newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לעזאזל השמאל-מרכז מאמץ טקטיקות של הימין במאבק בסיפוח?

המאבק בסיפוח הוא הכרחי, מכיוון שסיפוח חד-צדדי יעמיק וינציח את הכיבוש, יפגע במאות אלפי פלסטינים ויהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד. אבל הדרך שבה בחרו חלק מחברינו למחנה המתנגדים לסיפוח משתמשת באותה רטוריקה אנטי דמוקרטית של הימין, ועלולה לייצר נזק דומה

מאת:

עם תחילת הדיון הציבורי בנוגע לסיפוח, פצחו גורמים שונים בימין בקמפיין הפחדה נגד הקמת "מדינת טרור בלב הארץ". ההגיון פשוט – כדי למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית (אבל במקביל לספח שטחים), נציג את הפלסטינים כמחבלים ונזרע פאניקה בציבור.

לאחרונה, לקראת תאריך היעד של ה-1 ביולי שהציב ראש הממשלה בנימין נתניהו, הושקו כמה קמפיינים נוספים נגד הסיפוח, שעוסקים בהפחדה ואף בהפצת מסרים גזעניים. אבל הם לא מגיעים מהימין המתנחלי, אלא דווקא ממה שמכונה "מרכז-שמאל".

החל מ"הסיפוח מסכן את המפעל הציוני" (כלומר מנוגד לאינטרס של המדינה היהודית); דרך טיעונים דמוגרפיים שיכולים להשתלב יפה בכל פרסום של תומכי העליונות הלבנה ברחבי העולם; ועד לסרטוני הפחדה (כמו "לא מחפשים צרות? לא מספחים צרות") שמחזירים את הקולות והמראות מימי הפיגועים הגדולים, ומרדדים מיליוני פלסטינים לכדי איום קיומי.

צילום מסך מתוך הקמפיין "לא מחפשים צרות? לא מספחים צרות"

צילום מסך מתוך הקמפיין "לא מחפשים צרות? לא מספחים צרות"

המסרים האלה מהווים תעודת עניות למחנה שלנו. אפשר אולי להתווכח על מידת התועלת המיידית בקמפיינים מסוג זה ויכולתם לעצור את תוכנית הסיפוח החד-צדדי. אבל מה שצריך היה להכריע את הכף הוא לא תועלת טקטית כזאת או אחרת, אלא הנזק העצום שמסרים מעין אלה גורמים לאפשרות לבנות כאן עתיד משותף של שלום ושוויון – בין אם מדובר ביחסים בין האזרחים היהודים והפלסטינים בתוך ישראל או בהסדר עם הפלסטינים שיסיים את הכיבוש.

מסרים של הפחדה והפרדה מגיעים לפעמים עטופים בעטיפה ביטחונית. לפעמים העטיפה הביטחונית נקרעת בשוליים, ומתחתיה מבצבצת העטיפה של הנימוק הדמוגרפי, שבו הממד הגזעני כבר חשוף יותר. מתחת לשתיהן מסתתרת התפיסה שלפיה סוגיית הסיפוח היא נושא פנים ישראלי, או ליתר דיוק – יהודי-ישראלי. תפיסה זו, שמתבטאת בין היתר בסקרים שמלווים כמה מהקמפיינים שנועדו להראות רוב יהודי שמתנגד לסיפוח, היא כבר תפיסה אנטי-דמוקרטית וגזענית במובהק.

חשוב לשאול איך הגענו למצב שבו גופים מרכזיים במחנה המרכז-שמאל מעדיפים מסרים של הסתה, הפחדה, הפרדה ועליונות יהודית על פני הצבת אלטרנטיבה ערכית, עקרונית ומעשית, של שותפות ושוויון.

השאלה מתחדדת לאור הכישלון המהדהד של המחנה, שנמשך כבר כשני עשורים, להשפיע בזירה הפוליטית-מפלגתית. מערכת בחירות אחת אחרי השנייה, מבוז'י הרצוג ועד בני גנץ, שמענו את מי שהיו אמורים להציב אלטרנטיבה למדיניות ההסתה של נתניהו מתנערים מערכים שמאליים ודמוקרטיים בסיסיים, כמו שותפות של האזרחים הערבים בשלטון ומחויבות לסיום הכיבוש.

במקום אלטרנטיבה, קיבלנו קמפיינים דלים שהתמקדו ב"רק לא ביבי", לצד התנערות שיטתית ומוקפדת מכל מה שמריח כשמאל או אפילו סתם כאג'נדה מבוססת תוכן וערכים. כשזה המצב, מה הפלא שכחול לבן בראשות גנץ הצטרפה לממשלת נתניהו – בסופו של דבר, גם תמונת המראה של נתניהו אינה אלא השתקפות והרחבה של נתניהו עצמו.

המאבק בסיפוח הוא הכרחי, מכיוון שהסיפוח החד-צדדי יעמיק וינציח את הכיבוש, יפגע במאות אלפי פלסטינים ויהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד. הנזק לאפשרות לקיים חברה דמוקרטית בישראל ולסיכוי לשותפות בין האזרחים הפלסטינים והיהודים במדינה, עלול להיות חסר תקנה. אבל הדרך שבה בחרו חלק מחברינו למחנה המתנגדים לסיפוח עלולה לייצר נזק דומה.

המאבק בסיפוח חייב להיות חלק ממאבק רחב יותר בכיבוש, והוא חייב להתבסס על חזון דמוקרטי של שוויון ושותפות.

רלוקה גנאה היא מנכ"לית תנועת זזים – קהילה פועלת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf