למה לא אהבתי את הנאום של בנט, ולמה אהבתי אותו
ראוי שראש הממשלה ידבר בנאומו בעצרת יום השואה על המחויבות של ישראל למאבק בגזענות ולהגנה על פליטים. זה לא היה בנאום של בנט אתמול. אבל היתה בו ממלכתיות, ובמצב שישראל נקלעה אליו, זו הקלה גדולה
לא דיבר על איראן, ולא הציג את עצמו כמי שמציל את ישראל מהשמדה. ראש הממשלה, נפתלי בנט, בעצרת יום השואה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
יום השואה הוא המועד המשמעותי ביותר עבורי בלוח השנה. השואה נוכחת בחיי יום יום, והמאבק על זכויות ניצולי השואה הוא חלק מעבודתי זה שנים רבות. אבל ביום השואה אני לא עובדת. אני שוקעת בסיפורים, כמו גם במחקרים: בניסיון להבין את שיאי הרשע האנושי, ואת כוחם של בני האדם להיאבק בו.
טקס יום השואה הוא הטקס הממלכתי היחיד, שאני לא מסוגלת להימנע ממנו. בכל השנים האחרונות, לכבוד לניצולים ולזיכרון הנספים נלוו התכווצות הגוף והנפש לקראת נאומו הבלתי נמנע של ראש הממשלה, שכל שנה שב וביזה את נספי השואה וניצוליה כשהשווה אותה לאיום האיראני, ושם עצמו כמי שמזהיר מפני היטלר חדש ומבקש (מאחרים) להילחם בו.
במהלך יום האתמול תהיתי מה יאמר ראש הממשלה, נפתלי בנט. תהא זו לשון המעטה לומר, שאין בי חיבה לממשלה הנוכחית. הנאום הזה, אמנם ללא חשיבות פוליטית כלל, נתפס בעיניי כמבחן לשאלת הצדקתה של הממשלה.
לא אהבתי את נאומו של בנט אתמול. הייתי רוצה ראש ממשלה, שנאומו בעצרת הממלכתית של יום השואה יעסוק במחויבות שקמה לעם היהודי למאבק ברשע ובגזענות ובשנאת האחר; הייתי רוצה שיאמר שדלתותיה של ישראל יהיו תמיד פתוחות בפני כל פליט, שנמלט מרדיפות ומבקש מחסה.
הייתי רוצה שיזכיר כי לא רק יהודים הושמדו בשואה, אלא גם צוענים, אנשי איגודים מקצועיים, בעלי מוגבלויות ולהט"בים. הייתי רוצה שיאמר שאמנם לא היה אסון אנושי בהיקפה של השואה מעולם, אך הג'נוסייד הארמני, שיום הזיכרון שלו צוין לפני כמה ימים, היה לא רק אסון אנושי איום, אלא גם איתות להיטלר, שגם אם תצלח תוכניתו להשמדה כוללת, העולם ישתוק.
הייתי רוצה שבנט יתפאר בבית החולים ששלח משרד הבריאות הישראלי לטיפול בנפגעי המלחמה באוקראינה, ובמשלחות הישראליות המפעילות גנים לילדי הפליטים האוקראינים במדינות שברחו אליהן (וגם בישראלים המטפלים בפליטים ממדינות אפריקה ביוון וברחבי העולם).
אבל אף שבנט לא אמר את הדברים האלה, היתה תחושת הקלה לשמוע אותו אתמול. בנט היה ממלכתי. כאקטיביסטית שמאלנית, שברירת המחדל שלה היא לזלזל בממלכתיות ולהציג אמת רדיקלית, מתברר שהתגעגעתי לממלכתיות. עצם העובדה שיום השואה אינו עוד חלק ממסע הסתה היא שינוי גדול מאוד.
לא אהבתי את נאום ראש הממשלה ואני לא תומכת בדרכו. אבל טקס יום השואה אתמול הוכיח עד כמה חשוב לשמור על הממשלה הזאת ולבנות מחדש את הממלכתיות הישראלית, שנדרסה תחת הפופוליזם חסר העכבות של נתניהו וחבר מרעיו (שאחת מהם השוותה אתמול את כתב האישום שהוגש נגדו למה שנעשה ליהודים בשואה).
הכאוס, ששלט כאן בשנים האחרונות, לא השאיר מקום לדיון ענייני, להצגת אפשרויות, לבחינה ערכית של סוגיות והחלטות מודעות. אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות מצביעים על כך, שהטרפת עדיין במלוא כוחה, וממש עוד לא עבר איומה ואיומו של מנהיגה מלשוב אל ראשות הממשלה. נאום ראש הממשלה אתמול, שממש לא היה הנאום שהייתי רוצה שיישא, מוכיח, כי יש צורך בשיקומה של הממלכתיות הישראלית. ללא בנייתה מחדש, לא תוכל להיות תוחלת לאלטרנטיבה האמיתית שצריכה לקום בישראל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
