newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אתם חושבים שהפלסטינים צריכים להיות נאמנים לכם?

ישראלים מימין ומשמאל מצפים שנהיה נאמנים ומאשימים אותנו בחוסר רגישות לפי גחמות. כדאי להם קודם להסתכל במראה

מאת:

"גם הוא יגדל להיות עוכר ישראל פלסטיני כמוך?״ א׳ שאל בעודו משחק עם עדי, אחייני בן השנה וחצי.

״אולי, אם ירצה השם והגדעון לוי, הוא והרבה אחרים יגדלו להיות גיס חמישי״, עניתי בעודי מכניס לעגלת הסופר עוד צלחת של פו הדוב, כי היום אני בייביסיטר של האיום הדמוגרפי העתידי, וככזה אני חייב לשרת את רצונותיו.

״אתה יודע אחי, עם כל מה שאתה כותב והכל, ומי כמוך יודע שאני לא מסכים איתך, אבל אתה יודע מה הכי מפריע לי? נראה לי שברגע שחיילים מתים, אז זה לא מעניין לך אפילו את הביצים, וזה לא לעניין״.

מופתע מהניסיון של א׳, חבר ילדות יהודי מלוד אותו פגשתי במקרה בסופר, להתיימר ולגלות בקיאות בתחומי העניין של אשכיי, עניין שאפילו אני לא באתי בסודו, החלטתי להיפרד ולגשת כבר לקופה, לפני שעדי ירושש אותי ובעיקר כי כבר מאסתי בוויכוחים האלה.

ההתיחסות של רוב הישראלים אלינו, הפלסטינים אזרחי ישראל, תמשיך להיות דואלית כנראה לנצח נצחים. מצד אחד, רוב בני העם הנבחר יתיחסו אלינו כערבים – בעיקר כדי לסרב לקבל אותנו למקומות עבודה, לבוא לאכול אצלנו חומוס, ולאחרונה גם כדי לתקוף אותנו בחוצות הערים ובמרחבים הווירטואליים. מצד שני, אותם אנשים יתיחסו אלינו כאל ישראלים לא נאמנים בבואם לפתוח בוויכוחים פוליטיים (שהם בדרך כלל משפט עם גזר דין ידוע בסופו). בשיחה הקלילה בסופר א׳ ראה בי אנטי-ישראלי באופן כללי, ערבי לא נחמד, ״עוכר ישראל״ (וזאת למרות זכרונות הילדות המשותפים שלנו), וגם הביע את אכזבתו מכך שאיני מזיל דמעה על חיילים מתים בעזה.

כלומר, א׳ לא רואה בי ישראלי כמוהו (״עוכר ישראל פלסטיני״) אך יחד עם זאת מצפה ממני לגלות פטריוטיות או נאמנות לפי הצורך שלו (״ברגע שחיילים מתים, מעניין לך את הביצים״), או לכל הפחות לגלות רגישות לחיילים שנשלחו להגן על עם ישראל מכל הילדים העזתים הטרוריסטים האלה. א׳ לא באמת מנסה להבין אותי, אלא מניח אוטומטית את הנחותיו ומסרב או לא מצליח לראות את הסתירות המובנות בהן.

> מחנה בתי הקפה הפלסטיני ומחנה השלום הישראלי

מפגינים מדליקים נרות לזכר הרוגים בעזה, בית לחם 2012 (ריאן רוקריק ביילר / אקטיבסטילס)

מפגינים מדליקים נרות לזכר הרוגים בעזה, בית לחם 2012 (ריאן רוקריק ביילר / אקטיבסטילס)

הצדקות מעוותות והתעלמות גורפת מהעוולות

מילא הנחות יסוד פסולות, אבל מה שיותר גרוע הן הנחות ״מגובות בעובדות" לכאורה, ושיפוט מתבקש הנובע מהן. אלכסנדר יעקובסון כתב אתמול (ב׳) ב״הארץ״ על סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממנו עולה כי ״פחות ממחצית האזרחים הערבים קובעים באופן נחרץ, שלא הייתה הצדקה למבצע״. וכמובן השוס המתבקש: 23.7 אחוז מהערבים סבורים שהיציאה למבצע הייתה מוצדקת. יעקובסון ממשיך למסקנה המתבקשת וקורא שעל בסיס הנתונים האלה אין מקום ל״שנאה והכפשה גורפת״ של יהודים כלפי ערבים, ותוהה היכן הם המנהיגים הערבים שיצאו נגד ״ההתלהמויות של זועבי״.

ראשית, אמינותו ומהימנותו של הסקר מוטלת בספק. נתחיל מזה שהארגון הנ״ל מייצג דמוקרטיה ופלורליזם כנראה כמו שמירי רגב מייצגת הומניזם. מתוך 19 חברי ההנהלה, עמיתים בכירים וראשי תחומים, רובם ככולם אשכנזים, יש שתי נשים בלבד. ערבים? מזרחים? עוד נשים? הצחקתם את הדמוקרטיה הישראלית.

מבלי להיכנס לעברם של רוב חברי המכון (כי אנשים משתנים וכי קצרה היריעה), נתהה על כמה דברים במסגרת ״מדד השלום״ האחרון שלו. בזמנים בהם המקארתיזם גואה וערבים מסולקים ממקומות עבודתם בגלל דעותיהם האישיות, עד כמה סקר בדבר התנגדותם או תמיכתם בישראל יכול להיות אמין? האם באמת ניתן להתייחס לתשובותיהם כמהימנות? והאם הדרוזים והמיעוטים האחרים המשרתים בצבא ותומכים בכיבוש הוגדרו הפעם כ״ערביי ישראל״ כדי שהמדגם יהיה ״מייצג״, שוב כשנוח?

אך מעניינת מכך היא המסקנה אותה יעקובסון מסיק: בשל נאמנותו המוסווית לכאורה של הציבור הערבי לפשעי ישראל, על הציבור הישראלי לחדול מלרדוף אותו. לא כי זה פסול, לא כי זו פשיטת רגל מוסרית כשלעצמה, אלא כי איזה סקר של ארגון ציוני טען שחצי מהערבים תומכים בהגבלת הביקורת על ״המבצע״. איזה ניסיון מוזר להצטדקות עצמית; מה באמת כל העולם רוצה מישראל, הרי הנה, גם חלק גדול מהערבים כאן תומכים בהמשך הטבח בבני עמם.

יחד עם זאת, אני מעדיף את היחס הדואלי של א׳ אלינו, או אפילו את ההצטדקות העצמית של יעקובסון, על פני יחסו המעוות של ״השמאל״ הציוני אל הפלסטינים בישראל. במאמר של רוית הכט לפני כשבועיים, היא קראה פחות או יותר להעמיד לדין מוסרי את ח״כ זועבי בשל סירובה לקרוא לחוטפי הנערים לכאורה ״טרוריסטים״.

מעצם העלאת העניין לדיון ניתן לראות עד כמה השמאל הציוני לא מודע לפשעי ישראל כנגד הפלסטינים. נערים פלסטינים נחטפים מבתיהם על בסיס קבוע בגדה ובמזרח ירושלים על ידי הצבא המוסרי בתבל. האם הכט וחבריה חשבו פעם לקרוא לזה ״טרור״? ומה עם המעצרים המנהליים? מעשי הרצח של הצבא בגדה? שאעז לשאול, מה עם מותם של למעלה מ-2,100 עזתים והותרת מאות אלפים חסרי בית? אם תשאלו את ״השמאל״ הציוני מה קרה בעזה, תקבלו שלל התפתלויות, אך לא הכרה בעובדות היבשות. יותר קל ונוח להשתלח בערבים לא נחמדים, בזמן שהגזענות הישראלית שוברת אפילו את השיאים המבחילים של עצמה, מאשר להביט במראה.

על בסיס כל זה, הייתי רוצה לקרוא להעמדתו לדין מוסרי של רוב הציבור בישראל, כל מי שציוני כאן, בשל סירובו לקרוא לפעולות הצבא הישראלי ״טרור״. סיימתם לגחך? יופי, אפשר לחזור למצב התודעתי הקולקטיבי הישראלי – הצטדקות, עצימת עיניים והתלהמות כנגד מי שמעז לצעוק כנגד תרמיות ושקרי הממסד הציוני.

לא קשה לנחש אם א׳ מוטרד מכך שמבחינת הציבור הישראלי הגבר-גבר, הסבל הפלסטיני ״מעניין לו את הביצים״.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf