לפי שופט המחוזי, אי שוויון צריך ליישם באופן שוויוני
פסיקת השופט עודד שחם, המבטלת את החלטת דרעי שלא להעניק מעמד לפלסטינית שבנה דקר שוטר, היא פסיקה ראויה. אלא ששחם מתעקש לתת להחלטה הטכנית הזו גם ממד ערכי, תוך הכשרה של הפרת הזכויות המתמשכת שבתוכה היא התקבלה
הכותרת נשמעה מבטיחה: "המחוזי הפך את החלטת משרד הפנים שלא לתת מעמד לפלסטינית שבנה ביצע פיגוע". בכתבה עצמה נכתב כי שר הפנים, אריה דרעי, רצה לגרש את האם (שמה לא פורסם), אך לאחר שערעור שהגישה התקבל, הוא החליט להשאירה בישראל מכוח היתרים זמניים שמנפיק המנהל האזרחי. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, עודד שחם, קבע שהחלטה זו מענישה את האישה על מעשי בנה, שלהם אינה אחראית, ולכן על משרד הפנים להעניק לה מעמד של תושבת ארעית.
במקום תעמולה שנועדה לשרת את המצב הקיים, הגיעה העת להסיר את המסכות. אמא וילדה ליד מחסום 300 (מרסלו סוס / פלאש 90)
על פניו – החלטה משמחת. ללא ספק היא משפרת את מצבה של האם ונדמה שמערכת המשפט עשתה את מלאכתה והבהירה למשרד הפנים שגם לשיקול הדעת שלו יש גבולות. ואולם קריאה של נימוקי פסק הדין מבהירה עד כמה מצומצמת תחולתו וכי למעשה, לא רק שהשופט אינו מערער על הסדר הקיים – אלא שהוא עושה את ההיפך בדיוק: הוא מעניק לו חותמת של כשרות ולגיטימציה באמצעות התהדרות בכל המילים הנכונות בנוגע לשיוויון ולצדק – אבל רק לאחר שרוקן אותן ממהותן.
קצת רקע על המקרה: מדובר בבני זוג שנישאו ב-1997. היא תושבת הגדה שלא סופחה רשמית לישראל, הוא תושב מזרח ירושלים שסופחה רשמית. בקשה לאיחוד משפחות שהגיש בן הזוג אושרה ב-2001 ומאז חייתה האישה בירושלים מכוחם של היתרי שהייה זמניים שהנפיק עבורה המנהל האזרחי. בהתאם להליך המדורג שהיה נהוג בזמנו, בשלב זה היא כבר הייתה אמורה לקבל מעמד של "תושב ארעי". ואולם באוקטובר 2015, עוד בטרם שודרג המעמד, ירה שוטר מג"ב בגבו של בנה הבכור, מוסטפא, והרג אותו. בהודעת המשטרה נמסר כי הבן ניסה לדקור את השוטר – שלבש אפוד מגן ולא נפגע. משרד הפנים קפץ על המציאה ומיהר לבטל את הליך איחוד המשפחות. המוקד להגנת הפרט – המייצג את האישה לאורך השנים במאבקה להישאר לגור בביתה עם משפחתה – הגיש ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל והצליח להביא לביטולה של החלטה זו. ערעור של משרד הפנים – נדחה וגירושה מביתה ירד מהפרק.
בשלב זה ביקשה האישה לשדרג את מעמדה בהתאם לנוהל. משרד הפנים סירב והמוקד להגנת הפרט הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטה זו. ההחלטה בעתירה, שהתקבלה לאחרונה, היא זו שזכתה לכותרת המבטיחה שצוינה לעיל. השופט עודד שחם התבסס בהחלטתו על הודעת המדינה לבג"ץ משנת 2016 בהליך אחר, שבה התחייבה לשדרג את מעמדם של פלסטינים שבקשתם לאיחוד משפחות אושרה ואשר עומדים בתנאים הנדרשים – כולל הוכחת מרכז חיים בישראל, כנות קשר הנישואים, והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. זאת, בתנאי שבקשתם הוגשה לפני 2003, אז עברה בכנסת "הוראת שעה" האוסרת על מתן מעמד בישראל לתושבי שטחים שנישאו לישראלים (אזרחים ותושבי קבע). משרד הפנים קבע בהודעה שכ-2,000 פלסטינים עונים על תנאים אלה.
השופט קבע בהחלטתו כי הודעה זו חלה גם על העותרת. אמנם, לדידו אין לאישה "זכות קנויה למעמד בישראל", ואולם הודעת המדינה מ-2016 תוחמת את שיקול הדעת הרחב של משרד הפנים ו"יש בה כדי להצמיח ציפייה בעלת משקל". ולכן נדרשים "טעמים כבדי משקל לסטות ממנה" – שאינם קיימים במקרה זה.
לנרמל את הלא נורמלי
ואולם השופט שחם אינו עוצר כאן: הוא ממשיך וקובע שסירובו של משרד הפנים לשדרג את מעמד האישה פוגע בעיקרון השיוויון: "בכך שמעמדה של העותרת לא שודרג חרף העובדה שהיא עומדת בתנאים שפורטו בהודעת השר" וכן "נוכח אי השוויון שנוצר בין מעמדה של העותרת לבין מעמדם של שאר בני המשפחה, כולם תושבי קבע". בנוסף, מציין השופט שחם כי החלטת משרד הפנים גוררת גם "פגיעה בכבודה של העותרת", לא רק בשל הפגיעה בעיקרון השיוויון אלא גם בגלל ה"יסוד העונשי" הטמון בהחלטה. זאת, בעוד ש"בפסיקה עקבית עמד בית המשפט העליון על עיקרון היסוד לפיו 'איש בעוונו יישא', הנובע מאופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, שוחרת חופש וחירות".
דברים אלה של השופט בנוגע לעיקרון השיוויון ולזכות לכבוד אינם נדרשים לצורך הכרעה בעתירה, שהרי הוא כבר הכריע בה בלעדיהם. תהא כוונתו של השופט אשר תהא, הם מעניקים לפסק הדין נופך ערכי-מוסרי, כאילו אין מדובר רק בהחלטה טכנית אלא גם בהחלטה הנכונה והראויה בהתחשב בעולם הערכים והזכויות עליו היא מתבססת, המעוגן גם בפסיקה של בית המשפט העליון.
המניע המוצהר הוא שיקולים דמוגרפיים. פלסטינית במעבר ארז (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)
ואולם שימוש במילים הנכונות לבדו אינו משנה את המהות. שיוויון? השופט מתעלם לא רק מכך שגם לאחר פסק דינו תיוותר האישה במעמד שונה מזה של שאר בני משפחתה (הם – תושבי קבע; והיא – תושבת ארעית), אלא בעיקר מההקשר – מאותה "הוראת שעה" מתחדשת המונעת מישראלים לגור עם בני זוגם בבתיהם – אם אותם בני זוג הם תושבי שטחים. איסור גורף זה יוצר מעמדות שונים, בהתבסס אך ורק על הלאום שלהם ועל מקום מגוריהם, כל זאת – במפורש ובמוצהר – בשל שיקולים דמוגרפיים: חששם של מנסחיו מ"מימוש זכות השיבה בדלת האחורית" ומעשרות אלפי תושבי השטחים שיידרשו לקבל כספים מהביטוח הלאומי. מכל אלה מתעלם השופט, ומתעקש למצוא דווקא באי-השיוויון – באותה קבוצת פלסטינים שהוחרגה באמצעות הוראת השעה – את השיוויון.
גם ההפנייה ל"פסיקה עקבית" של בית המשפט העליון ריקה מתוכן. השופט שחם מצטט שלושה פסקי דין המוכיחים את טענתו בנוגע ל"פסיקה עקבית" זו: הראשון עוסק בכוונת המדינה לגרש שלושה תושבי הגדה לרצועת עזה, בטענה שהיו מעורבים בפיגועים. השופטים התירו את גירושם של שניים בלבד, בטענה שמידת מעורבותו של השלישי אינה מצדיקה את גירושו. בפסק הדין השני אסרו השופטים על הריסה עונשית של בית. ואילו בשלישי פסלו השופטים את החלטת שר הביטחון לאסור על חמש נשים תושבות רצועת עזה לצאת ממנה ולהגיע לבתי חולים במזרח ירושלים, על אף שנזקקו לטיפול רפואי מציל חיים, בשל היותן קרובות משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס.
בפסקי דין אלה אישרו השופטים, בדיוק כפי שעשה השופט שחם, את המדיניות הרחבה במסגרתה יושמו הצעדים נגדם הוגשו העתירות – ותיקנו את השוליים. באף אחד מפסקי הדין הללו לא ערערו השופטים על המדיניות עצמה – לא על גירוש אנשים מבתיהם כאמצעי ענישה לגיטימי, לא על הריסות הבתים העונשיות (השופט מזוז ציין את התנגדותו להן אך גם את היותו כבול לתקדים מחייב) ולא על סגירתה של רצועת עזה וההתנערות של ישראל מתושביה.
ממילא, שלושה פסקי דין אלו הם חריגים שבחריגים. השופט שחם הצליח למצוא שלוש טיפות יוצאות דופן באוקיינוס הפסיקה של בית המשפט העליון, שאישר במהלך השנים כמעט כל הפרה של זכויות הפלסטינים שהובאה בפניו. זאת גם כאשר העתירות נגעו להחלטות הסותרות את העיקרון של "איש בעוונו יישא". הדוגמא המובהקת ביותר היא האישור החוזר ונשנה שנתן בית המשפט להריסתם ולאטימתם של מאות בתים בשל מעשיו של אחד מבני המשפחה – את הפיל הזה העדיף השופט להניח בצד ולהתמקד בהחלטה נדירה אחת. אך ישנן דוגמאות רבות נוספות: הגבלות שונות על תנועת פלסטינים (כולל הטלת עוצר ממושך, סגירה של כפרים והמצור על רצועת עזה), אי החזרה של גופות של פלסטינים למשפחותיהם, הגבלות על ביקורי אסירים ועוד ועוד – הכל בטענות שווא של צרכי ביטחון כלשהם.
בחירתו של השופט שחם להיתלות דווקא במה שנחשב לערכים חיוביים אינה נייטרלית. ההסתתרות מאחורי מילים יפות שרוקנו ממשמעותן המקורית ומאחורי התדמית המדומיינת של בית המשפט העליון כמגן זכויות האדם – יוצרת אשליה כי מדובר בבעיות שוליות, שפסק דין נכון יוכל לתקנן. כך יכולה המדינה, במחיר יחסית שולי, להמשיך ולתחזק את העוול. ככזו, הנזק הגלום בבחירה זו הוא רב.
במקום מילים יפות וריקות, במקום תעמולה שנועדה לשרת את המצב הקיים, הגיעה העת להסיר את המסכות ולהודות כי יש כאן ודאי כוונה מוצהרת לקיים מדינה "יהודית", אבל לא כזו שתהיה "דמוקרטית, שוחרת חופש וחירות".
עו"ד יעל שטיין, מנהלת המחקר בארגון 'בצלם'.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
