newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חוק הלאום עוד עשוי להתברר כמתנה לפלסטינים

אסור להסתפק בקריאות לביטולו של החוק. במקום זאת, עלינו לנצל את החוק המבהיר את טבעו של המשטר הישראלי, ולדרוש ביטול מנגנוני השלטון הגזעניים הקיימים מאז קום המדינה כמו חוק השבות וחוק נכסי נפקדים. אולי אז, מעז יצא מתוק

מאת:

שנים שלא ראינו דיון ציבורי כה סוער על יחסי יהודים וערבים במדינה, כמו זה שהחל לאחר חקיקתו של "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי”, הלא הוא "חוק הלאום".

מהומה בכנסת, עצרות מחאה בכיכר רבין, בקשות לגינוי מאירופה ומהאו"ם ומה לא. אולם הדיון הציבורי הזה, אשר מתמקד בחוק עצמו, אינו אלא הסטת תשומת-הלב מהמנגנונים השלטוניים הקיימים מזה עשרות שנים, אשר משמרים משטר אפרטהייד גזעני. אלו הם מנגנונים שלטוניים אשר מבטיחים רוב יהודי על בסיס הגדרה אתנית דתית, ולא אזרחית, ואשר מבטיחים שליטה בקרקע ובמשאבים הלאומיים על בסיס אתני-דתי. מנגנונים אלה מתבססים על ערבוב של תפיסות משיחיות דתיות לבעלות בלעדית על הארץ לצד תפיסות קולוניאליות וטיעוני "אין ברירה" כדי להצדיק את הגירוש והשליטה בעם הפלסטיני הילידי.

חוק הלאום הוא חוק רע שעורר הרבה מהומה. אבל יש בו גם פן של חדשות טובות. לאחר שבעים שנה של צביעות, של אחיזת עיניים, של "ללכת עם ולהרגיש בלי”, של פולמוסים אקדמיים בלתי נגמרים על האיזון הדרוש בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית: ב-19 ביולי 2018 המשטר הישראלי הסיר מעליו את המסיכה של הנאורות והדמוקרטיה, והעלה על כתב בחוק יסוד את מנגנוני ההפרדה הגזעית של המשטר.

מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

נכון שמדינת ישראל הוגדרה מלכתחילה כמדינה יהודית. אולם הגדרה זו שווקה לאוכלוסייה היהודית ולעולם כהצהרה סמלית בלבד לגבי זהותה של המדינה, ללא השלכות על המדיניות המובנית המתקיימת בפועל. רבים מניחים כי מעבר להגדרה הסימבולית הזו או מעבר לסממנים היהודים בסמלי המדינה הרשמיים (כגון ההמנון, הדגל, או סמל המנורה), המשטר בישראל בסך הכול מעניק שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, יהודים וערבים, כפי שאכן נכתב במגילת העצמאות. חוק הלאום הוא חדשות טובות כי הוא בא לתקן את אי-ההבנה הזו.

כדי להראות כיצד חוק הלאום התקיים בפועל הלכה למעשה, הנה סקירה פשוטה של מנגנוני השליטה בכל הנוגע לחלוקת הקרקע במדינה ולחוקי ההגירה לישראל (חוק השבות):

מדיניות הקרקעות

במדינת ישראל 93% מהקרקעות הן "אדמות מדינה". אדמות אלה מורכבות בעיקר מאדמה פרטית של פליטים פלסטינים שהופקעה (כ 5 מליון דונם), אדמות לא מעובדות שהיו בשטח שיפוט של הישובים הפלסטיניים לפני 1948 (כ 12 מליון דונם) ואדמות שקנתה התנועה הציונית לפני 1948 באמצעות קרן קיימת לישראל-קק"ל (כמליון דונם). לאחר ההכרזה על הקמתה, מדינת ישראל דאגה לחוקק חוקים המסדירים את ההשתלטות על הקרקע כמו חוק נכסי נפקדים. חוק זה אפשר למדינה להשתלט לא רק על קרקעות של פליטים פלסטינים שגורשו מחוץ לגבולות, אלא גם על אדמותיהם של מאות אלפי פלסטינים שנותרו בתוך גבולותיה והפכו לאזרחים נוכחים נפקדים.

כדי לנהל את "אדמות המדינה", הוקם מינהל מקרקעי ישראל כמוסד של המדינה האמון על ניהול עתודות הקרקע. אחד משלושת הגופים המאוגדים בתוך המינהל הוא קק"ל, שקיבלה שישה נציגים מתוך 14 במועצת המינהל. חשוב לציין כאן כי קק"ל באופן מוצהר וכחלק מההגדרה הפורמלית של מטרותיה, מייצגת את העם היהודי בעולם כולו ומצהירה שמטרתה היא ההתישבות היהודית בישראל. מאז קום מדינה ישראל קק"ל מתפקדת, לצד הסוכנות היהודית וארגונים נוספים, כאחראית על התיישבות היהודית במדינת ישראל. בחוק הקרן הקיימת לישראל שנחקק בכנסת בשנת 1953 נקבע שמטרות קק"ל הן לרכוש קרקעות וליישבם ביהודים.

שטח השיפוט של העיר הערבית היחידה בישראל, נצרת, שאוכלוסייתה מונה כ- 76 אלף תושבים, הוא כ- 14 אלף דונם בלבד. לעומת זאת, במועצה האזורית הסמוכה עמק יזרעאל שאוכלוסייתה כמחצית מנצרת (כ-37 אלף תושבים), שטח השיפוט הוא 350 אלף דונם (!)

מאז קום המדינה נבנו מעל ל 700 ישובים חדשים, כולם יהודים. למעט כמה עיירות בדואיות בנגב, שנבנו במטרה לרכז את האוכלוסייה הבדואית בנגב ולהשתלט על אדמות כפריהם, דבר המשרת את אותה מדיניות של ייהוד המרחב, לא נבנו יישובים לערבים למרות ש- 20% מאזרחי ישראל היום הם פלסטינים.

אנו רואים כאן מנגנון שלטוני של מדינה, שבמקום לתפקד כמנגנון אזרחי המשרת את כל אזרחי המדינה ללא קשר לשייכותם הדתית או האתנית, משרת את האזרחים היהודים ואת יהדות העולם. כל זאת תוך הדרה של האזרחים הפלסטינים ותוך התעלמות מכך שרוב האדמות שהוא מנהל הן נכסי פליטים פלסטינים שגורשו מהן ומעולם לא הורשו לחזור או פוצו.

ועדות הקבלה

בישראל ישנם עשרות ישובים יהודים שהוקמו על "אדמות מדינה" ומוגדרים כישובים קהילתיים. החוק מאפשר לישובים אלה להקים ועדות קבלה שיחליטו מי יכול ומי לא יכול לגור בישוב. בפועל, ערבים אינם מתקבלים לישובים אלה ובית המשפט הישראלי סירב לבטל את ועדות הקבלה. זאת למרות עתירה של ארגוני זכויות אדם שביקשו לבטל את מנגנון הההפרדה הגזעני.

גבולות השיפוט של רשויות מקומיות

שטחי השיפוט של כל הישובים הערבים יחד מהווה רק 2.5% מאדמות המדינה. מצד שני, מועצות אזוריות יהודיות עם מספר תושבים קטן (רשות המאגדת בתוכה מספר ישובים קטנים) מקבלות שטחי שיפוט ענקיים. למשל, שטח השיפוט של העיר הערבית היחידה בישראל, נצרת, שאוכלוסייתה מונה כ- 76 אלף תושבים, הוא כ- 14 אלף דונם בלבד. לעומת זאת, במועצה האזורית הסמוכה עמק יזרעאל שאוכלוסייתה כמחצית מנצרת (כ-37 אלף תושבים), שטח השיפוט הוא 350 אלף דונם(!). במלים אחרות, מועצה אזורית עמק יזרעאל מנהלת שטח שהוא גדול פי 25 משטחה של העיר נצרת.

חוקי ההגירה לישראל (חוק השבות)

חוק השבות התקבל בכנסת ב-5 ביולי, 1950 והיה במשך שנים רבות הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. החוק מעניק לכל יהודי בעולם את הזכות להגר לישראל ולקבל אזרחות.

חוק זה מבוסס על הטיעון שצריך לאפשר ארץ מקלט ליהודים נרדפים או בסכנה. הבעיה היא שחוק השבות מבוסס על הרעיון שכל היהודים תמיד נרדפו, נרדפים ויירדפו תמיד ולכן צריך לאפשר להם מקלט בטוח בישראל. מדובר באותה ישראל, שאופייה ומדיניותה תורמים רבות להתפתחות רגשות שליליים נגד יהודים בעולם (מבלי לגרוע מקיומן האמיתי והמדאיג של תופעות האנטישמיות והאיסלמופוביה). חוק השבות נשען ומנציח את התפיסה שישראל היא בבעלות יהודית אקסקלוסיבית.

רובם המוחלט של המהגרים היהודים שהגיעו בגלי ההגירה הגדולים לאחרונה (מברית המועצות לאחר נפילתה ומאתיופיה), הגיעו בעיקר ממניעים כלכליים. מהגרים יהודים מקבלים הטבות שונות כדי לשמש כחיילים במלחמה נגד "הסכנה הדמוגרפית" ורבים מהם מקבלים דיור מסובסד בהתנחלויות ובכך משלמים את המס לפטרון שהביא אותם- התנועה הציונית (חלק נכבד מתהליך העלייה והקליטה מנוהל על ידי הסוכנות היהודית, מוסד השייך להסתדרות הציונית). במקביל, המוני פליטים פלסטינים לא מורשים אפילו לבקר בארץ, וחיים במחנות פליטים בארצות השכנות מעל לשבעים שנה. חלקים נכבדים מהפליטים הפלסטינים שגורשו הם בעצמם בסכנה היום אך כמובן שההגיון של החוק מתיחס רק ליהודים בסכנה. בשל כך, הדיון על השבות והשיבה של הפליטים הפלסטינים הוא דיון בסוגיה אחת ולא בשתי סוגיות נפרדות כפי שניסו להרגיל את כולנו לחשוב.

חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

הדרישה הציבורית והבינלאומית לביטול חוק הלאום לא צריכה להיות דרישה לחזור למצב הקודם של צביעות והעמדת פנים. חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל לאחר אישור חוק הלאום (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

הכיבוש של אדמות 67'

מדיניות ההשתלטות והשליטה בקרקע שתיארנו קודם, לצד מדיניות השליטה בדמוגרפיה מהווים את שני עמודי התווך העיקריים המחזיקים ומעמיקים עם הזמן את מערכת ההפרדה הגזעית. מהבחינה הזאת ברור שתפיסות העומק מאחורי מדיניות זו ומאחורי המשך והעמקת הכיבוש בשטחים הכבושים הן אותם תפיסות מנחות. שליטה בכמה שיותר קרקע כל עוד ניתן לשמר שליטה על בסיס אתני דתי – מדינה יהודית. הוויכוח בין הימין לשמאל הציוני בישראל הוא בעצם רק מראית עין של הבדלי תפיסות אמיתיים. הימין לא מבין למה צריך להסתפק בגבולות 1967 ופועל להשתלט על עוד קרקע בשטחים הכבושים כאשר ה "שמאל" הציוני מעדיף להסתפק במדינה בגבולות הנ"ל כדי לשמר עליונות יהודית שיכולה להתערער אם יסופחו עוד כמה מליוני פלסטינים בשטחים הכבושים. ויכוח זה הוא ויכוח טקטי הנשען על אותן תפיסות של הפרדה גזעית.

ואולי צריך לדרוש משהו אחר?

חוק הלאום אינו טעות שיש לתקן או לבטל אלא להיפך, מדובר בהזדמנות להבהרת טבעו של המשטר הישראלי ולדרוש שינוי עומק. הדרישה הציבורית והבינלאומית לביטול חוק הלאום לא צריכה להיות דרישה לחזור למצב הקודם של צביעות והעמדת פנים, של משטר אשר מקיים מנגנוני שלטון אפרטהייד גזעניים, במסווה של דמוקרטיה ליברלית.

האלטרנטיבה לחוק הלאום היא ביטול מנגנוני השלטון הגזעניים הקיימים מאז קום המדינה, וחוקים גזעניים כמו חוק השבות, חוק נכסי נפקדים, חוק הקרן הקיימת לישראל, חוק ועדות הקבלה, וכו'.

חוק הלאום הוא הזדמנות לדרישה לשינוי עומק של המשטר בישראל: ממדינת אפרטהייד גזענית, המשרתת את האזרחים על בסיס הגדרה אתנית דתית, למדינה דמוקרטית המשרתת את כל האזרחים, אשר "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין” לצד התנעת תהליך לתיקון עוולות העבר מהן סבלו הפלסטינים כתוצאה מהקמתה של מדינת ישראל.

חוק הלאום הוא גם הזדמנות טובה להבהיר סוף סוף את גבולות המדינה. החוק מתייחס למונח "ארץ ישראל" ובכך הוא מעמעם במכוון את גבולות ישראל על פי החלטות האו"ם ומשאיר את הסוגייה כעניין של פרשנות. גם כאן מדובר בהבהרה מבורכת לאחר צביעות, עמימות והעמדת פנים מאז 1967. מאז ועד היום ניהלה מדינת ישראל את השטחים הפלסטיניים הכבושים, ניצלה את משאביהם, השתלטה על אדמות ויישבה בהם יהודים תוך כדי העמדת פנים שזו סוגייה "ביטחונית" נפרדת. גם כאן חוק הלאום משקף מצב קיים. אם כבר מדברים על הזדמנות לשינוי עומק בתפיסה ובמשטר אז הדרישה לתיקון העוול ולשוויון אזרחי מלא אינה עוצרת בקו הירוק.

פאדי שביטה הוא בעל תואר שני בישוב סכסוכים ופעיל פוליטי וחברתי.

יואב שמרקונץ הוא דוקטור למדעי המדינה באוניברסיטת שטרסבורג, צרפת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf