newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למרות האימה והכאוס, הפלסטינים ממשיכים להתאחד במחאה

אפילו אל מול כנופיות מתפרעות, לינצ'ים ואלימות ממסדית, הפלסטינים לא יכולים להרשות לעצמם חזרה ל"נורמליות" שפירושה המשך הקולוניאליזם ההתיישבותי

מאת:

הכאוס המתפתח בשטח בישראל/פלסטין הוא אמיתי, אלים ומבהיל. מטוסי קרב, טילים, רקטות, שוטרים ואספסוף שוחר לינץ' בלעו את השמיים ואת הרחובות בימים האחרונים.

הצבא הישראלי ופעילי חמאס ממשיכים להחליף אש פרועה, הורגים עשרות ופוצעים רבים אחרים, רובם ככולם ברצועת עזה הנצורה. בכל רחבי ישראל, חבורות של בריונים חמושים, רובם יהודים קיצונים המלווים על ידי המשטרה, שוטטו אתמול בערים ובשכונות, הורסים מכוניות, פולשים לבתים ולחנויות ומחפשים שפיכות דמים במה שרבים תיארו בצדק כפוגרומים.

הגלישה הזו למצב חסר מעצורים ולאלימות של אספסוף מטביעה באופן טרגי את אחד הרגעים הכי מדהימים בהיסטוריה הפלסטינית העכשווית. במשך שבועות, קהילות פלסטיניות, עם ירושלים במרכזן, אירגנו הפגנות המוניות שהתפשטו כמו אש בשדה קוצים משני צדי הקו הירוק. המאורעות בשער שכם ובשכונת שייח' ג'ראח הסמוכה הציתו את ההפגנות, והן דילגו ממחנה הפליטים ג'בליה לנצרת ולרמאללה, המרכז התוסס של הגדה המערבית. ועד כה לא נראה שהן דועכות.

פלסטינים בחיפה בהפגנת סולדיריות עם עזה וירושלים, ב-9 במאי 2021 (צילום: מתי מילשטיין)

פלסטינים בחיפה בהפגנת סולדיריות עם עזה וירושלים, ב-9 במאי 2021 (צילום: מתי מילשטיין)

גם אם המאורעות הנוכחיים תפסו כיוון נורא, אי אפשר להתעלם מההתגייסות הזו של השבועות האחרונים. בעוד פלסטינים מכל הגוונים מודעים באופן עמוק לזהות המשותפת שלהם, רבים מהם חששו במשך שנים כי הפרגמנטזציה האלימה שלהם בידי ישראל – שמנהיגים לאומיים שיתפו אתה פעולה והעמיקו את הפילוגים – פגמו באחדות שלהם ללא תקנה.

העובדה שפלסטינים ירדו לרחובות בקול אחד שכזה היא תזכורת מאתגרת לכך שחרף המחיר האדיר בנפש שהיא גובה, המדיניות הקולוניאלית של ישראל עדיין לא הצליחה. הנחישות הזו היא יותר מאשר מקור של נחמה לפלסטינים; היא דירבנה אותם לכך שינצלו את הרגע וייצרו שינוי רדיקלי ומשמעותי.

זו בוודאי אינה הפעם הראשונה שהפגנות מעין אלה התרחשו. רק בעשור האחרון תוכנית פראוור מ-2013 לעקור אזרחים בדואים מהנגב/נקב, המלחמה ב-2014 נגד עזה, וצעדת השיבה הגדולה ב-2018 עוררו פעולות דומות. אולם כל פלסטיני שנכח במחאות הנוכחות או עקב אחרי החדשות מחו"ל לא יכול שלא לחוש שהגל הזה אינו דומה לגלים אחרים. משהו שונה. איש אינו יודע בדיוק מהו וכמה זמן הוא יימשך, וייתכן שזה גם לא חשוב. אבל מורט עצבים להתבונן בגל הזה ומחשמל להבין אותו.

לא רק סיסמה חבוטה

המרכזיות של ירושלים בתחייה הלאומית היא חלק מהותי מהסיפור. חלפו שנים מאז שהבירה ההיסטורית עמדה בלבם של של פלסטינים כה רבים – ובעצם בלבם של מיליונים ברחבי העולם – כפי שאירע בשבועות האחרונים האלה. בפעם האחרונה זה קרה ביולי 2017, כאשר השלטונות הישראליים, בעקבות התקפה של פעילים פלסטינים על שוטרים ממשמר הגבול ליד מסגד אל אקצא, הציבו מגנומטרים סביב המתחם ולא אפשרו למתפללים מוסלמים להיכנס מבלי שיעברו בדיקה.

הפלסטינים דחו את הכפייה הזו מצד הכוח הכובש, אירגנו חרם המוני על המגנומטרים ומחו נגד כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בחראם א-שריף. המרי האזרחי הזה הכריח שחקנים אזוריים להתערב, ובסופו של דבר אילץ את ישראל להסיר את המתקנים האלה. אף אם היקפו היה מוגבל, זה היה ניצחון מעורר השראה שסיפק הצצה לפוטנציאל של ההתארגנות הפלסטינית בעיר, שרבים חששו שהדיכוי הישראלי מחק אותה במהלך האינתיפאדה השנייה ואחריה.

הפעם, ההתגייסות בירושלים היא הרבה יותר משמעותית. שלא כמו ב-2017, המפגינים לא הסתפקו אך ורק בהסרת ההגבלות השרירותיות בשער שכם במהלך חגיגות הרמדאן. במה שהתברר כתזמון הרסני, השלטונות הישראליים וקבוצות המתנחלים העצימו את המאמצים שלהם לגרש משפחות פלסטיניות מבתיהן בשייח' ג'ראח, שהפינוי שלהם היה אמור לקבל חותם סופי מבית המשפט העליון החודש, בדיוק בזמן שבו המשטרה הסלימה את הדיכוי האלים שלה בעיר העתיקה.

גורלה של שייח' ג'ראח, יחד עם אזורים אחרים תחת איום כמו סילוואן, השתלבו עם הלב של ירושלים הפלסטינית לא רק בתור ססמה חבוטה, אלא כתנועה המחוללת פעולה המונית ברחובות כדי להגן עליהם.

במעשה הזה, הפלסטינים פילסו לעצמם מרחב עצום להתמודדות עם המאמצים של ישראל להפריד את השכונות של ירושלים זו מזו ולנתק אותן מאחיהן מחוץ לעיר. מעודדים מההתעוררות של הבירה, פלסטינים בערים ויישובים אחרים ארגנו הפגנות משלהם בתמיכה בשייח' ג'ראח ואל אקצא, ולא נרתעו מהאיומים ומפעולות הדיכוי של ישראל.

בשבת האחרונה, אלפי פלסטינים אזרחי ישראל קראו תיגר על המכשולים שהציבה המשטרה והגיעו באוטובוסים או ברגל למקום הפולחן באתר הקדוש והתפללו למען שייח' ג'ראח באותה נשימה. עד הפוגרומים של השבוע ברחבי המדינה, כל העיניים היו נשואות לירושלים באנרגיה לוהטת שכמוה לא הרגישו פלסטינים כבר עידנים.

מאפיין יוצא דופן של ההפגנות היה שלא מפלגות פוליטיות או דמויות פוליטיות אירגנו אותן, אלא בראש ובראשונה פעילים פלסטינים צעירים, ועדות שכונתיות וקולקטיבים שצמחו מהשטח. יותר מכך, כמה מהפעילים האלה דחו באופן מפורש מעורבות של אליטות פוליטיות במחאות שלהם, שכן הם ראו ברעיונות ובמוסדות שלהם – מהרשות הפלסטינית עד הרשימה המשותפת – ככנועים ומיושנים.

שכונה שהפכה סמל לעוול. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

שייח' ג'ראח נמצאת על מפת הסולידריות כבר שנים רבות. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

הם הביעו את עצמם ברחובות, ובמיוחד ברשתות החברתיות, ועודדו צעירים אחרים, שמעולם לא השתתפו במחאות פוליטיות, להצטרף אליהם בפעם הראשונה. במובנים רבים, הדור הזה קורא תיגר על ההנהגה המסורתית שלו בה במידה שהוא נאבק נגד המדינה הישראלית.

רגעים של יופי ונחישות

אין פלא שחמאס עלה על הבמה באמצעות ירי של אלפי רקטות על דרום ומרכז ישראל, בשם ההגנה על ירושלים. ישנם פלסטינים שרואים בכך התערבות צבאית מוצדקת המחזקת את המחאות בשטח; אחרים רואים בכך ניסיון בוטה לחטוף ולנצל את המחאות האלה לטובתו הפרטית של חמאס, בדיוק כפי שעשה במצעד השיבה הגדול, ובדיוק כפי שהרשות הפלסטינית עשתה לוועדות ההתנגדות העממית בגדה המערבית.

אחרי שהנשיא מחמוד עבאס דחה לזמן בלתי מוגבל את הבחירות הפלסטיניות שהיו צפויות הקיץ, המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים של השטחים הכבושים הוכיחו שאין להם מה להציע לעמם חוץ מאסטרטגיות ישנות ועוד שלטון רודני.

קואופטציה היא לא האיום היחיד שהתנועה הזו ניצבת בפניו. במה שמכונה "הערים המעורבות", כמו לוד, יפו וחיפה – ערים פלסטיניות היסטוריות שהפכו בכוח לישובים יהודיים באמצעות גירוש וג'נטריפיקציה – אספסוף ימני יהודי, רבים מהם נעזרים במשטרה וזוכים להגנתה, עורך לינץ' בפלסטינים ומטיל את אימתו על השכונות שלהם. לפי דיווחים, כמה קבוצות יהודיות חמושות – כולל מתנחלים מהגדה המערבית, שם יש גל של מתקפות אלימות על פלסטינים – מתכנסות בערים האלה כדי להצטרף למהומה.

גם כמה פלסטינים מתקיפים יהודים ישראלים ושורפים את מכונותיהם, כולל הצתות של בתי כנסת בלוד ושל מסעדות בבעלות יהודית. רק לאחד מהצדדים אין מה לחשוש מפני השלטונות, ואם כבר, הוא יכול לסמוך שיקבל מהם הגנה.

לוד, 12 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

לוד, 12 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

ההרס כנראה רק יחמיר בימים הקרובים, בעוד ישראל וחמאס מעצימות את המלחמה הלא מאוזנת ביניהן, והפלסטינים בעזה הנצורה משלמים את המחיר הכבד יותר תחת המצור והעוצמה הצבאית של ישראל.

ממשלת ישראל שוקלת כרגע לפרוש את הצבא שלה כדי לסייע למשטרה להשליט "סדר" במדינה, צעד שמן הסתם יגביר את הרודנות כלפי האזרחים הפלסטינים. בו זמן, פלסטינים רבים שתמכו במחאות המקוריות נמנעים מלצאת לרחובות מפחד שייפגעו, ייעצרו או אף גרוע מכך.

משקיפים אחרים מאמינים כי לאור עשורים של התקוממויות דומות, אין ספור אסטרטגיות פוליטיות, אין אונים בינלאומי וחסינות לישראל, יהיה מטופש לקוות שהאירועים האחרונים יחוללו שינוי משמעותי כלשהו.

אולם, גם אם נראה שהאלימות יוצאת מכלל שליטה, אסור לה למחוק את הזרמים של גאווה, סולידריות ואושר שהמריצו את גל ההתנגדות הפלסטיני בחודש האחרון. בתמונה סימבולית ביום ראשון, פלסטיני בלוד טיפס על עמוד תאורה והחליף את דגל ישראל בדגל הפלסטיני – מחזה קורא תיגר, 73 שנה אחרי שהכוחות הציוניים טיהרו אתנית את העיר במהלך הנכבה.

כאשר המשטרה חסמה את דרכם של אוטובוסים שהסיעו אזרחים פלסטינים מלהגיע לירושלים בלילת אל קדר הקדוש, נהגים שחלפו בדרך הציעו טרמפים לאזרחים פלסטינים שהיו מוכנים ללכת ברגל קילומטרים כדי להגיע למסגד אל אקצא. אתמול בלילה בשכונת ואדי ניסנס, אזרחים פלסטינים התאספו יחד כדי להדוף את האספסוף היהודי, שכן הם ידעו שסביר יותר שהמשטרה תעזור למתקיפים מאשר תגן עליהם.

סרטון ויראלי שרץ ברשת החברתית בשבוע שעבר הראו אזרחים פלסטינים צוחקים ומריעים בשעה שניידת משטרה חלפה על פניהם, בלי לשים לב שדגל פלסטיני תקוע בדלת האחורית של הניידת. סרטון פופולרי אחר הראה ילד פלסטיני שהמון של שוטרים דוחף אותו מחוץ לאל אקצא, והוא משליך בדייקנות את נעלו אל ראשו של שוטר חובש קסדה. סרטון אחר הראה גבר פלסטיני כאשר בתו, שלא הבחינה שאביה נעצר על ידי שוטרים בתוך ביתו, מבקשת ממנו בקוצר רוח את הבובה שלה. גם בתוך הכאוס, אסור לשכוח את המעשים והרגעים האלה של יופי ונחישות.

מהומה לאומית

אין ספק שאלה שעות מסוכנות לכל מי שחי בישראל/פלסטין. ההפכפכות ברחובות היא מצמיתה, והסכנות שהיא נושאת אתה הן כמעט ללא תקדים. אפשר היה למנוע את השיגעון הזה, אבל כמעט אי אפשר לעצור את הכוחות שיצרו אותו. הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב, זנחו למעשה את העניין הפלסטיני. הימין הישראלי ביצר את שלטון האפרטהייד שלו בין הירדן לים. וההנהגות הפלסטיניות סירבו להעניק לעם שלהן פתחון פה לגבי עתידו הפוליטי.

התנועה הפלסטינית הטרייה מנסה לזעזע בדיוק את הסביבה המבודדת וההרסנית הזו. רבים מהפעילים הצעירים, שהעמידו את גופם בחזית בשבועות האחרונים, בילו שנים במאמץ להשיג את החירות שלהם.

הם משכילים יותר ומיומנים יותר מהדורות הקודמים להם, והתנסו ברשתות החברתיות, בפעילות ציבורית, בתוכניות "דו קיום", בפעילות משפטית, אפילו בחברות עם עמיתים יהודים, אבל מצאו את עצמם בסופו של דבר כבולים באותם כבלים שהיו כבולים בהם הוריהם והורי-הוריהם. אי ציות ציבורי הוא כרגע אחת האסטרטגיות המעטות שנותרו לפלסטינים כדי להדוף את הדיכוי חסר הרסן של ישראל, לא רק במקומות הצפויים לעקירה כמו שייח' ג'ראח, יפו ומקומות אחרים.

את המחאה ההמונית הזו אי אפשר לקטלג רק באופן בינארי כ"אלימה" או "לא אלימה". במלים בוטות, זוהי מהומה לאומית. אף שלמלה הזו יצאו מוניטין רעים, ומשתמשים בה בעיקר כדי לעשות דמוניזציה למפגינים ולהצדיק אלימות כלפיהם, מהומות  תמיד היו חלק ידוע מכל התנגדות עממית; כמה מהמחאות של "בלאק לייבס מטר", שזיעזעו את ארה"ב הברית בשנה שעברה אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד, הן דוגמאות בולטות לכך.

צריך ללמוד ממה שעשו הצעירים בשער שכם. פלסטינים חוגגים אחרי הגדרות המשטרתיות בכניסה לעיר העתיקה (צילום: אקטיבסטילס)

פלסטינים חוגגים אחרי הגדרות המשטרתיות בכניסה לעיר העתיקה (צילום: אקטיבסטילס)

בעיני רבים מהצעירים האלה השואפים לצדק, כל "אלימות" שהמחאות האלה מעוררת, ככל שהיא מוטעית ומגונה, אינה ניתנת להשוואה לברוטליות היומיומית והמבנית שמפעילה המדינה השולטת בהם.

למעשה, לצד מלחמות מטלטלות מציאות כמו 1948 ו-1967, חלק גדול מההצלחה של הציונות כפרויקט של קולוניאליזם התיישבותי נובע מהגישה הזוחלת שלה כלפי הפקעה: היא גונבת שטח חתיכה אחרי חתיכה, מפנה משפחות בית אחר בית, ומשתיקה התנגדות אדם אחרי אדם.

"שקט" הוא אם כן מפתח לכרסום בהתנגדות הקולקטיבית ולהעניק למבקרים מבחוץ את האשליה שהזמן נמצא בצד שלו. וכפי שהוכיחו הצעדים המוטעים של ישראל בירושלים החודש, ככל שהיא מקדמת את המדיניות שלה באופן בוטה יותר, כך ההתנגדות מעוררת חוסר שקט גדול יותר.

הפלסטינים שצעדו ברחובות בשבועות האחרונים האלה מכירים זאת היטב, וזו הסיבה שבגללה אין להם עניין לאפשר לישראל לחזור ל"נורמליות". נורמליות פירושה להניח לקולוניאליזם ההתיישבותי להמשיך לפעול באופן חלק, בלי הפרעה מצדם של פיקוח מקומי או בינלאומי.

המציאות האלימה והלא-אנושית הזו היא חוויית החיים המשותפת של מיליוני פלסטינים, בין אם חיים תחת מצור, שלטון צבאי, אפליה גזענית או גלות. כולם מבינים שהם מתעמתים עם כוח אחד ויחיד – הפועל לדכא, להכניע ולמחוק אותם רק בגלל הזהות הילידית שלהם.

אף שאנחנו מתנודדים על סיפו של סוג מבהיל של מלחמה, פלסטינים רבים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לחכות למשבר הבא שינער את הכוח המדכא הזה. מה שחשוב הוא שמתחוללת עכשיו מהומה, ובין אם תשחרר אותם מהכבלים שלהם ובין אם לאו, היא לכל הפחות החלישה את השליטה של הציונות על התודעה הלאומית שלהם.

אמג'ד עיראקי הוא עורך במגזין 972+, שם פורסם הראיון במקור. תרגום: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf