newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה השמאל צריך להתנגד לברני סנדרס

המתמודד ה"סוציאליסטי" תומך בהמשך האימפריאליזם האמריקאי, וגם התוכניות הכלכליות שלו מבוססות על ניצול העולם השלישי. מי שמחפש תקווה לעולם טוב יותר לא ימצא אותה בין שתי המפלגות ששולטות בארה"ב

מאת:

בחודשים האחרונים יצא לי להתדיין עם כמה מתומכי סנדרס בארץ. אני לא מתחבר לכל האידאולוגיה שמנחה את התמיכה בו, ואני מקווה שאצליח לפרוט את הבעיות שאני מוצא במצע שלו כאן. בגדול תומכי סנדרס, והמתמודד על תפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות עצמו, מונעים מכוונות טובות, אבל מתקווה בדויה. סנדרס (בקרוב המתמודד-לשעבר) בסופו של דבר מקדם מדיניות שוביניסטית-לאומנית, ששמה את אזרחי ארה"ב לפני כל יתר אזרחי העולם.

למה הכוונה? לפי סנדרס הבעיה בשיטה הכלכלית באמריקה היא שהעשירים מרמים ולוקחים יותר ממה שמגיע להם. כמעט בכל נאום שלו חוזרת ההתייחסות לאחוז האחד של העשירים שלוקחים 99% מהכסף. הבעיה היא שזו הגדרה לא נכונה ולא מספיק מעמיקה. קודם כל, כי המערכת שבה מיעוט מרוויח על חשבון הציבור הרחב, שבה מיעוט זניח מרוויח על חשבונם של מיליונים ושנציגי הממשלה קובעים חוקים שמשרתים את אותם בעלי הון ולא את הציבור, היא עצם ההגדרה של קפיטליזם. הבעיה היא המערכת עצמה ולא חוקים ספציפיים או שחיתות שלטונית.

אבל נניח לזה, כי הבעיה היותר חמורה היא שרוב העושר (הקפיטל), שמגיע לארה"ב ומאפשר לאותם בעלי הון שסנדרס מתלונן עליהם להמשיך ולצבור הון, נובע מהניצול הקיצוני של העולם השלישי. כלכלת ארה"ב מבוססת על ניצול של העולם השלישי, וכל מה שסנדרס מוכן להציע הוא לחלק מחדש את רווחי הניצול הזה. הוא מציע שחברות כמו נייק, וולמרט ואפל – שתלויות בניצול בל יתואר של פועלים בעולם השלישי, שמעבידות ילדים בתת תנאים כדי להרוויח יותר – יעשו זאת תוך שהן מתחלקות ברווחים עם שאר האזרחים האמריקאים. שהרווחים האסטרונומיים של אותן חברות, שעלו בדם של אנשים ברחבי העולם, יממנו תכניות רווחה של אמריקאים.

> כך מגייסת הפרקליטות הצבאית את פייסבוק כדי להחליף את המעצרים המנהליים

ברני סנדרס, מאי 2016 (Shelly Prevost CC BY 2.0)

התחייב לתמוך בהילרי קלינטון, אחרי שתיאר אותה כשליחה של וול סטריט לכל אורך הקמפיין. ברני סנדרס, מאי 2016 (Shelly Prevost CC BY 2.0)

סנדרס מדבר על הכלכלה של מדינות אירופאיות כעל מודל שצריך לשאוף אליו, אבל גם בכך הוא חוזר על אותו רעיון. (כנ"ל כשהוא מדבר על הקיבוצים, קומונות גזעניות לכל מה שהוא לא-אירופאי, שנבנו על אדמה פלסטינית, ומתאר אותם כעוד דוגמא ל"סוציאליזם"). אותן מדינות – שוודיה ודנמרק למשל – גם הן מעורבות בניצול הכלכלי של העולם השלישי, רק שאצלן יש מדיניות רווחה מפותחת יותר מאשר בארה"ב.

הרטוריקה של סנדרנס יוצרת חלוקה מאוד ברורה בין מדינות העולם. על מדינות העולם הראשון הוא מדבר רק בתור בנות השוואה לארה"ב, או עוסק בשאיפה שלהן לעבר "סוציאליזם". את מדינות העולם השלישי לעומת זאת הוא מתאר רק בהקשר של הבעיה בכך שתאגידים אמריקאים מעבירים אליהן מפעלים ומקומות עבודה. ה"סוציאליזם" של סנדרס הוא אירופאי, והוא מבהיר שוב ושוב שהוא לא מכוון למודל "כמו בקובה או ונצואלה", מדינות שאולי אינן לגמרי סוציאליסטית, אבל כן הציגו תכניות רווחה לכל האזרחים שלא בנויות על הניצול הכלכלי של העולם. במובן הזה סנדרס מתנהג כמו קפטן של ספינת עבדים, שמציע "סוציאליזם" למלחים העניים של הספינה בדמות חלוקה שוויונית יותר של הרווחים ממכירת העבדים.

מלחמות עיראק ואיראן

אבל הבעיה עם סנדרס לא נגמרת במישור הכלכלי. המתמודד הדמוקרטי אינו מוכן לאתגר גם את מדיניותה האימפריאליסטית של ארה"ב. סנדרס תומך ב"צבא אמריקאי חזק", לשון נקייה שמסתירה את המשך השליטה הצבאית של ארה"ב על העולם, את שימורם של מאות הבסיסים במדינות שונות שנועדו להנציח את החלוקה בין עולם ראשון ושלישי (או לנהל מאבקים מול מדינות אימפריאליסטיות אחרות), את ההתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות כדי לקדם אינטרסים אמריקאים, ואת התמיכה בדיקטטורות רצחניות כמו סעודיה (שסנדרס הציע לתמוך בה כדי שתשלח כוחות כדי להילחם בדעא"ש) כדי לשלוט בשוק הנפט.

מה שמביא אותנו למלחמת עיראק. סנדרס, שבזמנו הצביע כסנטור נגד המלחמה, אומר שהמלחמה הייתה מהלך שגוי מכיוון שהיא גרמה להיווצרות של דעא"ש, גבתה את חייהם של אלפי חיילים אמריקאים ועלתה לחיילים רבים אחרים בפוסט טראומה. מה חסר בתמונה הזאת? אולי מיליון עיראקים שמתו כדי ששדות הנפט יפלו לידיה של ארה"ב? מיליוני הפליטים שחיים בתנאים מזעזעים כתוצאה ישירה מחוסר היציבות שמלחמת עיראק ייצרה? מלחמת עיראק לפי סנדרס (ובני דמותו) הייתה "טעות" שגרמה לנזק לאמריקאים. רק שברחבי העולם ובמזרח התיכון בפרט יודעים: המלחמה הזו הייתה פשע מלחמה נגד מיליוני האנשים שגרים כאן. זה הבדל גדול.

> האלימות היא הסיבה הטובה ביותר להמשיך להיאבק על השלום

חיילים אמריקאים ליד באר נפט בוערת, עיראק, 2003 (חיל הים האמריקאי)

הקורבנות העיקריים של המלחמה היו העיראקים. חיילים אמריקאים ליד באר נפט בוערת, עיראק, 2003 (חיל הים האמריקאי)

המצב לא משתפר אם בוחנים את יחסו של ברני סנדרס כלפי איראן. אם הרפובליקה האסלאמית לא תעמוד בתנאי הסכם הגרעין אז "כל האפשרויות על השולחן", אמר "המועמד של השמאל". איזה מין מועמד שמאל מציע לפלוש לאיראן רק בגלל שהיא רוצה נשק שלרבות ממדינות העולם הראשון יש? ועוד כשמדובר במי שרואה את עצמו מועמד לנשיאות המדינה היחידה בעולם שהשתמשה כבר באותו נשק נגד אוכלוסייה אזרחית, רק כדי להעביר מסר לברית המועצות ולהתחיל את המלחמה הקרה עם היד על העליונה?

לגבי ישראל ופלסטין, סנדרס מחויב לתהליך שלום שבסופו תוקם מדינת פלסטין לצד ישראל, והוא התבטא בעבר שהוא "לא תומך גדול של נתניהו ושנתניהו לא תמיד צודק". אלה אמירות שיכולות אולי להיחשב לרדיקאליות בהקשר הפנים-אמריקאי, אבל במבט גלובאלי הן הצהרות שנשמעות לא רק מובנות מאליהן אלא גם מתקרנפות. דברים דומים הרי שמענו מאובמה, ואם הוא לא הצליח להוביל כאן מהלך מדיני, למה שסנדרס יצליח?

היתרון המדומיין של המפלגה הדמוקרטית

תומכי ברני סנדרס שאיתם דיברתי מעלים טענה מרכזית שאיננה נכונה היסטורית: הנה סוף-סוף המפלגה הדמוקרטית עוברת שינויים, הם אומרים, ואם ברני היה נבחר זה אולי לא היה מושלם, אבל העולם היה מקום יותר בטוח.

בואו נתחיל במובן מאליו: המפלגה הדמוקרטית אינה עוברת שינויים. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגה מושחתת, שנועדה לשרת לפני הכל את בעלי ההון. כחלק מהמנגנון שלה המפלגה מייצרת בכל מערכת בחירות מועמד פרוגרסיבי כלשהו. זה קרה עם אל גור ב-2000 , ב-2008 זה היה ברק אובמה, והיום זה סנדרס. התפקיד של כל המועמדים האלה (גם אם אישית הם לא מודעים אליו) הוא לסחוף כמה שיותר אנשים אל תוך קרקס הבחירות, כדי לייצר אזרחים שמשתתפים בתהליך שאין לו שום ערך בפני עצמו. אותם מועמדים גורמים למי ששוקל להרים ידיים מכל המשחק המכור הזה לחזור לעוד סיבוב.

סנדרס בעצמו הודיע לפני כמה ימים בפגישה עם אובמה שהוא יעבוד עם הילרי קלינטון כדי לעצור את דונלד טראמפ. במילים אחרות, סנדס אומר שמרגע שהמועמדות של קלינטון תהיה סופית, הוא לא הולך לשבור את הכלים, לקרוא לתומכים שלו להחרים את הבחירות (או להצביע למועמד הירוקים) ולצאת לרחובות ולדרוש את השינוי שהוא והתומכים שלו הציעו. לא. הוא יעמוד מאחורי קלינטון – שאותה תיאר לאורך כל הקמפיין שלו כשליחה של וול סטריט – ויקרא לתמוך בה.

> מה שטוב בגישה של ברני סנדרס כלפי ישראל

ברק אובמה, מאי 2016 (פיט סוזה, הבית הלבן)

אם הוא לא הביא שלום בישראל-פלסטין, מה סנדרס יעשה אחרת? ברק אובמה, מאי 2016 (פיט סוזה, הבית הלבן)

החשיבה שהדמוקרטים מייצגים אידאולוגיית שמאל ופחות חרחור מלחמות גם היא מוטעית מהיסוד (ואני מאוד ממליץ לקרוא את הספר של הווארד זין "היסטוריה עממית של ארה"ב" בנושא הזה). המלחמות שארה"ב מכריזה על כל חור בעולם הן לא פעם תוצר של תהליכים היסטוריים וצרכים כלכליים גלובליים, ולא של אג'נדה של מועמד זה או אחר.

כך לדוגמא בשנות ה-60 מיליונים הצביעו לקנדי, מועמד דמוקרטי, מתוך תקווה שהוא יסיים את המלחמה בווייטנאם. אבל כנשיא הוא עשה בדיוק ההיפך, שלח עוד אלפי לוחמים למדינה, וניסה לפלוש לקובה רק כי העזו לעשות שם מהפכה קומוניסטית (פלישה שלמרבה המזל נכשלה). יורשו, לינדון ג'ונסון, גם הוא נשיא דמוקרט, הרחיב את המאמץ המלחמתי ושלח מאות אלפי חיילים אל מעבר לים. היה זה דווקא נשיא רפובליקני, ניקסון, שסיים את המלחמה. קנדי וניקסון פעלו כל אחד לא על פי איזה שהוא מצע מפלגתי, אלא על פי אילוצים בינלאומיים ופנימיים ושיקולי עלות תועלת. קנדי – בשביל להרחיב את השליטה על העולם אל מול ברית המועצות. ניקסון – כדי להפסיק את התסיסה של תנועות מחאה בתוך ארה"ב.

המסורת הזו של התערבויות במדינות אחרות, של תמיכה בכוחות אנטי דמוקרטיים והפיכות נגד ממשלות דמוקרטיות, ממשיכה באופן עקבי במדיניותם של כל הנשיאים האמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. תחת ביל קלינטון הסנקציות וההפצצות היום-יומיות של עיראק בשנות ה-90' נמשכו בעוז. וכשמדלן אולברייט, מזכירת המדינה באותן שנים, נשאלה לגבי הרצח של יותר מחצי מיליון ילדים עיראקים בגלל הסנקציות שמנעו מהם תרופות, היא ענתה שאכן מדובר בבחירה קשה אבל ש"המחיר שווה". רק לפני שנה ניסתה הילרי קלינטון לתרץ את ההתערבות האמריקאית ב-2009 בהונדורס בהפלה של ממשלה דמוקרטית.

צפו: המוערבות הבינלאומית של ארה"ב בעשרות השנים האחרונות, מתוך "באולינג לקולומביין"

בעקבות הדרך השלישית

יש חוט מקשר בין כל הטיעונים שמציגים תומכי ברני סנדרס: זהו מבט אידאולוגי שרואה את העולם מנקודת מבט של מה טוב לאמריקאים, ולא מה טוב לאנושות, או לרוב רובה של האנושות שנמצא תחת המגף האימפריאליסטי של ארה"ב. זהו אולי הנזק הכי הרסני של הקמפיין הזה.

אני לא טוען שסנדרס עצמו, או רבים מתומכיו, אינם מודעים לכל מה שכתבתי כאן. אני מעריך שהם מאמינים שההמונים לא יכולים להתמודד עם תמונה מורכבת של המציאות. בכך הם לא שונים מהרבה פוליטיקאים, שמוכנים להקריב תפיסת עולם יותר עמוקה ומשחררת כדי להגיע לציבור רחב יותר. אנחנו רואים תופעות של פופוליזם כזה כאן אצלנו, כשאנשים עם תפיסת עולם שמאלנית מוכנים להחביא אותה, רק כדי ליצור כביכול בריתות חדשות ולהגיע לחוגים יותר נרחבים. אני יכול להעיד משנות פעילותי שלא רק שהתנהגות כזאת מובילה לתוצאות שרק מחזקות את הממסד בסופו של דבר, אלא שהיא גם בלתי מכבדת כלפי מי שאנחנו עובדים איתם. לשקר לאנשים מתוך מחשבה שהם אינם חכמים מספיק כדי להתמודד עם תפיסת עולם מורכבת זה אולי החטא הכי גדול שפעילים יכולים לחטוא בו.

לפני כמה ימים, כשהתווכחתי שוב עם שותפתי לחיים על ברני סנדרס, היא אמרה לי שנמאס לה כבר מהציניות והפסימיזם של השמאל. אני מבין את זה. אנחנו נמצאים באמת בתקופה שבה נראה שאין דרך שלישית. תקופה שבה אנחנו צריכים לבחור בין ממשלת ישראל לחמאס, בין דאע"ש למדינות אימפריאליסטיות, בין הרצוג ללפיד וביבי.

אבל אני מאמין שחלק ממה שהביא אותנו לעידן הניהיליסטי הזה היא האכזבה מהרבה תקוות שהתנפצו אל מול המציאות. אנחנו זקוקים באמת לתקווה ולחזון, אבל יותר מהכל לתמונת עתיד ריאליסטית ומשחררת. החזון של סנדרס מזכיר לי לפעמים ציורים שהבן שלי מביא הביתה מהגנון. מצד אחד: מקסים, אבל מצד שני: מתאים בדיוק לגיל שנה ושלושה חודשים. אם הוא היה מביא את אותם ציורים בעוד עשר שנים, הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על זה.

אנחנו בפאקינג 2016, אחרי כל כך הרבה מועמדים דמוקרטים שאכזבו, אחרי מאות נסיונות של "לשנות מבפנים" (ולא רק במפלגה הדמוקרטית בארה"ב). איך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב עם מחנה של מיליוני אנשים שתומך שוב במועמד דמוקרטי?

התומכים של סנדרס אינם האויב. הם האחים והאחיות שלנו. הם רואים את הרוע האינסופי שפועל בארה"ב נגד המעמדות המוחלשים, נגד מיעוטים, והם רוצים להאבק. הדם שלהם זה הדם שלנו. האהבה והשליחות שהם מבטאים יכולים להיות השראה לכולנו. אבל דווקא עם מי שהוא חלק מהמשפחה מותר וצריך להתדיין (בכבוד) על איזה עולם וחברה אנחנו נלחמים.

> הקלף המנצח של דונלד טראמפ בקרב לבנים עניים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf