newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לקרוא עמוס עוז בטהראן

בילדותי בטהראן, ישראל הצטיירה בעיני כשמש השחורה תמיד, בדמותם של חיילים חמושים עד העצם המתעמתים עם נשים חסרות אונים. עם הגירתי נחשפתי לשירתה של יסמין לוי ולספריו של עמוס עוז, וגיליתי את רודפי השלום שלכם, כמו את הקיצוניים, כפיליו של אחמדינז'אד

מאת:

כותבת אורחת: נסרין מדני

הדימוי האלים והברברי של ישראל אותו הכרתי מילדות קרס באחת לצלילי קולה היפהפה של זמרת ישראלית אחת. בתוכנית של הבי.בי.סי בפרסית דיברה יסמין לוי על האמנות שלה באופן כה לבבי וחם, וגם על רצונה להופיע באיראן. הקול שלה הבעיר בי אש, קול שהדהד את כל העצב של סבתי. סבתי הייתה אישה שאיבדה שני בנים, ויסמין לוי היתה עבורי קול האבל של סבתא שלי, כאשר היתה מקוננת מפעם לפעם בצערה על מות בניה. יסמין לוי שרה בשפה הפשוטה של הלב, וחדרה אל תוך לבי.

תרבות! מה היה חלקם של היהודים בתרבות הפרסית? כלום! היהודים היו על פי רוב אנשים קמצנים שעסקו במכירת מים טמאים, כלומר יין, חגרו לגופם מעין חגורה שהבדילה אותם מיתר האנשים, וחויבו בתשלומי מיסים. זהו הדימוי שנחרט במוחי ביחס ליהודים מתוך הטקסטים הישנים מימי האוניברסיטה.

הצפייה בסרט על חייה של אנה פרנק באחד מערוצי הלוויין הותירה בי חותם עמוק. חיפשתי את הספר שלה, אבל בלתי אפשרי היה למצוא אותו באיראן. עם זאת, באיראן תורגם וראה אור ספר של עמוס עוז, סופר ביקורתי, מעמיק ומדויק, בשם "לפתע בלב היער", אשר הוגדר בדש הספר כמשתייך לספרות הגרמנית. במילים אחרות, התואר ישראלי צונזר. בגבולותיה של איראן, ישראל היא הלא מדינה נטולת מחשבה, נטולת אינטלקטואלים, נטולת ביקורתיות ונטולת לוחמי חופש. אחרי שקראתי את הספר הזה, השתוקקתי לקרוא ספרים נוספים שלו.

> "צנזור ההיסטוריה": סופרת איראנית מספרת על ביקורה באושוויץ

כאביי נמצאים באושוויץ, לבי נמצא עם יסמין לוי, מחשבותיי עם עמוס עוז, והסולידריות שלי עם הצעירים רודפי השלום בישראל. עמוס עוז בפרסית. צילום: נסרין מדני

כאביי נמצאים באושוויץ, לבי נמצא עם יסמין לוי, מחשבותיי עם עמוס עוז, והסולידריות שלי עם הצעירים רודפי השלום בישראל. עמוס עוז בפרסית. צילום: נסרין מדני

כמו שמש שחורה תמיד

ההגירה מאיראן הייתה, במובנים רבים, יציאה מתוך עולם סגור. מחוץ לאיראן קראתי את ספרה של אנה פרנק, ובמהלך נסיעה לפולין ביקרתי באושוויץ. במקום הזה חלחלה בי הבנה אחרת של משמעות הדבר הזה, של אדם הנלחם על חייו, על קיומו. רציתי שאמא שלי תראה את אושוויץ. שהחברים שלי יבקרו שם.

אמי הייתה עקרת בית פשוטה שכמו רבים אחרים נתלתה בשידורי הטלוויזיה ובחדשות ובסיסמאות ה"מוות לזה" ו"מוות להוא". בלילות הרמדאן היתה מרימה את כפות ידיה לשמים ומתפללת להשמדת אויביה של איראן האסלאמית, ובכללם גם ישראל. וגם אני שיננתי בבית הספר כמו מיליוני תלמידים אחרים את התפילות היומיות להשמדת אויבינו. במחשבות הבוסר שלי ושל בני גילי, ישראל הצטיירה כשמש שחורה תמיד. גדלנו בצל הטקסים הרשמיים ששידרה הטלוויזיה של הרפובליקה האסלאמית, בהם שלטי ה"מוות לישראל" היו חלק מובנה מכל תפאורה בכל יום חג, כל יום אבל, כל תהלוכה. גדלתי בצל התהלוכות השנתיות של "יום אל-קודס", והשידורים הטלוויזיוניים החוזרים של גברים המחזיקים בידיהם אבן אל מול מכונות המלחמה הישראליות ברחובות, של נשים המתעמתות עם חיילים חמושים ומצוידים עד העצם.

אלה היו הדימויים הספוראדיים של ישראל ושל יהודים במוחי, ביחד עם שורת תאוריות ששלטו בשיח הציבורי ואשר קישרו בצורה כזו או אחרת כל צרה למזימה ישראלית כלשהי.

לעתים היתה עולה בראשי השאלה כיצד הרגישו היהודים שחיו בגבולותיה של איראן, והאם הם מחו אי פעם כנגד המצב? אך ידעתי את התשובה היטב. ידעתי כי תחת המשטר הדכאני באיראן, מחאה שכזו תהיה בלתי אפשרית. באותם ימים הציפו את ביתנו שיריה של הזמרת לילה פורוהר ששרה בשפה העברית, אשר צלילה נעמו כל כך לאוזני. לילה היתה זמרת. כלומר אפשר היה להעלות על הדעת שזמרת תהיה קשורה איכשהו לישראל מבלי שתהיה מרגלת!

אחמדינז'אד שלכם, אחמדינז'אד שלנו

ההגירה מאיראן הרחיקה אותי גם ממסכת השקרים והצנזורה. הישראלים אינם עוד בעיני כפי שהיו באיראן, כפי שהצטיירו על ידי התעמולה של המשטר האסלאמי.

החברה הישראלית הפכה להיות ככל חברה אחרת: מגוונת, רבת פנים ומרובת קולות. אפשר שיהיו להם מדינאים קיצוניים, כמו אחמדינז'אד שלנו. העמדות הקיצוניות והפונדמנטליסטיות של הממשלה הישראלית הנוכחית מהדהדים בדיוק את עמדותיו הפרימיטיביות של אחמדינז'אד על השמדת אומה תוך הפעלת כוח ברוטלית והפצה של אלימות. מאז אותו היום שבו ביקרתי באושוויץ, אני מתעבת בכל לב כל סוג של אפרטהייד וגזענות, הן מבית המדרש של היטלר והן מבית מדרשו של נתניהו.

אני מתבוננת בתמונותיו של הילד חסן מנאסרה ותוהה אם אתם לא רואים בקהל המקיף אותו כל שמץ של זכר לקצינים הגרמנים ההם? קהל שמצלם אותו, מגדף אותו, בועט בו, בעוד הוא נאבק על חייו? קהל שהפסיק לראות בו ילד, אלא אויב שצריך להשמיד?

ועם זאת אני יודעת שיש לקיצוניות הזו גם צד שמנגד, חלקים מהציבור הישראלי שמחזיקים בהיגיון האנושי של השלום. צעירים שכותבים ומוחים נגד המלחמה, המתנגדים להתגייס לצבא ופועלים למען אחווה ושלום. אותם אלה שתלו על דלת המסעדה שלהם שלט בו כתוב "פוחדים מערבים? פוחדים מיהודים? במקום הזה אין ערבים ואין יהודים. במקום הזה יש בני אדם". אלה בדיוק הרגעים והמקומות שבהם נמצא, אני מאמינה, הגרעין האנושי שיוכל לנצח אפילו את האימה והמוות ברחובותיה של ירושלים.

בימים האלה אני חושבת על הקונצרט של יסמין לוי, ועל כך שביום מן הימים אחבק אותה ואומר לה "אני אמנם לא מבינה את שפתך, אבל הקול שלך הוא קול הנהי של קינתה של סבתי". אני חושבת על ביקור בישראל, על פגישה עם עמוס עוז ועל לחיצת ידו. אני חושבת על אכילת חומוס במסעדה של קובי צפריר. ואני מוצאת כי כאביי נמצאים באושוויץ, לבי נמצא עם יסמין לוי, מחשבותיי עם עמוס עוז, והסולידריות שלי עם הצעירים רודפי השלום בישראל.

**

יבוא יום ונמצא את היונים שאיבדנו

והחסד יאחז ביד החן

 יום שבו הנשיקה תהיה

להמנון השכיח

ואדם לאדם אח

 

יום שבו לא ננעל עוד את דלתות בתינו

המנעולים יהיו לאגדה

ודי יהיה בלב כדי לחיות

 

יום שבו כל מילותינו יאמרו אהבה

ואת לא תצטרכי לחפש מילים אחרונות לומר

יום שבו נעימת כל מילה תאמר חיים

ואני לא אתייסר בחיפושי חרוזים לאחרון שירַי

יום שבו כל מילה תהיה לשיר

וההמנונים נשיקות כולם

היום שבו תבואי, תבואי לעד

והחסד והחן יהיו לאחד

 

יום שבו נפזר שוב גרגרים ליונים שלנו

ואני ממתין ליום הזה

אפילו יהיה זה היום

שבו לא אהיה עוד

('אופק בהיר' מאת אחמד שאמלו).

נסרין מדני, ילידת 1979, היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות איראנית. שני אוספים של סיפורים קצרים שכתבה נאסרו לפרסום באיראן. מתגוררת כיום בשבדיה. הפוסט נכתב במקור בפרסית ותורגם על ידי אורלי נוי.

> הלוואי שהדגל הישראלי היה מרגש אותי כמו הדגל האיראני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf