למען הבריאות והכלכלה, אי אפשר לדחות את המאבק על הדמוקרטיה

רגע לפני החלת הסגר הנוקשה, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר שאין ברירה, כי "חיי אדם קודמים לכל". ברגע הראשון, אין אלא להסכים עם האמירה הפשוטה הזאת. ואכן, רבים וטובים חזרו על כך שבעת הזו, הבריאות והכלכלה הן מעל לכל.

אבל מה זה בעצם אומר? מה עומד מאחורי המושגים הכלליים והמופשטים האלו? מי קובע מה הן בריאות ורווחה גופנית, נפשית וכלכלית של כל אחת ואחד מאתנו בנפרד וביחד כציבור, ומה היא הדרך הטובה ביותר להשיג אותן?

כדי להכריע בסוגיות המורכבות האלה, אנחנו זקוקים למושג מופשט שלישי – דמוקרטיה. כזו שמביאה אתה את החופש לדון, לבקר, למחות ולדרוש ממשרתי הציבור דין וחשבון לגבי האופן שבו הם מקבלים את ההחלטות הרות הגורל שנמצאות על הפרק. זאת, בין היתר, הסיבה שהחופש להפגין – שנשלל למעשה על ידי הכנסת – חשוב כל כך דווקא בעת הזו.

לא חסרות לכך דוגמאות, מההווה ומהעבר הקרוב. בלי דיון ביקורתי, הממסד הרפואי היה ממשיך ללחוץ על נשים ממוצא אתיופי לקבל זריקות של אמצעי המניעה השנוי במחלוקת והמסוכן דפו-פרברה. בהיעדר מחאה אזרחית משמעותית, משרד האוצר מסרב לתקצב הוספת מגנזיום למים המותפלים, מה שעולה בחייהם של מאות ישראלים חולי לב בשנה.

בלי עיתונות חופשית, לא היינו שומעים על הזינוק חסר התקדים בתחלואה הפסיכיאטרית מאז פרוץ משבר הקורונה, ולא היינו יכולים ללמוד על ומההצלחות והכישלונות של מדינות אחרות במאבק בקורונה.

למרבה הצער, גם אחרי שנתניהו הוכיח שוב ושוב שכל שיקול ענייני הוא ממנו והלאה, יש עדיין קולות במחנה השמאל שעסוקים דווקא בביקורת על המחאה נגד ראש הממשלה. חלקם טוענים שהמחאה ספציפית מדי, מכיוון שהיא מכוונת רק להחלפת נתניהו, בעוד שהשיטה כולה רקובה. חלקם טוענים ההפך – שמטרות המחאה דווקא מופשטות מדי, בניגוד ל"בריאות" ול"כלכלה" המוחשיים, ולכן המחאה מנותקת ולא רלוונטית.

עם הטענה הראשונה קל להסכים. גם כשנתניהו יילך, הכיבוש והאפליה ישארו. ובכלל, אין טעם באסטרטגיה של "רק לא ביבי" אם לא מציגים חלופה ערכית, פוזיטיבית ראויה. רק שמוטת ההרס של נתניהו המסית והמשסה היא אדירה, ובמצב החירום שבו אנחנו נתונים, הדיון הראוי בדרך כלל בשאלות אלו, אינו אלא התפנקות פריווילגית.

הצורך להחליף את נתניהו הוא אקוטי. זהו צעד ראשון הכרחי שאי אפשר לדלג עליו, שנדרש קודם כל כדי להציל חיי אדם וגם כצעד ראשון בדרך לחברה מתוקנת יותר.

כשהמחאה נגד נתניהו החלה לפני כמה שנים, היא התמקדה בשחיתות הפרסונלית שלו, והקריאה שלפיה נאשם בפלילים אינו יכול להיות ראש ממשלה מלווה את המחאה עד היום. אבל המחאה תפסה גובה רק עם פרוץ משבר הקורונה, כשהתבררה ההשפעה הקשה של ראש ממשלה שעסוק בענייניו המשפטיים על חיי כולנו.

התנגדות לשחיתות היא מטרה ראויה כשלעצמה למחאה. אבל כשהשחיתות השלטונית עמוקה עד כדי כך שהממשלה אינה מסוגלת לקבל החלטות ענייניות ומקצועיות בעניינים הרי גורל, וכשאמון הציבור נשחק באופן מוחלט, המחאה הופכת לחובה אזרחית.

הטענה ההפוכה, שלפיה המחאה עוסקת בעקרונות מוסר מופשטים ולכן מנותקת מהציבור הרחב, היא לא פחות מתמוהה ונגועה בהתנשאות לא מבוטלת. כאמור, חופש ודמוקרטיה אינם עניינים מופשטים יותר או פחות מבריאות או כלכלה. למעשה, אלו נושאים ששלובים זה בזה וכך היו תמיד – מהמהפכה הצרפתית ועד למחאה הנוכחית בבלארוס.

כמובן שיש משטרים, כמו בסין, שבהם השלטון קובע באופן בלעדי את הסטנדרט לבריאות הציבור ולרווחתו הכלכלית. ובאמת, נראה שאחרי הגל הראשון והקטלני של התפרצות הקורונה בסין, השלטון הצליח למגר את המגיפה. אבל באיזה מחיר?

ישראל של נתניהו אינה סין, כמובן. ותמיד חשוב להזכיר, כמו קאטו הזקן, שבעזה הנצורה ובגדה שנמצאת תחת כיבוש המצב גרוע הרבה יותר. אבל אין בזה כדי לבטל את חשיבות המחאה כאן ועכשיו, על ההווה ועל העתיד שלנו, על הבריאות, הפרנסה והחופש.

וכשמתבוננים נכוחה על הצעדים שבהם נוקט נתניהו בחודשים האחרונים – ממעקבי השב"כ ועד לאיסור ההפגנות – מבינים שאי אפשר לדחות את המאבק על החופש ועל הדמוקרטיה לאחר כך. אחר כך יהיה מאוחר מדי.

רלוקה גנאה היא המנכ"לית והמייסדת של תנועת זזים – קהילה פועלת