newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לנרמל את הלא נורמלי לקול צהלת הסמוטריצ'ים

תיקון החקיקה שנועד להגביל את נגישותם של הפלסטינים תושבי הגדה לבג"ץ לא יגרום להם להפסיק להיאבק על זכויותיהם. אבל הוא כן משקף את מגמת הסיפוח הזוחל של השטח, ומבליט את המציאות המעוותת שבתוכה כל זה מתרחש

מאת:

זעקות השמחה שנשמעו מקרני שומרון דרך גוש עציון בואכה משרד המשפטים, לנוכח השינוי בסמכות בית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים שיוכל מעתה לדון בעתירות בנוגע לשטחים במקום בג"ץ, התחרו רק בתקיעת השופר של הרב גורן בכותל המערבי בשנת 1967. "הקץ לעתירות השמאל והפלסטינים לבג"ץ!", שאגה שרת המשפטים איילת שקד; "שלב חשוב בנורמליזציה והשוואת זכויות המתיישבים ביהודה ושומרון", החרה-החזיק אחריה מגיש הצעת החוק, ח"כ בצלאל סמוטריץ'. ניתן היה לחשוב לרגע כי כנסת ישראל אחראית לראשית גאולתנו, לא פחות.

אולם לאחר שוך החגיגות, אפשר וצריך להישיר מבט אל תיקון החקיקה הזה ולשאול: את מי ומה הוא בא לשרת? מה המטרה שעומדת בבסיס ההחלטה של כנסת ישראל, שלה פלסטינים תושבי הגדה אינם יכולים להצביע, לפיה בית משפט ישראלי, בתוך תחומי מדינת ישראל, ידון מעתה בסוגיות שונות מדיני התכנון והבניה הירדניים, צווים צבאיים, או בהחלטות המנהל האזרחי? לשעטנז המשפטי הייחודי הזה מטרה מוצהרת: ניסיון למנוע או להקשות על הגשת עתירות של פלסטינים כנגד התעמרות והפרות זכויותיהם. אלה נעשות באופן תדיר על ידי הרשויות או על ידי התושבים הישראלים המתגוררים בגדה, לא אחת בסיוע ישיר או עקיף של הרשויות הפועלות בגדה המערבית ובמשרד המשפטים, או בשתיקתם מגלגלת העיניים.

מברכים על העוולה, שקד וסמוטריץ' (יונתן זינדל/פלאש90)

בפועל, לא ברור כלל כיצד השינוי של החוק משיג את מטרתו – הרי ההליכים בבית משפט לעניינים מנהליים דומים עד זהים להליכים המתקיימים בפני בג"ץ; סיווגן של אדמות כפרטיות או לא, האם בינוי נעשה כדין או לא – כל התשובות למחלוקות כאלה ואחרות, כפי שתופענה בתשובות המדינה לעתירות, לא ישתנו רק בגלל שכעת הליך מסויים מתנהל בבית משפט מחוזי ולא בבית משפט העליון; גם בעתירות לבג"ץ וגם בעתירות מנהליות צריך לבסס ראיות מנהליות, שאין מחלוקת אמיתית בין העותרים ובין הרשויות לגביהן. וזה עוד לפני שבכלל נכנסים למהות התיקון המהולל, שגם לאחריו רובן המכריע של העתירות המרכזיות שהעסיקו את בית המשפט העליון והציבור בשנים האחרונות, עדיין יתבררו בפני בית המשפט העליון. גם הפסיקה האחרונה של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין מצפה כרמים אינה משנה ואי אפשר באמת להיאחז בה, שכן המדובר בהליך של תביעה אזרחית ולא בהליך של עתירה מנהלית (שניהם מתנהלים בפני בית המשפט המחוזי, אולם במתכונת פרוצדוראלית שונה, כאשר העתירה המנהלית דומה בצורתה ואפיונה לעתירה לבג"ץ).

שינוי הסמכויות מכיל איזו הנחה או תקווה שמא סרבול ההליכים, הפיכתם לכאלה שיתנהלו באיזה חזיון משפטי מדומיין כסוגיה משפטית 'רגילה', תוביל לכך שייפחתו ההליכים מסוג זה. לכל מפיחי תקוות השווא נכונה הפתעה: מי שרוצה להיאבק על זכויותיו המשפטיות יעשה זאת, גם אם ההליך עצמו יהיה ארוך יותר, מורכב יותר, מתיש יותר.

בעלי האדמות הפלסטינים עליהם הוקמו, למשל, המאחזים מגרון ועמונה, ניהלו מאבקי איתנים נגד שורה של הליכים ומהלכים שלא אחת בוצעו בהובלת המדינה או בתמיכתה הפאסיבית הקולנית, אולם לא אמרו נואש על מנת להשיג לעצמם ולרכושם צדק. העברת מרכז הכובד של הדיון מבית המשפט העליון אל בית המשפט המחוזי תאריך את המאבקים המשפטיים, תייקר אותם, תסרבל אותם, אבל לרגע לא תוביל להפחתה בהליכים עצמם. היכן שיש קרבנות של הפרות זכויות אדם, והיכן שהקרבנות רוצים ומוכנים להיאבק על מטרותיהם, המאבק ימשך.

אבל השינוי הכה-נחגג הזה כן מסמל שני אלמנטים מטרידים מאד, אשר מלמדים הרבה על תת-ההכרה של החוק, מחוקקיו ותומכיו. קודם כל, הנסיון להפוך את שטחי הגדה המערבית למחוז נוסף במדינת ישראל הוא צעד נוסף הממחיש את שאיפות הסיפוח המשפטי של השטח. ראיית ההתנחלויות הישראליות כחלק אינטגרלי מתחולת החוק, השיפוט והמשפט בישראל היא סוג נוסף של סיפוח זוחל של השטח (על הישראלים שמתגוררים בגדה ממילא חל המשפט הישראלי מזה עשורים, בדרך עקומה וייחודית לג'ניוס המתנחלי).

אז עכשיו תושבי עפרה ובית אל מרגישים יותר כמו תושבי מודיעין ועפולה? לא באמת, עדיין לא; אבל המטרה זה להתחיל להרגיש ככה. וככל שהנורמליות הזו שמפללים לה סמוטריץ' וחבריו מקבלת את הנפח המשפטי הזה, כך מובלטת עוד יותר האפליה וההדרה. עד כה בית המשפט העליון היה השער דרכו יכלו לזעוק את זעקתם נגד העוול, האלימות, הנישול והפגיעה בכבודם של מי שאינם אזרחי מדינת ישראל, החיים תחת משטר צבאי ואינם חלק מכללי המשחק הדמוקרטי. כעת, בשם הרצון לנורמליות של תושבים ישראלים שבחרו לגור מחוץ לתחומי מדינת ישראל, כנסת ישראל החליטה להנמיך את עצמת הזעקה.

ככל שיש יותר נורמלזציה של חיי המתנחלים בגדה המערבית, כך מתעצם הזרקור המאיר עד כמה חיי היום-יום של הפלסטינים שחיים באותו אזור בדיוק, מצויים בלימבו לא נורמלי, נעדר קול, ייצוג ואוזן קשבת. מתנחלים בגדה (גילי רעי/פלאש90)

שנית, וזה אולי העיקר – מה רוצים תומכי החוק? שלא תוגשנה עתירות לבג"ץ, או שאלה תתקלנה במכשלות ומהמורות רבות ככל האפשר, בדמות העמסה של עוד ערכאה ועוד שלב דיוני. מדוע? כדי שלא יהיו פסקי דין שמחייבים את הרשויות לאכוף את החוק ולתת את הסעד הכל כך טריוויאלי שזכאים לו הקרבנות האילמים פוליטית.

המאמץ הניכר המושקע בכל הנוגע לאי אכיפת החוק ביחס לבנייה בלתי חוקית של מתנחלים בכלל, ועל אדמות פלסטיניות פרטיות בפרט, הפך להיות "תכנית חומש" של ממש של שרת המשפטים, בשיתוף פעולה הדוק עם לשכת היועץ המשפטי לממשלה, למרות מס השפתיים ששילם בעניין חוק ההסדרה. לו עשירית מהמאמץ להלבין את העבירות האידאולוגיות שמתבצעות בשטחים מדי יום ביומו היה מושקע באכיפת החוק בפועל, או-אז היה ניתן להתחיל לדבר על השוואת זכויותיהם של בני האדם, כל בני האדם. אולם בפועל, ככל שיש יותר נורמלזציה של חיי המתנחלים בגדה המערבית, כך מתעצם הזרקור המאיר עד כמה חיי היום-יום של הפלסטינים שחיים באותו אזור בדיוק, מצויים בלימבו לא נורמלי, נעדר קול, ייצוג ואוזן קשבת.

שלומי זכריה הוא עורך דין ונמנה על הצוות המשפטי של ארגון יש דין – ארגון מתנדבים לזכויות אדם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf