים בין האליטה המתנחלת השמרנית לבין האליטה השמאלית הסוציאל-דמוקרטית. ברצוני לטעון שתי טענות כנגד התיאוריה האליטיסטית: הראשונה היא שאם השמאל אכן יאמץ את אופן הפעולה האליטיסטי הזה, בטווח הארוך הוא יפסיד. הטענה השנייה היא שגם אם השמאל אכן יצליח להגיע כך אל השלטון, ואני לא פוסל את האפשרות הזאת באופן מוחלט, הרי שדרך פעולה הזו לא תחרוג מגבולות הסדר הניאו-ליברלי ולא תיישם מדיניות סוציאליסטית. כדי לחרוג מהפוליטיקה האליטיסטית, על הסוציאליזם לפתח מערכים ומסגרות של פוליטיקה סוציאליסטית מגייסת הפונה אל הציבור הרחב.

השר אורי אריאל ויו"ר מועצת גוש אמונים שלמה נעמן שותלים עץ בעת ביקור במכינה הקדם צבאית בנוקדים (גרשון אלינסון/פלאש90)

התנחלויות כפיצוי על ההפרטה ונזקיה

כינון אליטה שמאלית בהתאם לתיאוריה האליטיסטית דורשת השקעה רבה של משאבים, זמן ותכנון – כלומר, שחלק מרכזי מן הפרקסיס הפוליטי מוקדש לגיוס כספים כדי לממן את הפרוייקט הפוליטי האליטיסטי. המימון עליהם מתבסס פרוייקט זה מגיעים משני מקורות מרכזיים: כספי מדינה שמועברים לעמותות במגזר השלישי כחלק ממהלכי ההפרטה ומיקור החוץ של המדינה הניאו-ליברלית, ופניה אל מחוזות הפילנתרופיה וקרנות הון שמאליות. מעבר לקושי הברור של בניית פוליטיקה סוציאליסטית המבוססת על הפרטת שירותי המדינה ועל קרנות הון, עניין שלא עומד במוקד המאמר הזה, דרך פעולה זו חושפת את הטעות הקשה בניתוח האליטיסטי של הפוליטיקה של החברה הישראלית. הדפוס הזה מבקש לחקות את הימין, אולם המערך הרעיוני והאקטיביסטי שעליו נשענת האליטה הימנית נבנה בראש ובראשונה על ידי המדינה באמצעות ממשלות הימין. ההון הפרטי שיחק תפקיד אמנם חשוב בעיצובה של האליטה הימנית, אך היה זה תפקיד משני, שהתאפשר הודות לכללי המשחק שיצרה הממשלה. על מנת להבין את העניין זה יש לעיין בצמיחת הניאו-ליברליזם בישראל.

בקווים כלליים ביותר ניתן לתאר את הפרויקט הניאו-ליברלי באופן הבא: מאז המהפך הפוליטי של 1977 קידמו ממשלות הימין את הניאו-ליברליזם בישראל על ידי מהלכי הפרטה, פירוק מדינת הרווחה, הסחרה של השירותים החברתיים וקיצוץ עמוק בהוצאה ציבורית-אזרחית. אלה פגעו בראש וראשונה במעמד הנמוך המזרחי, שהיה למעשה בסיס כוחו של הליכוד. דבר זה הוליד תצורה מיוחדת של הניאו-ליברליזם שבה היה צורך לקדם את פירוקה של מדינת הרווחה מבלי לפגוע בבסיס הפוליטי של הימין. כדי להתמודד עם אתגר זה פיתח הימין תצורה פוליטית ייחודית, שאותה כינה דני גוטוויין "מנגנוני פיצוי", ואשר הבולט שבהם הוא מפעל ההתנחלויות. בד בבד עם פירוק מדינת הרווחה בגבולות 1967 בנתה מדינת ישראל מעבר לקו הירוק מעין תחליף למדינת הרווחה בדמות ההתנחלויות, ובזמן שהשירותים החברתיים בתוך גבולות ישראל הריבונית יובשו ונוונו, מעבר לקו הירוק סבסדה המדינה מערכים משופרים של דיור, חינוך ותשתיות. מדינת הרווחה החלופית שהוקמה בהתנחלויות חוללה תנועת הגירה גדולה אל מעבר לקו הירוק, שרובה הגדול היה פרי של מניעים כלכליים יותר מאשר אידיאולוגיים. כך, בעוד ב-1977 חיו בהתנחלויות אלפים בודדים של מתנחלים שבאו לשם ממניעים אידיאולוגיים, בשנות האלפיים כבו מנו מאות אלפי ישראלים.

ההשקעה בהתנחלויות בנתה גם את האליטה של המתנחלים. השקעתה של מדינת ישראל, בעיקר תחת שלטון הימין, בתושבי ההתנחלויות הייתה גבוהה לאין שיעור מהשקעתה בתושבי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. על בסיס כלכלי זה צמחה האליטה הציונית דתית של המתנחלים. ככל שיותר אנשים נהיו תלויים כלכלית במנגנון הפוליטי של ההתנחלויות – ובהמשך בזה של הגרעינים התורניים – כן כוחה הפוליטי של אליטת המתנחלים הלך והתחזק. המדיניות הניאו-ליברלית יצרה בקרב המעמדות הנמוכים תלות כלכלית בהעמקת מפעל ההתנחלויות, דבר שגרם להם לאמץ אידיאולוגיה התומכת בשימור והצדקת הכיבוש. אידיאולוגיה זו הפכה לנחלתם גם של אלה שלא עברו בינתיים להתנחלויות, אך רצו לשמר את האפשרות של הגירה לארץ ההתנחלויות בעתיד כאמצעי לשיפור מצבם. ככל שמדינת ישראל העמיקה את ההפרטה, כן היא חיזקה ההגירה אל ההתנחלויות וכוחה של האליטה של המתנחלים גדל.

מימין פוליטי לימין כלכלי

אופייה של אליטת המתנחלים הלך והשתנה בשני העשורים האחרונים. בתחילה היא עוד החזיקה בגינונים של "הפועל-המזרחי" ורעיונות של צדק חברתי עוד היו חלק מהאידיאולוגיה שלה. במפנה חד שהתבצע בשנות ה-2000, ובמימון אמריקאי, החלה האליטה הציונית דתית לאמץ את הקודים של השמרנות האמריקאית והאמונה בצדק חברתי הוחלפה ברעיונות ניאו-ליברליים של שוק חופשי ותחרות. התפתחות זו הייתה כמעט טבעית לאור התלות והאינטרס המשותף של אליטה זו בניאו-ליברליזציה של ישראל. המעבר הזה נהיה ברור לחלוטין לאחר המחאה החברתית של 2011, מחאה שהחזירה את השיח הכלכלי-חברתי למרכז הבמה הישראלית וערערה על הלגיטימציה הכלכלית של מפעל ההתנחלויות. בתגובה, אימצה האליטה הימנית בהנהגת המתנחלים שיח ימני מבחינה כלכלית בעל מאפיינים תאצ'ריסטיים, והיא עשתה את זה באופן ברור וגלוי. היא הקימה גופי מחקר ומדיניות כמו "פורום קהלת" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית", וייסדה גופי תקשורת בעלי אג'נדה ימנית קיצונית כמו "מידה" ו"השילוח". האליטה המתנחלת יצאה להתקפה כוללת כנגד חזרתו לשיח של רעיון מדינת הרווחה והאחריות החברתית, רעיון שבבסיסו מערער על ההגמוניה של מפעל ההתנחלויות, שכן הוא מייתר את תפקידו הפוליטי כמנגנון פיצוי.

מכל זאת עולה כי האליטה המתנחלת נבנתה תוך כדי שהיא מקדמת את הסדר הניאו-ליברלי בישראל. כוחה תלוי בשלטון ובמדיניות הכלכלית שלו, ותפקידה הוא בראש וראשונה להיאבק למען שימור שלטון הימין. ההון החיצוני נתן צורה אידיאולוגית אחידה לימין, אך הוא התבסס ומתבסס בהווה על ההשקעה העצומה של מדינת ישראל בבסיסיה של אליטה הזו מן ההתנחלויות ועד הגרעינים התורניים. לפיכך, הניסיון של השמאל לשעתק דפוס פעולה זה מתוך התבססות על פילנתרופיה, או על פירורי כספי שלטון הימין דרך מערכי ההפרטה, נועד לכישלון.

יתרה מכך, כוחו של הימין נובע מבסיס התמיכה הרחב שלו בקרב המעמדות הנמוכים היהודים. תמיכה זו מבוססת על מנגנוני הפיצוי של משטר ההפרטה, שמלבד ההתנחלויות כוללים את המיגזור של הפוליטיקה הישראלית, את מיגזור הספקת השירותים החברתיים, וכן את השחיקה של הדמוקרטיה על ידי התניית השירותים בנאמנות לימין. מכך עולה שעל מנת לזכות בתמיכת המעמדות הנמוכים על השמאל להציע אלטרנטיבה כלכלית משמעותית בדמותה של מדינת רווחה המספקת שירותים מקיפים, נדיבים ואוניברסליים, דבר המותנה גם בהגדלה משמעותית של ההוצאה הציבורית האזרחית. דבר זה ייתר את תפקידם של מנגנוני הפיצוי ויחליש את כוחה של האליטה המתנחלת, ואלו יאפשרו גם את סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות, שהתמיכה הרחבה בהן נובעת מהיותן חלק ממנגנוני הפיצוי של הסדר הניאו-ליברלי. אך השמאל אינו מקדם תפיסות אלו, משום שמרכזי התמיכה שלו הם המעמדות הגבוהים בחברה הישראלית, התומכים בהפרטה שכן הפריבילגיות שלהם נשמרות על ידי יכולתם לספק עצמם את השירותים האלו באופן פרטי בשוק.

אם הפוליטיקה הסוציאליסטית לא תראה במעמדות הנמוכים סוכנים פוליטיים לשינוי, הימין יעשה, וכבר עושה זאת. אנשי שלום עכשיו ותושבי נתיב האבות מפגינים זה מול זה, 15.2.2018 (גרשון אלנסון/פלאש90)

השמאל האליטיסטי כסוכן לשינוי פוליטי?

כעת ברצוני לעבור לטענה השנייה, לפיה גם אם השמאל אכן יצליח להגיע אל מחוזות השלטון באמצעות פוליטיקה אליטיסטית, זו תקשה עליו לממש מדיניות סוציאליסטית. על מנת להבין את הכיוון אליו מכוונת פוליטיקה אליטיסטית באופן מובנה, יש לנתח את הבסיס המעמדי של האליטה המנהלת אותה במנותק מתכונותיה ומהרעיונות אותם היא מבקשת לקדם. מנקודת ראות זו בולטת העבודה שהפוליטיקה האליטיסטית של השמאל בנויה על מעמדות הביניים הגבוהים, ומשקפת את האינטרסים שלהם.

מרבית היוצאים לשנות שירות ועולם המכינות, אלו שישרתו ביחידות העילית בצה"ל ויהיו סטודנטים מצטיינים ובהמשך אנשי סגל באקדמיה, יגדלו קודם כל במערכי החינוך המופרטים: במערכת החינוך הפרטית והאיכותית ביחס למערכת החינוך הציבורית הגוועת, בשיעורים פרטיים, בחוגי העשרה אחר הצהריים וכו'. הם גם ייהנו משירותי בריאות פרטיים דרך שוק הביטוחים המשלימים ומשירותים מופרטים מתרבות עד רווחה. עצם ההשתייכות למעגל שנות השירות, המכינות, יחידות העילית והמצטיינים באקדמיה נובעת קודם כל מההשקעה הכספית של הוריהם – יכולתם לדחות את השירות הצבאי לשנה של למידה או התנדבות במערכי שנות השירות והמכינות הם פועל יוצא של העניין, כך גם התאמתם לקצונה בצבא; התברגותם המוצלחת באקדמיה היא פועל יוצא של ציוני הבגרות הגבוהים וציוני הפסיכומטרי שיכלו ללמוד אליהם ארוכות, והצלחתם האקדמית היא פועל יוצא של זמן רב שיוכלו להשקיע בלמידה.

מנקודת המבט של הפוליטיקה האליטיסטית, המעמד הנמוך הוא רק בגדר "המעמד הסובל ביותר", קורבן של הסדר הנוכחי אך בשום אופן לא סוכן פוליטי שמסוגל לשנות אותו. על כן הפוליטיקה האליטיסטית שואפת לזכות בתמיכתו על ידי אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית.

אך מעבר לכל זאת, יכולתם להיות פעילים פוליטית ואקטיביסטים חברתיים בעת חייהם כסטודנטים ולאחר מכן נשענת בראש וראשונה על היותם חלק ממה שאכנה להלן כ"מעמד פנאי". כלומר, יש להם יכולת כלכלית לפנות מספיק זמן שאינו מושקע בצורך לעבוד ולכלכל את עצמם. הם יכולים לפנות ימים שלמים לפעילותם הפוליטית, לאקטיביזם מתנדב וסופי שבוע לסמינרי הכשרה. כמו כן, במדינת ישראל, לב העשייה הפוליטית הוא תמיד במרכז, לרוב בתל אביב או בירושלים. פירוש הדבר שההוצאה של מעמד זה על דיור גבוהה בהרבה מזאת של אנשים הגרים במקומות פריפריאליים יותר, ועדיין יש לו היכולת להשקיע את זמנו באקטיביזם ובפוליטיקה. גם לחלקים ממעמד זה שאינם גרים במרכז יש את הזמן והמשאבים להתנייד על בסיס קבוע אל לב מקומות העשייה הפוליטיים, דבר שנבצר ממי שאינו יכול לפנות את הזמן והאמצעים לכך, כלומר בני המעמדות הנמוכים. כל זאת מוביל לכך שמעמד הפנאי איננו סובל מתוצאות הסדר הניאו-ליברלי של ההסחרה של השירותים החברתיים ופירוק מדינת הרווחה, אלא נבנה כאליטה אקטיביסטית בזכותו. אליטה זו מוטמעת למעשה בתוך ההגמוניה הניאו-ליברלית.

האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית של אליטת הפנאי תהיה אפוא בהתנגשות מתמדת עם התנאים הכלכליים והחברתיים המאפשרים אותה והאינטרסים הנגזרים מהם. סביר שרעיונית היא תתייחס באופן חיובי יותר אל השכבות הנמוכות מאשר האליטה המתנחלת בעלת האג'נדה התאצ'ריסטית, אך האינטרסים שלהם כמעמד פנאי, המשתקפים בפוליטיקה האליטיסטית, תפגע ביכולתם לשמש סוכנים של שינוי פוליטי. התיאור הטוב ביותר של היחס של אליטה זו אל המעמדות הנמוכים נמצא בדבריהם של מרקס ואנגלס על האוטופיסטים:

"אמנם יודעים הם כי בתוכניותיהם מייצגים הם בעיקר את האינטרס של המעמד העובד בתורת המעמד הסובל ביותר. רק מבחינה זו, של המעמד הסובל ביותר, קיים לדידם הפרולטריון".

מנקודת המבט של הפוליטיקה האליטיסטית, המעמד הנמוך הוא רק בגדר "המעמד הסובל ביותר", קורבן של הסדר הנוכחי אך בשום אופן לא סוכן פוליטי שמסוגל לשנות אותו. על כן הפוליטיקה האליטיסטית שואפת לזכות בתמיכתו על ידי אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית. ואולם, תמיכה זו לא תושג בתוך הסדר הניאו-ליברלי בלי מאבק במה שמכונן אותו – בראש ובראשונה ההסחרה של השירותים המופרטים והקיצוץ בהוצאה האזרחית. בניסיון להתעלות מעבר לניגודים המעמדיים פונה הפוליטיקה האליטיסטית הן אל המעמדות הגבוהים, שמהם היא מגייסת את הסוכנים הפוליטיים שלה, והן אל המעמדות הנמוכים שאת מצבם היא רוצה לשפר. אולם הסתירה הטמונה במהלך כזה עושה אותו לחסר סיכוי ממשי.

האם גם הם חלק מהשינוי הפוליטי? הפגנת הפנתרים השחורים בתל-אביב (לע"מ)

אקטיביזם שמאלי – ממעמד הפנאי למעמד הפגיע

האינטרסים של האליטה של השמאל כמעמד פנאי סותרים את אלו של מעמד העובדים ושל מעמד חדש שצמח תחת הניאו-ליברליזם, "המעמד הפגיע". המעמד הפגיע חי במציאות יומיומית של חוסר ביטחון תעסוקתי מתמיד, אם כעובדי קבלן או כפרילנסרים, הוא עובד במספר עבודות במקביל ונמצא באופן תמידי על סף קריסה כלכלית. אין ביכולתו לנהל את זמנו באופן רציונלי שכן הוא איננו רואה עתיד כלכלי מובטח עבורו. אקטיביזם ופוליטיקה בהגדרה האליטיסטית חסומים בפניו.

עם העמקתו של הסדר הניאו-ליברלי הולכים מעמדות הביניים ונשחקים וחלק גדל והולך מהם שהשתייך למעמד הפנאי מאבד את מקומו ונדחק לשורות המעמד הפגיע. אופן הקיום שמאפשר לקיים פוליטיקה ואקטיביזם אליטיסטיים הופך למעשה פריבילגיה של מיעוט הולך וקטן. מציאות חייו של מיעוט זה הניצב במוקד האליטה השמאלית הולכת ומתרחקת מזו של מרבית האוכלוסייה.

הסדר הקפיטליסטי פועל להפקיע את הכוח הפוליטי מידי המעמדות הנשלטים כדי לשמר את כוחו של ההון. הוא עושה זאת בראש וראשונה על ידי הפקעת הספירה של יחסי העבודה והייצור מהפיקוח הדמוקרטי וביצור שלטון העריצות של המעסיק. הפוליטיקה הסוציאליסטית, מנגד, מבקשת להעביר את השליטה מידי המיעוט לידי הכלל. פוליטיקה סוציאליסטית מבקשת לערער את ההיררכיות הקפיטליסטיות באמצעות צורות שונות של מאבק המעמדי בין ההון לבין העבודה. לפיכך תנועות שמאליות וסוציאליסטיות רואות חשיבות מרכזית בהתארגנות העובדים כאמצעי ליצירת כוח פוליטי.

לב הדיון חייב אפוא להתמקד בשאלה כיצד ניתן לייצר פוליטיקה שאיננה מבוססת באופן בלעדי על מעמד הפנאי. הרדוקציה של הפוליטיקה לקרבות בין אליטות דוחק הצידה את הדיון באופן פעולה זה. אנו עדים למצב שבו עולם העבודה משתנה, שבו עובדים רבים מבין המעמד הפגיע אינם בעלי זהות תעסוקתית מוגדרת, שבו יחסי עובד מעביד אינם ברורים. עיקר הדיון השמאלי והסוציאליסטי צריך להיות סביב הסתירות הפנימיות של הסדר הניאו-ליברלי ומציאת הסדקים בתוכו. את עיקר העבודה של בניית הכוח יש לבצע במקומות אלו, ושם יש להשקיע את מרבית הזמן והמשאבים. השאלות שיש לדון בהן הן מציאת הדרכים לפוליטיזציה של המעמד הפגיע והמעמדות העובדים, פעילות יעילה יותר בדרכי ההתארגנות והמאבק בתוך שוק העבודה המשתנה, חיבור בין מאבקי העובדים למאבקים חברתיים אחרים ובינם לבין הפוליטיקה הפרלמנטרית, הרחבה של ההתארגנות ובניית הכוח הסוציאליסטים אל זירות נוספות מעבר למקומות העבודה.

בשמאל ובסוציאל-דמוקרטיה בישראל, ובפרט מאז 2011, דיון זה איננו תופס את המקום הראוי. ההקמה של כוח לעובדים ב-2007 ושל האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות ב-2009 היו הצעדים המשמעותיים שנעשו בעניין, אך רוב הדיון בבניית כוח עדיין נשען על הגיון הפוליטיקה האליטיסטית ומסגרות ההכשרה הנגזרות ממנה.

הפוליטיקה הסוציאליסטית צריכה להציב אופק פעולה ברור שכולל התנתקות מהמעמדות הגבוהים והפריווילגים. במצב שבו המעמדות המבוססים תומכים בהפרטת השירותים החברתיים, כמו חינוך ובריאות, והופכים את צריכתם לאחד מן המאפיינים של "סגנון החיים" המתבדל שלהם, הפוליטיקה הסוציאליסטית צריכה להציב במוקד פעילותה את ביטול אופיים כסחורה ואיסור של רכישתם באופן פרטי, כלומר, העברתם לבעלות ציבורית, כדי להפוך גם את המעמדות המבוססים – ולא רק את המעמדות הנמוכים – לבעלי עניין בשירותים חברתיים ציבוריים ואיכותיים. במקום שבו מנסה שלטון ההון לשחד את מעמדות הביניים על ידי הורדת מיסים בתמורה לקיצוץ שירותים, הפוליטיקה הסוציאליסטית צריכה לתבוע העלאה של המסים הנלקחים מבעלי יכולת ומתאגידים כדרך לשיפור השירותים. במצב שבו שלטון ההון מפרק את מדינת הרווחה על ידי קיצוץ וצמצום שירותיה הפוליטיקה הסוציאליסטית צריכה לתבוע את הגדלת ההוצאה הציבורית והאזרחית. זהו אחד המוקדים המרכזיים של החיכוך של נפגעי הסדר הקיים עם הנחותיו. איסור השימוש בכסף פרטי בחינוך ובבריאות נועד לשבור את גבולות הסדר הקיים. לא ניתן לייצר אלטרנטיבה לסדר הניאו-ליברלי בלא שהמעמדות הגבוהים יפורקו מהפריבילגיות שלהם, ואלו יהפכו לנחלת הכלל. ואולם נראה שהאליטה השמאלית, כמי שנהנית מפריבילגיות אלו לא תקדם את פירוקו של הסדר שהבנה אותה ככזו.

אסיפת הנציגים של כוח לעובדים (צילום: טוהר לב ג'ייקובסון)

נגד הפוליטיקה האליטיסטית ומסגרות ההכשרה הנגזרות ממנה. אסיפת הנציגים של כוח לעובדים (צילום: טוהר לב ג'ייקובסון)

כל שנאמר לעיל אינו פוסל את השתתפותם של אנשים ממעמד הפנאי בבניתה של תנועה סוציאליסטית עממית. להפך, דברי ימי הסוציאליזם רצופים בשיתופי פעולה כאלה. הפוליטיקה הסוציאליסטית אינה אמורה לראות במיקום המעמדי תנאי לפעולה, שכן השאלה החשובה היא טיבה של הפוליטיקה שמבקשים לקדם; האם כזו שנאבקת על מנת לשנות את הסדר החברתי, או שמא כזו שמאשררת ומשכפלת אותו. האפשרות האחרונה משקפת את המצב בישראל: המשקל המכריע שיש למעמדות המבוססים ולמעמדות הפנאי במפלגות השמאל הפכו אותן למייצגות של האינטרסים שלהם. כך נעשית הפוליטיקה של השמאל לפריבילגיה של המעמדות המבוססים והופכת באופן אינהרנטי לפוליטיקה שמרנית.

מעמד הפנאי יכול בהחלט להיות שותף לפוליטיקה סוציאליסטית שנאבקת בסדר הניאו-ליברלי, מערערת את יסודותיו ומניחה במקומם תשתית למדינת רווחה רחבה. יתר על כן, מכיוון שהסדר הניאו-ליברלי מנשל חלקים הולכים וגדלים ממעמד הפנאי והופך אותם לחלק מן המעמד הפגיע, החיבור לפוליטיקה הסוציאליסטית הופך לאינטרס מובהק של מעמד הפנאי המנושל. מעמד הפנאי, על הניסיון המקצועי והאקטיביסטי שלו, בהחלט יכול לתרום רבות לפוליטיקה סוציאליסטית, ובייחוד ליצירתה של שכבה מקצועית בעלת כישורים לממש מדיניות סוציאליסטית, אך זאת כזרוע של תנועה גדולה יותר המבוססת על הרבים ולא על המעטים.

מעבר לזאת, פוליטיקה הינה תמיד שאלה של אלטרנטיבות. אם הפוליטיקה הסוציאליסטית לא תראה במעמדות הנמוכים סוכנים פוליטיים לשינוי, הימין יעשה, וכבר עושה, זאת. בחסות הוואקום השמאלי והדרוויניזם החברתי שהמדיניות הניאו-ליברלית מקדמת, צומח ועולה בישראל ימין פופוליסטי שמגייס בסיס תמיכה מקרב המעמדות הנמוכים ונבנה עליו. ללא אלטרנטיבה סוציאליסטית מגייסת הפונה אל נפגעי הניאו-ליברליזם משמאל, אנו עדים להקצנה ימנית שאת תוצאותיה המדויקות קשה לחזות, אבל סכנותיה ברורות.

בועז גרפינקל, מתגורר בחיפה וחבר אסיפת הנציגים של כוח לעובדים, חבר בחוג יסו"ד (ישראל-סוציאל דמוקרטית).

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf