"למה שכר מינימום? שיגידו תודה שמשלמים להם"

ארגון "קו לעובד", עמותה המגנה על עובדים מוחלשים, ציין לאחרונה שלושים שנים להקמתו. במהלך שנות המאבק הללו, נראה שמעמדם של העובדים המוחלשים בישראל – בעיקרם פלסטינים ומהגרי עבודה – נעשה מורכב וסבוך יותר מתמיד: ככל שההגנה עליהם התמקצעה, כך גם הניצול שלהם התמקצע.

כך, לדוגמה, אחד מהניצחונות המרשימים והמשפיעים ביותר של קו לעובד היה בג"ץ הכבילה, עתירה שהגישה העמותה (בשיתוף חמישה ארגונים נוספים) ב-2002 נגד הסדר ממשלתי שקבע כי עובד זר אינו יכול לעזוב את מעסיקו לטובת מעסיק אחר, ואם הוא עוזב אותו, הוא מגורש מהארץ באופן מיידי. ב-2006 קיבל בג"ץ את העתירה וביטל את ההסדר.

פרופ' הילה שמיר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי הארגונים הציגו את ההסדר כפגיעה בכבוד האדם ובחופש העיסוק, וכי הפסיקה של בג"ץ בעניין מצוטטת בכל העולם. היא מתארת את הפסיקה כ"הישג משמעותי, אפילו מהפיכה", שהשפיעה על כל מהגרי העבודה בישראל (לא כולל הפלסטינים, בהם ניגע בהמשך הכתבה).

ובכל זאת, בעקבות ההישג הגדול התפתחו שיטות חדשות ומשוכללות יותר לכבול עובדים למעסיקיהם. עובדות סיעוד, למשל, כבולות לאותו מעסיק בחצי השנה האחרונה של שהותן בישראל (מתוך ארבע שנים ושלושה חודשים). לפי שמיר, המטרה היא למנוע התחלה של מערכת יחסים סיעודית חדשה, אך רבות מהן נותרות כבולות גם מעבר לכך תחת ויזה הומינטרית – כזו שניתנת להן עקב מצב המעסיק. "הרבה יותר קשה לתקוף את זה", היא אומרת. "אבל אם את מצרפת גם את העובדות שנמצאות בסוף השירות שלהן, וגם את אלה שתחת ויזה הומניטרית, זה המון עובדות."

בתכנית האלטרנטיבית למאבק בסחר בבני אדם, שניסחה קבוצת המחקר TraffLab, אותה מובילה שמיר, מצוטטים נתוני המדינה מ-2017, ולפיהם מתוך 50,612 מהגרות עבודה המתועדות בענף הסיעוד, 18,860 (37%) שהו בארץ יותר מחמש שנים – כלומר בתנאי כבילה.

נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות הארגון ותנאי ההעסקה, עגומה יותר, הגיעה ב-2013 עם בג"ץ יולנדה גלוטן, עובדת סיוע מהפיליפינים. העמותה עתרה אז נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה לפיה עובדות סיעוד מוגדרות כחריגות לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולפיכך אינן זכאיות לשעות נוספות ולדמי הבראה, על אף מגוריהן בבית המעסיק המטופל. העתירה נכשלה ובג"ץ אישר את הפסיקה של בית הדין לעבודה.

"זה כמו מטפס הרים שמטפס על הר קפוא. עד שאת מוצאת נקודה טובה לתקוע את היתד, את צריכה לחפש לתקוע אותה שוב. כל הזמן הטיפוס בעלייה", אומרת שמיר.

לשלם תמורת הזכות לעבוד

במקרה של עובדים פלסטינים מהשטחים, המצב סבוך עוד יותר. עו"ד ח'אלד דוח'י, מנהל תחום עובדים פלסטינים בקו לעובד, מצביע על שתי בעיות עיקריות: אופן הנפקת תלושי השכר לעובדים הפלסטינים ודמי תיווך שהעובדים עדיין נאלצים לשלם כדי לזכות באישור עבודה בישראל.

דוח'י מעריך כי כיום עובדים בישראל כ-200 אלף עובדים פלסטינים: מחציתם עם היתר, קרוב ל-30 אלף ללא היתר, השאר הם גברים מעל גיל 55 ונשים מעל גיל 50, שזכאים להיתר כניסה לישראל ועובדים בה אף שאין להם אישור עבודה. 100 אלף הפלסטינים שעובדים עם היתר מקבלים את תלושי המשכורת שלהם דרך מדור התשלומים, יחידה של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

"במקום שהמעסיק ינפיק על פי חוק תלושי שכר, הוא מדווח ליחידה הזו. על סמך הדיווח שלו היחידה מוציאה תלושי שכר, וכאן הבעיה", אומר דוח'י. לדבריו, לפי הדיווחים ליחידה במשרד הפנים, יותר מ-95 אחוז מהעובדים הפלסטינים מקבלים שכר מינימום. "לא משנה במה הוא עובד ומה המקצוע שלו, אם הוא רצף ואם הוא חשמלאי, תמיד-תמיד שכר מינימום", אומר דוח'י.

לפי דוח'י, במקרים רבים השכר הממשי שמקבל העובד דווקא גבוה יותר. אולם כדי לחסוך בתשלומים כמו תגמולים, חופשות וימי מחלה, המעסיקים מדווחים שהעובד עבד פחות ימים ממה שעבד בפועל, וכך נוצר הרושם המוטעה שקיבל שכר מינימום. הבעיה, אומר דו'חי, שתלוש השכר מוצא אך ורק על פי הדיווח של המעסיק. "העובד לא מעורב בתהליך אף פעם. כאילו מה שהמעסיק מדווח זה קול מהשמים", מתרעם דוח'י.

במקביל לבעיה הזו, דוח'י מזכיר שעד 2020 העובדים הפלסטינים בישראל היו נתונים לכבילה דומה לזו של מהגרי העבודה (עד פסיקת בג"ץ ב-2006). התירוץ היה "סיבות ביטחונית", על אף שכלל העובדים עוברים בדיקה ביטחונית. בסוף השנה שעברה, בעקבות לחצי קו לעובד, נכנסה לתוקף רפורמה ממשלתית, שנועדה לבטל את הכבילה, אך דוח'י אינו מתרשם: "בשטח הרפורמה הזו דווקא הגבירה את תשלום התיווך, כי היא לא מיושמת טוב".

ב-2019 בנק ישראל דיווח כי 30% מהעובדים הפלסטינים שקיבלו היתר רכשו אותו ממתווכים בשטחים או בישראל. ההכנסות השנתיות מהסחר הבלתי חוקי בהיתרים נאמדות בכ-480 מיליון ש"ח, והרווח עומד על כ-120 מיליון ש"ח. הרפורמה נועדה לבטל את השוק הלא חוקי הזה בהיתרים, אולם לפי דו"ח של קו לעובד מחודש מרץ השנה, שלושה חודשים אחרי תחילת הרפורמה, 34.9% מהעובדים עדיין משלמים עבור היתר עבודה. 76.3% מתוך העובדים האלה שילמו עבור ההיתר בין 1,500 ל-2,500 שקל.

לדברי דוח'י, לרפורמה אין שיניים בכל מה שנוגע לביטול הכבילה, והיא רק מחזקת את מנגנון התיווך: "אם אני עובד שמועסק בישראל ועוזב את המעסיק שלי, יש לי 15 יום למצוא מעסיק. אם לא, אני נכנס לרשימת המתנה. רשימת ההמתנה המציאה מנגנון תיווך חדש: אתה נמצא במקום 1,200 ברשימת ההמתנה. אם תשלם למתווך 600 שקל, הוא ימצא לך מעסיק במאה הראשונה".

דוח'י סבור כי גם לרשות הפלסטינית חלק בבעיה. הוא נפגש עם אנשים בגדה בניסיון לקדם חוק פלילי ברשות נגד דמי התיווך, אבל "כנראה שזה מעבר לכוחם, ואנשים שמעורבים בתיווך חזקים יותר מהם. עובדה, אין חוק. כמו שיש חוק שמונע סחר בסמים, צריך חוק שימנע סחר בבני אדם ותיווך. ברגע שיהיה ברשות חוק של מאסר וקנס של מיליון שקל, אני בטוח שלא יישאר שם אף סוחר בהיתרים".

לצד הפרת זכויותיהם של הפלסטינים כעובדים, דוח'י מדגיש את חומרת מצבם גם כפלסטינים. "הם מתעוררים בשלוש, שלוש וחצי לפנות בוקר, נוסעים למעבר, למחסום, המחסום כבר בשעה ארבע-חמש בבוקר הומה אדם, כולם רוצים לעבור… זו אחת מההפרות הגדולות ביותר שעובדים פלסטינים חווים אותם".

דוח'י אומר שהפועלים במחסומים נופלים קורבן גם למדיניות ההפרטה של ישראל. חלק מהמחסומים מנוהלים בידי חברות אבטחה פרטיות, מסביר דוח'י, כביכול כדי לחסוך עלויות למדינה. החברות הפרטיות פותחות רק שביל או שניים במחסום, מה שיוצר עומס וחיכוכים ושוחק את העובדים עוד יותר. "בשעה עשר בבוקר, הפועל כבר ער שבע-שמונה שעות, כמו יום עבודה. הוא כבר עייף. גם העייפות הזו תורמת לתאונות עבודה".

הקו המחבר

ריבוי המסלולים החריגים שמשתמשים בהם המעסיקים והפסיקה הבעייתית לא מאפשרים לקו לעובד להגיש עתירה כוללת שתגן על כלל העובדים מהמשך הניצול, כפי שנעשה ב-2002 עם העתירה נגד כבילת מהגרי העבודה. אך בעמותה לא אומרים נואש.

כך לאחרונה במהלך משבר הקורונה, ישראל אילצה את הפועלים הפלסטינים שנכנסו אליה לשהות בה במשך חודשיים, ואפילו שלושה חודשים, ללא סידורי מגורים. עובדים פלסטינים ישנו במרתפים בתנאים בלתי הולמים, מספר דוח'י. במקרים כאלה, "העובד לא יבוא להגיד לך אני עובד בחברה הזו ובואי תראי איפה אני ישן. אז מי שהתלונן היו שכנים, אמרו 'אני יודעת שיש אתר ליד הבית שלי ועובדים לנים באתר הזה בצורה לא אנושית'". קו לעובד ניסו להתערב לטובת הפועלים האלה.

במבט רחב יותר, דוח'י קושר בין מצבם של מהגרי העבודה לבין מצב העובדים הפלסטינים מהשטחים. "אצלנו במדינה, פחות אוהבים את הזרים. כל מי שלא יהודי הוא כאילו זר", הוא אומר. "עובד זר בא לשרת. אם פיליפינית באה לשרת את המבוגר שלנו ופלסטיני בא לבנות את הדירה שלנו, הם מבחינתנו כאילו זבוב."

מכאן, טוען דוח'י, נובע היחס לעובדים כולם כאילו המדינה אינה חייבת להם דבר – גם לא את זכויותיהם הבסיסיות. "מה מגיע להם פנסיה? יש להם במדינות שלהם", מתאר דוח'י את אופן החשיבה הישראלי. "למה שכר מינימום? שיגיד תודה שאנחנו משלמים לו, הרי בתאילנד הוא היה מרוויח 500 שקל וכאן הוא רוצה דמי הבראה וחופש".

לטענתו, לא מדובר רק בעמדת המדינה. גם הגישה של בתי הדין עוינת לעובדים. "מציעים הצעות פשרה הזויות לגמרי. למה, בגלל שהוא מאריתריאה או סודני? גם אם הבחור הוא שף, השופט אומר 'יאללה שכר מינימום', כי זה עובד שלא קוראים לו חיים או משה."

שמיר מוסיפה כי האתגרים שמתמודדים איתם ארגונים כמו קו לעובד "נובעים מחוסר כוח המיקוח של העובדים, מה שמאפיין עובדים חסרי המעמד, עובדים זמניים, מקבוצות מיעוט וכן הלאה". לטענתה, מדובר בבעיות הקלאסיות שחוזרות על עצמן, לצד שינויים נקודתיים כמו גלי הגירה והסכמים שישראל חותמת עליהם שמולידים אתגרים חדשים.

שמיר מדגישה כי לצד התמורות והאתגרים המתחדשים, מה שמייחד את העבודה של קו לעובד הם זמינות וקשב לעובדים, "העובדה שהעובדים מגיעים בבוקר ונעמדים בתור כדי לקבל ייעוץ פרטני", היא אומרת, מולידה את התיקים המשפטיים, הקטנים והגדולים. לטענתה, העבודה של קו לעובד, היא אומרת, משמיעה את הקול "עבור מי שאינם אזרחים, אבל גם עבור האזרחים, גם עבור עובדים מוחלשים".

מרשות האוכלוסין נמסר: החל מה- 6.12.2020, יצאה הרשות בפרסום על שינוי שיטת ההקצאה בענף הבניין. בהתאם לשיטת ההקצאה החדשה, המכסה שנקבעה תיחשב כ"שייכת" לעובדים ולא למעסיקים, כך שהעובדים יוכלו לעבור בין מעסיקים שונים בענף הבניין לפי בחירתם. יש לומר שהתהליך טרם הושלם. רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת אכיפה כנגד מעסיקים הפועלים בניגוד לתנאי ההיתר. ככל שנמצאו הפרות של תנאי ההיתר רשאי הממונה להורות על ביטול ההיתר ו/או להטלת קנסות מינהליים והגשת כתב אישום בהתאם להוראות חוק עובדים זרים.