newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למען העתיד המשותף, עלינו לשכוח את כל מה שלמדנו על ציונות

חוסר היכולת לדמיין מצב שבו המגורשים הפלסטינים חוזרים להיות חלק מחיינו מדגים את הכוח העצום של הדמיון הלאומי הציוני. כדי שנוכל לבנות מרחב של חיים בחירות ובשוויון, אנו צריכים לתרגל את הדמיון באמצעות לימוד מחדש של ההיסטוריה ואימוץ של גישה אקטיביסטית למציאות, ולתת מקום לנכבה ולשיבה

מאת:

עברתי מירושלים לתל אביב ב-2001. עד אז כבר הבנתי את ההיסטוריה של מאות הכפרים הפלסטינים שרוקנו מתושביהם המפוזרים ברחבי ישראל של היום. הכרתי אותם כפארקים לאומיים, כחורבות לצד הדרך, כאתרי נופש, וכערים ישראליות; את חלקם אף הכרתי בשם הערבי המקורי שלהם.

תל אביב עצמה הוקמה על ההריסות של שש רשויות מקומיות פלסטיניות שהיו קיימות לפני 1948: ג'מאסין אל-ע'רבי, אל-מסעודיה (סומייל), שייח' מוניס, סלמה, כפר דייגים והשכונה היפואית הצפונית מנשייה. ועדיין, כשראיתי את השרידים שלהם, מעורבבים בתוך מרקם הרחובות, הגלריות ובתי הקפה של תל אביב, לא יכולתי לדמיין את הכפרים האלה או את התושבים שלהם חוזרים להיות חלק מהעיר.

חוסר היכולת שלי לדמיין עתיד כזה מדגים את הכוח העצום שיש לדמיון הלאומי הציוני על החשיבה שלי. האתוס של הציונות שירטט מחדש את הארץ באמצעות חלוקה, הפרדה ואפליה, ולא הותיר מקום לדמיין שום דבר חוץ ממה שקיים היום. ליהודים-ישראלים מעטים בלבד, למשל, יש מספיק דמיון פוליטי כדי לראות בעצמם שווים לפלסטינים, גם אלה שמחזיקים באזרחות ישראלית וגם אלה שלא.

טקס בקיבוץ, ביולי 1951 (צילום: פוטו ארדה, אביבה שני בית חרות)

טקס בקיבוץ, ביולי 1951 (צילום: פוטו ארדה, אביבה שני בית חרות)

"דמיון" אינו משהו ששייך רק לתחום הפנטזיה; לא מדובר במשהו לא אמיתי ש"קורה" כשעוצמים את העיניים. להיפך, מדובר בפעולה שמתרחשת כשהעיניים פקוחות לרווחה. ואנחנו צריכים דמיון כדי להבין את העבר, את ההווה ואת העתיד של ישראל-פלסטין דרך משקפיים חופשיים מהמגבלות של הדמיון הציוני האקסלוסיבי.

עבור התיאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט, הדמיון נוגע למערכות היחסים שמתקיימות בין אנשים שיכולים לראות אחד את השני ולדמיין את נקודות המבט אחד של השני. כוחו של הדמיון, היא כותבת, "הופך את האחרים לנוכחים, וכך נכנס למרחב שהוא פוטנציאלית ציבורי, פתוח לכל הצדדים… המשמעות של הרחבת התפיסה היא לאמן את הדמיון ללכת לבקר".

ארנדט מלמדת אותנו שהדמיין הוא לא משהו ש"מופיע", כמו מוזה לאמן או כמו תכונה שאנחנו נולדים אתה. במקום זאת, הדמיון הוא יכולת, מיומנות שיש לאמן. הדמיון הוא כמו שריר בגוף או כמו היכולת לכתוב או לחשוב – תהליך מתמשך שדורש תרגול. באמצעות הרעיון הזה, ארנדט מציעה את פיתוח הדמיון ככלי להתגברות על "תקופות אפלות" ולייצור של שינוי פוליטי.

עבור ישראל-פלסטין, הייתי רוצה להציע שלושה תרגילי מפתח לאימון הדמיון שלנו כדי שנוכל לבנות מרחב משותף לחיות בו בחירות ובשוויון: ללמוד מחדש את ההיסטוריה שלא מתוך פרספקטיבה ציונית; לאמץ גישה אקטיביסטית למציאויות העכשוויות; ולפתח את היכולת לראות לנגד עינינו עתידים אפשריים.

לשכוח את כל מה שלמדנו על ציונות

עבור יהודים-ישראלים, משמעות השיכחה של התפיסה הציונית היא להבין את האידיאולוגיה לא רק כאידיאולוגיה של תנועה לאומית אלא גם כאידיאולוגיה קולוניאליסטית – במלים אחרות, להבין אותה דרך המשקפיים של הנכבה. בין השאר, זה דורש ללמוד את ההיסטוריה שלא מלמדים בבתי הספר הישראליים: זאת של נישול האוכלוסייה הפלסטינית הילידית מאז 1948, גירושם של יותר מ-700 אלף פלסטינים, והרס של מאות עיירות וכפרים.

זה לא צעד קל ליהודים-ישראלים, אבל הוא צעד הכרחי.

אלפי פלסטינים אזרחי ישראל משתתפים בצעד שיבה לכפר ההרוס חַדַתָ'א ליד טבריה, באפריל 2015 (צילום: אקטיבסטילס)

אלפי פלסטינים אזרחי ישראל משתתפים בצעד שיבה לכפר ההרוס חַדַתָ'א ליד טבריה, באפריל 2015 (צילום: אקטיבסטילס)

הציונות היא המסגרת העיקרית שבאמצעותה יהודים הופכים לישראלים: היא חלק מהחינוך שלנו ומהפנטזיות הקולקטיביות השמורות ביותר שלנו. אך בנוסף לנזק שהיא גורמת לפלסטינים, הציונות גם גרמה לנזקים- בצורה שונה- על קהילות יהודיות שונות, בייחוד על קהילת המזרחים (יהודים שמוצאם בעולם הערבי או המוסלמי), שלא תאמו את היסודות האשכנזים-לבנים של האידיאולוגיה וסובלים מאפליה עשרות שנים.

מיתוס ציוני קולקטיבי מרכזי בא לידי ביטוי בסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". הסיסמה מניחה שבפלסטין לא היו קיימות קהילות, חקלאות או חברה ותרבות לפני הקמתה של המדינה היהודית. המיתוס מבקש להצדיק את התביעה היהודית על הארץ ובו בזמן לדחוק את הרעיון שהיא שייכת גם לחברה אחרת. העיוורון הנרכש הזה הוא רב עוצמה, ולמעשה מוחק עם שלם מהמפה.

על מנת ללמוד מחדש את העבר, חשוב לזכור כי לא כל המעורבים בתנועה הציונית החזיקו בעיוורון הזה. למשל, מייסד ה"ציונות הרוחנית", אשר צבי (הירש) גינצברג, המוכר יותר בשם העט שלו אחד העם, התנגד לתפיסה של תיאודור הרצל, מייסד הציונות המודרנית.

ב-1891 כתב אחד העם את "האמת על פלסטין", דו"ח שהתבסס על ביקורו באיזור, ובו תיאר את פלסטין לא כארץ ריקה, אלא כשטח מיושב ומעודב על ידי עם אחר. אחד העם הפך לאחד מה"אבות הרוחניים" של ברית שלום, קבוצה שהוקמה ב-1925 בתקופת המנדט הבריטי, וקידמה את הרעיון של הקמת אוטונומיה דו-לאומית עם זכויות אזרחיות שוות ליהודים ולערבים.

אחד העם (מקור: הספריה הלאומית של ישראל)

אחד העם (מקור: הספריה הלאומית של ישראל)

הדמיון הציוני פעל בסופו של דבר כדי ליצור את מיתוס ה"ריקנות" של פלסטין, כפי שמוכר לנו היום- באמצעות גירוש התושבים הילידיים, מחיקת השמות הפלסטיניים מהמפות, והרס היישובים הפלסטיניים שעל הקרקע. הקמת רשויות מקומיות אחרות עם שמות עבריים המשיכה את תהליך שיכחת העבר. הדמיון הציוני מציג את מסלול ההרס הזה כאפשרות היחידה וההכרחית שהיתה קיימת, אף שהיו הרבה קולות מוקדמים גם בתוך הציונות – כמו אלה של אחד העם וברית שלום – שהציעו אפשרויות אחרות.

לנוכח המיתוסים האלה, ייתכן שהתפקיד הפורה ביותר שיכול למלא הדמיון הפוליטי בפוליטיקה הישראלית הוא הטלת ספק בנארטיב הציוני. נוכל לעשות זאת אם נכשיר את עצמנו ואת הדור הבא של יהודים-ישראלים ללמד את ההיסטוריה של הנכבה בעברית ובבתי הספר הישראלים.

לפעול בהווה, לדמיין אלטרנטיבות עתידיות

כדי שנוכל להפוך את שינוי הדמיון הפוליטי שלנו מפעילות מנטלית אינדיבידואלית לפעולה קולקטיבית, אנחנו חייבים להבין את ההכרה בנכבה ואת לקיחת האחריות על הזיכרון הזה כפעולה פרפורמטיבית. דוגמה לפעולה כזאת היא העבודה של זוכרות, ארגון שמקדם הכרה בנכבה ולקיחת אחריות עליה בקרב יהודים-ישראלים.

אחת מהפעילויות העיקריות של זוכרות היא ביצוע של סיורים בהריסות של רשויות מקומיות פלסטיניות שרוקנו מתושביהן. הפעילות הזאת התחילה כדרך לספר ליהודים-ישראלים את הסיפור המושתק של הנכבה. אך ככל שהסיורים התפתחו, והצטברו עוד ועוד עדויות מפלסטינים וישראלים, הפעילות בזוכרות הבינו כי הנכבה אינה רק זיכרון פלסטיני, אלא זיכרון שיש להבין אותו כזיכרון משותף. זיכרון שטומן בחובו מערכות יחסים רבות ומגוונות בין יהודים לערבים, שנעות מיחסי שכנות טובים ועד לזוועות והרס.

כאן, חשוב להבחין בין זיכרון לסבל. הסבל העיקרי היה והוא עדיין מנת חלקם של הפלסטינים; הם אלה שאיבדו את ביתם, את אדמתם ואת חירותם. אבל הזיכרון שייך גם לאחראים על הסבל הזה; יהודים-ישראלים שביצעו את הזוועות, או עמדו מהצד וראו אותם. עד עצם היום הזה אנחנו, היהודים-הישראלים שחיים כאן, נהנים מפירות האירועים האלה. בשל כך, הישראלים והפלסטינים חולקים את הזיכרון הזה, לא כשווים. כך, הזיכרון הזה שייך לשתי הקבוצות, והוא יוצר חלק מהיסטוריה משותפת, שלא ניתן לספר בנפרד.

פעולה שלישית לאימון הדמיון היא לשוות לעצמנו אלטרנטיבות לעתיד. המשמעות היא יצירה של בריתות בין קבוצות שונות בחברות הישראלית והפלסטינית, חשיבה מחדש על מדיניות, ופיתוח של תוכניות ואסטרטגיות מפורטות שיקראו תגר על מצב העניינים הקיים. סוג כזה של תירגול מכוון הופך תרחישים שנראים בלתי אפשריים לאפשרויות ממשיות, כשהעיקרי והמאתגר שבהם הוא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.

פליטים פלסטינים בגליל, באוקטובר-נובמבר 1948 (צילום: Fred Csasznik)

פליטים פלסטינים בגליל, באוקטובר-נובמבר 1948 (צילום: Fred Csasznik)

זכות השיבה הפלסטינית, שמעוגנת בהכרזת זכויות האדם של האו"ם, קוראת תגר על הנחות הליבה של הדמיון הלאומי הציוני. בדרך כלל, כשנושא ה"שיבה" עולה בדיונים בעברית, הדיון מסתיים. עצם הרעיון מעורר פחד פוליטי עמוק, וחושף את גבולות הדמיון היהודי-ישראלי. הדמיון הפוליטי שלנו חייב לשאול: מה היה קורה אילו הפלסטינים לא היו מגורשים מבתיהם והיו מקבלים אפשרות לשוב?

ההכחשה הישראלית של זכות השיבה הפלסטינית מאז 1948 (אם כי הדבר לא היה לגמרי ברור עוד בתחילת שנות ה-50) מופיעה פעמים רבות בשיח הציבורי הישראלי כאיום דמוגרפי שיוביל לגלות שנייה, או אפילו לשואה שנייה לעם היהודי. הרעיון בא לידי ביטוי בדימוי ההישראלי הפופולרי ש"הערבים יזרקו אותנו לים".

הפחדים הפוליטיים האלה מתגלים באופנים רבים – בקווי המתאר של הדיונים האקדמיים, דרך מערכת המשפט, ועד למדיניות ממשלתית וחקיקה. הפחד הזה משמש באופן פעיל כדי להצדיק ולהמשיך את שלילת זכות השיבה, כמו גם את הבנליות של הזוועות היומיומיות שמהן סובלים פלסטינים.

עם זאת, ניתן למתן את הפחד הקולקטיבי הזה אם יהודים-ישראלים יחשבו ביחד עם פלסטינים על האופן שבו ניתן ליישם את שיבת הפליטים הפלסטינים במונחים מעשיים; כלומר נתחיל כבר מעכשיו לתכנן יחד את "היום שאחרי". זה כולל מיפוי מחדש של השטח על מנת לפתח אפשרויות , תכנון עירוני וחקלאי חדש, שילוב השפות העברית והערבית בחיים הציבוריים, עיצוב מחדש של מערכות החינוך, ויצירה של הזדמנויות תעסוקה חדשות.

דמיון משותף

גם בציבור הישראלי וגם בציבור הפלסטיני יש צורך לתרגול של דמיון פוליטי על מנת לחבר את ההיסטוריה והזיכרון לכאן ולעכשיו, ולייצר אלטרנטיביות אפשריות לעתיד.

אקטיביזם דורש ללמוד משגיאות העבר, לנווט בין מכשולים לאפשרויות, ולמצוא שפה משותפת לקבוצות שונות. כמו שבעבר היו צמתים בהם ניתן היה ללכת בדרך אחרת, כך גם היום. מגיפת הקורונה מספקת דוגמה עדכנית לכך.

היסטורית, מגיפות חייבו לעתים קרובות חברות לזנוח את העבר ולדמיין את העולם שלהם בצורה שונה; למגיפה הנוכחית יש פוטנציאל דומה עבור ישראל-פלסטין. הווירוס לא מכיר בחומות ומחסומים שמפרידים בין קהילות פלסטיניות לישראליות, והוא חושף את עומק התלות שלנו אחד בשני.

אנשי מד"א מבצעים בדיקות קורונה בדרייב-אין ליד מחנה הפליטים שועפאט, ב-16 באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנשי מד"א מבצעים בדיקות קורונה בדרייב-אין ליד מחנה הפליטים שועפאט, ב-16 באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אז מצד אחד, אנו עדים לסגירת מרפאה בסילוואן שהנגישה בדיקות קורונה לאוכלוסייה הפלסטינית על ידי המשטרה, ובו בזמן ניתן למצוא ניצוצות של תקווה למרות האתגרים הגוברים שמציבה בפנינו המגיפה. למשל, מספר קטן אך גדל והולך של אזרחים ישראלים מכירים באחריות שלהם על מערכת הבריאות הכושלת בשטחים הכבושים; קבוצה אחת, למשל, השיקה קמפיין מימון המונים לרכישת ציוד רפואי ותרופות לעזה, ועברה את יעד הגיוס שלה ב-550%.

התפשטות הווירוס הדגימה את היכולת שלנו לשנות את הדרך שבה אנו פועלים ואת האופן שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני, כולל הגדרה מחדש של הקהילה המדומיינת שלנו, ה"אנחנו". אנחנו יכולים לשנות את ההרגלים ואת השגרה שלנו, ואנחנו יכולים גם לשנות את סדרי העדיפויות הפוליטיים שלנו. אל לנו לחזור למצב העניינים הקודם – מציאות מעוותת של אלימות ונישול. הדמיון המשותף יכול להדריך אותנו בכיוון חדש, טוב יותר.

נורמה מוסי היא חוקרת תרבות חזותית ומדיה דיגיטלית ופוסט-דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. המאמר התפרסם במקור ברוזה לוקסמבורג בגרמנית ובמגזין 972+ באנגלית. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf