newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה שלא תעשו קצת חגיגות דו-קיום גם בשכונות היהודיות?

אירועי חג החגים בחיפה היו אמורים להוות אבן דרך במאבק למען פלורליזם ודו-קיום בעיר. בפועל הם צמחו למימדים מבהילים שמשביתים את חיי התושבים בשכונות הערביות לשבועות. קיום משותף יכול להתקיים רק כאשר יש שותפות אמיתית במרחב, לא בזכות צלחת חומוס פעם בכמה חודשים

מאת:

כותב אורח: בשיר מנסור

ערב חג המולד, שכונת המושבה הגרמנית בחיפה. הרחוב פקוק מאוד ואני לא מצליח לחצותו ולהגיע אל ביתי בצד השני. לב השכונה הומה אדם, בעיקר אנשים שהגיעו מבחוץ כדי להצטלם עם עץ חג המולד הענק שהציבה העירייה, ואולי לתפוס רגע מיוחד עם סנטה קלאוס. בהמשך הערב הרשת החברתית הוצפה באלפי תמונות סלפי כשמאחוריהם אותו עץ מבריק בשדרות בן גוריון, השדרה הכי מפורסמת בצפון. להפתעתי הרבה, תושבים מקומיים הינם זן נדיר בשדרה הזו בעיצומה של תקופת החגים.

לאחר שנפרדו האורחים מהשכונה, יצאתי לחפש אחר דעותיהם של תושבים מקומיים על האירועים הנוצצים האלו שבמסגרת חג החגים בחיפה, בשדרות בן גוריון ובואדי ניסנאס. לא רציתי להיתקע בביקורת וחיפשתי דברים חיוביים, אבל לדאבוני התגובות לא משהו. הראשון העלה פוסט צעקני בפייסבוק על ניהול "זול למדי" מצד העירייה, השני הביע את הכמיהה שלו ליום שבו ייפסקו אירועי חג החגים והשלישי בכלל שוקל לעזוב את השכונה.

בסופו של דבר, תושבי ואדי ניסנאס והשכונות הסמוכות הסתגלו איכשהו למציאות שבה אירועי חג החגים תופסים 4 שבתות שבהם צריך ללמוד כיצד להתמודד עם תחבורה וקניות בעיר, כשגברת "וויז" בעצמה לא הייתה מצליחה לחלץ מן הברוך רכב שבטעות נתקע בסביבת הוואדי. השנה מעבר לשבתות שווקה גם סדרת אירועים במושבה הגרמנית, אשר מתחילה ב-12 בדצמבר ונמשכת עד סופו. השכונה הופצצה באורחים ומכוניות, כך שרוב התושבים לא הצליחו למצוא חניה מתחת לביתם. לעיתים אף היו ויכוחים וריבים בין המקומיים והאורחים.

> רוצים לסייע במאבק נגד גירוש הפליטים? זה מה שאפשר לעשות

במקום להפגיז את המקומיים באורחים ורעש, בואו נשב ביחד, ניפתח קצת יותר למי אנחנו ומה גורלנו על פיסת אדמה זו. עץ חג המולד בחיפה (צילום: ספיר ברונזברג/פלאש90)

הבעיה מתחילה עם ההדרה

אני מודה שלא הבנתי את ההמולה מסביב לשכונה שבה אני חי. ואני שגדלתי על טעמם המיוחד של סופגניות עסיסיות, לא הצלחתי להבין מדוע כולם באו לחגוג חג אורים בצלם של זרקורי חג המולד. מה נהייה שהעירייה פתאום מקדשת את חגי הנצרות ומציבה לנו עץ ענק בשכונה? הרי עץ חג המולד אינו סמל מרכזי שהתפתח בנצרות, אלא טרנד חביב ומסחרי שהגיע אלינו מאירופה.

באמצע שנות התשעים כאשר התחילה אותה מסורת של חג החגים, אירוע זה סימל אבן דרך במאבק למען פלורליזם וקיום משותף של שלוש הדתות בעיר. אבל מה הקטע? למה בכלל זה מתחיל  – וממשיך – בואדי ניסנאס, שכונה שחיים בה אך ורק בני החברה הערבית? אגב, גם במושבה הגרמית חי רוב ערבי לצד מיעוט של יהודים ועולים. ובכל זאת, למה חג החגים דווקא כאן? מה יוצא לתושבי השכונות הללו מכל ההמולה סביב מקום מגוריהם? למי זה טוב ולמי לא?

בקופות בתי הקפה בשדרה הצטברו הכנסות נדיבות מאוד שניתנו בידי האורחים. מבחינת האורחים, להוציא את מצוקת החנייה סביר להניח שהיה זה זמן כייפי לבלות בעיר הקיום המשותף המופתי. אבל המראות לא היו נדירים במיוחד: האורחים היהודים שתו ואכלו, המלצרים הערבים נתנו שירות אדיב. מחזה שמוכר לרובנו, אולי בגרסאות קצת שונות כמו 'ערבים בונים בניין והדיירים העתידיים הם יהודים'. אבל מה קורה למקומיים שחיים בשכונות האלו תחת הלחץ של 22 ימי הפנינג? האם האורחים היהודים בעצם השכירו מהמקומיים הערבים את השכונה למען הרצת הפסטיבל האינסופי הזה?

הרי בני החברה הערבית גם ככה נתונים תחת מנגנוני הדרה שונים, בראש ובראשונה הדרה מהמרחב עצמו; הם אינם נוכחים באחוזים הולמים בערים הגדולות שבמרכז הארץ ולעיתים אף נפקדים מהן לחלוטין. הם לרוב חיים בתוך הכפרים באזורים פריפריאליים כשהם נותרים במרחק עצום ממוקדי הכוח הכלכלי במדינה. ההדרה מתקיימת גם בתוך העיר, כאשר ערבים ויהודים חיים לחוד ללא כל הזדמנות לחלוק את זמנם יחד. אז למה בכל זאת מקיימים את אירועי חג החגים בשכונות החיפאיות שבהן חי רוב ערבי מוחץ? כנראה רבים חושבים שכך נוצרת היכרות.

לא בזכות הכנאפה

חג החגים, באופן שבו מתקיים היום, מנציח יותר מכול את יחסי המסחר. אחרים אפילו יגידו שבנוסף הוא משמר מצב של דיכוי מתמשך ביחס לתושבי השכונה. רוב תושבי ואדי ניסנאס אינם חולמים על בואם של ארבעת ימי חג החגים מאחר ואלה ימים שאין בהם כל אפשרות לניידות אל השכונה ומחוצה לה. ונגיד שכן; מה התרומה של אירועים אלו עבור התושבים כל עוד הם עסוקים אך ורק בקבלת אורחים? ולמי שחושב שזו הכנסה, אז לא – לא ניתן להצמיח כוח כלכלי בשכונה בתוך ארבעה ימים של הפנינג.

כאדם המחפש אפיק אמיתי לקיום משותף, אינני רואה כל תועלת באירועים המוניים ומסחריים מאחר והם מבוססים על אינטרסים שהם זמניים לחלוטין. קיום משותף, לב ליבה של ההוויה המקומית, יכול להתקיים כאשר ישנה שותפות במרחב. קיום משותף יכול להתקיים כאשר שני צדדים מפתחים דרך משותפת לצמצום מרחקים. אז למה חג החגים דווקא כאן? למה לא מחליטים להקים אותם בגנים ממול לעירייה? בשכונת דניה יש מרחבים מדהימים ביותר ובה לא מתקיים אף פסטיבל של קיום משותף.

במקום להפגיז את המקומיים באורחים ורעש, בואו נשב ביחד, ניפתח קצת יותר למי אנחנו ומה גורלנו על פיסת אדמה זו. במקום להחליש עוד יותר את השכונה, בואו נלמד יחד כיצד אפשר לשפר את רמת החיים בעיר. ושלא יסנוורו אותנו בין סחר בחגים לבין המהות של החגים – קיום משותף אינו אירוע ואינו תלוי חגים. דו-קיום אינו מחזיק מעמד בגלל צלחת של חומוס, כנאפה או סלט טבולה פעם בכמה חודשים.

ובחזרה לחג המולד –  לפי סיפור חייו של ישוע, עם הגעתם של יוסף ומרים אל בית לחם, הם חיפשו להם מקום בבית ארחה כדי שמרים תוכל להוליד את בנה. בעוד שהתינוק מתחיל להרגיש את העולם, הוריו התמודדו עם מצב שאין להם מקום. מזכיר משהו, לא?

בשיר מנסור הוא אמן, עסוק בתחום הטיפול הפסיכותרפויטי ופעיל חברתי.

> ילדה אחת עם שיער בהיר מטלטלת את הפטריארכליות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf