newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לא היו דגלי ישראל בהפגנת השמאל?

דווקא היו. אבל רק הגיוני שבמחאה נגד שלטון צבאי שמדכא מליוני בני אדם ובעד שלום ואחווה בין העמים – יונפו דגלי העם המדוכא. במצב שבו יש צד כובש וצד נכבש גם מעמד הדגלים שלהם אינו שווה

מאת:

מאז אתמול נראה שהולך וגובר העניין הציבורי בנושא הדגלים שהיו או לא היו אתמול בהפגנת השמאל בתל אביב.

אז בואו נעשה קצת סדר. ראשית: העובדות. ההפגנה הייתה יוזמה משותפת של חד"ש, מרצ, שלום עכשיו ועומדים ביחד. מספר קטן של חברים פלסטינים בחד"ש הניפו בתחילת ההפגנה כמה דגלי פלסטין ("דגלי אש"ף"). מספר קטן של חברי שלום עכשיו הניפו דגלי ישראל. בנוסף, כמה וכמה אנשים החזיקו בשלטים של "גוש שלום", שבהם מופיעים שני הדגלים ביחד. כל אלה ביחד מנו לא יותר מעשרה אנשים.

בשלב מוקדם מאוד בהפגנה, כמעט ברגע אחד כאילו שמישהו ביקש את זה (ואולי מישהו באמת ביקש את זה), נעלמו דגלי הלאום המעטים (אלה גם אלה) וניתן היה לראות את האוחזים בהם מגלגלים את הדגלים ומסתירים אותם. לאורך ההפגנה מדי פעם צץ אחד מהם שוב, ושוב נעלם.

> מרצ וחד"ש בהפגנה: מקימים מחנה דמוקרטי נגד הימין

דגל פלסטין לצד דגל ישראל. שלט שני דגלים של "גוש שלום". הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

דגל פלסטין לצד דגל ישראל. שלט שני דגלים של "גוש שלום". הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

עכשיו למהות: קודם כל, די הגיוני שפלסטינים, שמגיעים להפגנה פלסטינית-ישראלית משותפת, למען כינון של שתי מדינות – ישראל ופלסטין – זו לצד זו, יניפו את דגל פלסטין. אין שום דבר רע בזה. להיפך. רק הגיוני שבמחאה נגד שלטון צבאי שמדכא מליוני בני אדם בשטחים כבר אוטוטו חמישים שנה (ועוד 18 שנות משטר צבאי בתוך ישראל לפני זה), ובעד שלום ואחווה בין העמים – יונפו דגלי העם המדוכא, או המדינה שאמורה לקום לפי דרישת המפגינים.

בנוסף: החוק שאסר על הנפת דגל פלסטין בישראל בוטל בתחילת שנות התשעים. לפעמים, בלי שום בסיס חוקי, מנסה המשטרה למנוע הנפת דגלים כאלה בישראל (והצבא מחרים אותם בשטחים), בין אם במעצר של מפגינים ובין אם בהצבת תנאים לאישור הפגנה ובהם מניעת הנפת הדגל. אישית יצא לי לקרוא תיגר על המדיניות הזאת בבג"ץ ב-2009, והמשטרה התקפלה ונסוגה מהדרישה הבלתי חוקית לפני שהשופטים קיבלו החלטה.

חלק מהתגובות לנוכחות דגלי פלסטין בהפגנה אתמול מדגישות (בטעות, כאמור) שלא היו בה גם דגלי ישראל. בהקשר זה שווה להזכיר, שוב, שבמסגרת תהליך שלום או מאבק על שלום מעמד הכובש ומעמד הנכבש אינם שווים, ובהתאמה – גם לא היחס לדגלים שלהם. דגל ישראל, שמסמן באופן הכי גרפי שניתן להעלות את הדעת את תפיסת הבלעדיות היהודית על הארץ (ולכן ראוי להחליפו בכל מקרה), הוא הדגל של המדינה היחידה שקיימת בין הים לירדן, של הריבון היחיד שבאמת קובע איך יראו חייהם של כל יושבי הארץ (כן, גם בעזה).

בעוד שבשביל ישראלים מסמל הדגל עצמאות וגאווה, בשביל פלסטינים זהו הדגל שמסמל את הכיבוש, הדיכוי והאפליה. לכן בהפגנות משותפות לא פעם מוותרים ישראלים על הנפת הדגל, ולפעמים – כנראה כמו שקרה אתמול (כאמור, כל הדגלים נעלמו מהר) – מסכימים כולם להמנע כליל מדגלי לאום.

בקיצור: דגלי פלסטין הם דבר סופר-לגיטימי בהפגנות משותפות נגד הכיבוש ובעד שלום, ובכלל, ואתמול – ספציפית – כמעט ולא היו מהם, בדיוק כמו שכמעט ולא היו דגלי ישראל.

> תחילת הסוף? בנימין נתניהו כבר לא מצליח לספר את הסיפור הישראלי

דגלים בשלל צבעים. הפגנת השמאל בתל אביב קראה לבניית אופוזיציה של תקווה לממשלת הימין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דגלים בשלל צבעים. הפגנת השמאל בתל אביב קראה לבניית אופוזיציה של תקווה לממשלת הימין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf