"הם אוהבים את זה שאנחנו דורכים על צווארם"

כותב אורח: עלא חליחל

מערכה עשרים ואחת

 27 באפריל 1799

כולם מייחלים למותי. כל הבזויים האלה. כל השפלים שהאכלתי, וקירבתי אליי, והושבתי על כיסאות של זהב. כל כפויי הטובה שמיניתי לתפקידים שבזכותם הורעפו עליהם כספים וכבוד ויוקרה. וגם הגמד הצרפתי הזה, הפְרֵנק הנקלה, שמסתובב לו סביב חומות עירי, בא והולך כמונשר שחג מעל חיה. כל אלה רק ממתינים להזדמנות כדי להביא את ראשי לסולטאן, רק מחכים לשעת כושר לתפוס את מקומי ולזכות בחלקת האדמה שלי, שבדם ויזע ביצרתי פיתחתי. גם האנגלים האלה, שמעמידים פנים כאילו הם אוהבים אותי ורוצים לסייע לי ולהגן עליי מהצרפתי, גם הם עוד יעוטו עליי, אין לי ספק בכך. הם רק מחכים לרגע הנכון, ומייד אחרי שיביסו אותו, הם יעברו אליי

הייתי צריך לברוח מכאן. הייתי צריך לארוז את חפציי ולקחת את הכספים שלי ולחזור למקום שממנו באתי. לבוסנייה. לחזור לכנסייה הגדולה והיפה שבה העברתי שעות על שעות כשברחתי מהצעקות של אבי ומהבכי של אמי אחרי שהוא הפליא בה את מכותיו. הוי, בוסנייה הירוקה שלי, בוסנייה שכבשו התורכים האכזרים, שחמדנותם לכל גרגיר אדמה בעולם אינה יודעת גבולות, ותאוות הבצע שלהם לכל דִרְהַם  הזורם אליהם מכספי המיסים של אלו שלא הספיקו להרוג אינה יודעת שובע…לכן נעשיתי דומה להם… מוריד את הראש למי שמעז להרים אותו… ומשאיר את האנשים על סף רעב… כדי שיהיו עסוקים ברדיפה אחר פת לחם לאכול ומים לשתות, במקום לרדוף אחר תככים ומזימות.

> ביטול הגירוש וההסכם: נתניהו סינדל את עצמו מכל הכיוונים

אני לא רוצה למות כאן. אני מרגיש בודד. זאת לא ארצי. האדמה הזאת, שמשחר ימיה צָמאה לדם, אינה ארץ מולדתי. לא היא המקום שבו ארצה לעצום את עיניי בפעם האחרונה. בוסנייה היא המקום הזה. לו היה אחד מאנשיי רואה אותי עכשיו מזיל דמעות כמו בחורה, הוא היה רוצח אותי עוד הלילה. ככה זה כאן. מייד היו אומרים שהתיש הזקן בוכה. היו מתחילים לצהול ולשמוח על שלל המלחמה עוד לפני שנפל לידם. האנשים האלו הם כמו להקת כלבים קולנית. אני שונא אותם. שונא אותם ואת הפה המלוכלך שלהם ואת הפטפוטים שלהם ואת התלונות האין־סופיות שלהם… ולכן נעשיתי דומה להם יותר ויותר.

אני רוטן בלי הרף כמו מטורף ומגדף אותם בקללות מצחינות כמו המים המסריחים שעומדים ללא תזוזה בתעלות העיר. אני צריך לרטון ולגדף כל הזמן כדי שלא יחשבו שאני חלש, כדי שלא יגידו שאין לי תשובה ניצחת, כדי שלא יגידו שאין לי מה להגיד. אני חייב לצאת וידי על העליונה בקרבות המלוכלכים של ניבולי הפה, של עזוּת המצח ושל הפצת השמועות הנפוצות כאן כל כך. בכל פעם שהם יגיעו עם לכלוך חדש או רכילות חדשה על חוסר נאמנות של נושא משרה זה או אחר, חובה עליי למהר ולהתיז את ראשו ולשים אותו בשק מסריח כדי שאפילו לא יעלו על דעתם שאני מקל ראש בעניינים כאלו. כמה אנשים כבר רצחתי ללא שום הצדקה; כמה אימהות בכו על ילדיהן שהלכו בלי סיבה; לכמה משרתים ועובדים נאמנים נאלצתי לקצץ אף או לכרות את שתי האוזניים או להשליכם לצינוק ללא סיבה אמיתית וללא משפט, אלא רק בגלל החשש שרכילות כלשהי תעשה לה כנפיים ותספק עילה לעוד גלים של התלחשויות ולהשתחררות של רעיונות גנוזים.

לכן הפכתי ל"אל־ג'זאר", ל"קַצב". כמו הארץ הארורה הזו שמכלה את בניה בגרגרנות של צבוֹע המסתער על נבלה שהשאירו מאחור האריות. איך הגעתי לכאן? בכמה אנשים נלחמתי, כמה אויבים עשיתי לי, כמה בני אדם הרגתי וכמה אנשים עיניתי כדי להשיג את הכיסא הזה? אני יושב עליו וחש כמי שיושב על מסמרים חלודים המזהמים את הנפש לפני שהם מזהמים את הגוף. אילו הייתי עכשיו בבוסנייה, נכדיי היו בוודאי מתחרים ביניהם בריצה אליי כדי לזכות בממתקים שוודאי הייתי שומר בכיסי לכל עת. הנכדים הם ללא ספק הפרס היחיד שזוכה לו האדם בכל שנותיו. שכן הם מופיעים בחייו בשלב שבו הוא מוכן לאהוב בלי תנאי ויכול להתמסר כולו, לאחר שכבר ניצח או הובס די צורכו בכל הקרבות שניהל. לפיכך הנכדים הם תגמול שווה למנצח ולמובס כאחד. כפי שנאמר: וצדק לכול. שכן אין שמחתו של זה שניצח בקרב גדולה יותר משמחתו של זה שהפסיד, כל עוד מקור השמחה הוא נכדך בן השנתיים שקופץ עליך ומלמד אותך מחדש איך ללכת, ואיך לדבר, ואיך לצחוק מכל הלב.

הינה כבר חציתי את גיל שבעים, ואין לצידי שום אדם שאוכל לחבק. כיצד הפכתי לאיש כה בודד במקום הזה? דווקא אני שלמעשה מעולם לא הייתי לבד בארמון הזה — הרי תמיד הסתובבו סביבי שרים ויועצים ועוזרים ומשרתים. האם הם היו בשבילי כאבק נישא ברוח? האם שנות החיים שהוענקו לי היו מתנה חולפת? האם הן היו מיותרות לגמרי? או שהשנים כאן, על הכורסה המרופדת, היו רק פיצוי צנוע על חיים שלמים שהקדשתי להתקפות פתע והתקפות מנע, לבריחות ולפשיטות, לרווח ולהפסד, למנוחה ולמנוסה. אבל על איזו שלווה אני מדבר, לעזאזל? מתי הרגשתי פעם שלווה? אילו לא הייתי רע ונורא לפחות כמוהם, לא הייתי שמח כל כך על הכינוי שהדביקו לי: "הקצב". ממתי אמור אדם לשמוח אם "השוחט" או "הקצב" או "אל־ג'זאר" הוא שם התואר שנתנו לו הבריות? לעזאזל, עליי להורות מייד על ביטול השם הזה ועל איסור להשתמש בו. אורה מייד על התזת ראשו של כל מי שיעז אפילו להעלות את השם הזה על דל שפתיו. אבל אז רק אוכיח שוב שאני באמת "אל־ג'זאר". חי אלוהים, אולי הם צודקים. בעצם באיזה עוד שם יכולים אנשי העיר לכנות אותי מלבד אחמד פאשה הקצב? האם אחמד פאשה רודף הצדק? או אחמד פאשה ההגון? הוי אלוהיי, זה לא נתפס, איך נתתי לכל זה לקרות?

עליי לנצח את הצרפתי השפל הזה. ואז לאסוף את רכושי ואת ממוני ולעזוב את המקום הזה. לעזוב ולשוב לבוסנייה. אני אחזור לשם. אחזור לכנסייה העתיקה המתפוררת שאהבתי כל כך. אשפץ אותה ואהפוך אותה לכנסייה הגדולה והיפה מכולן. אודה למרים הקדושה העצובה על ששמרה עליי כשברחתי מאימת השוט של אבי, ואבנה לה ולבנה המסכן מזבח שכמותו לא נבנה מעולם. "בשם האב, הבן…" רגע, האם ככה אומרים את זה? עברו כבר… עברו כבר חמישים ותשע שנים מאז עלו המילים האלו על דל שפתיי. הוי, מרים הקדושה הבתולה,האם יכול אדם לשכוח את התפילה שהיה חוזר ואומר כשדמעות צורבות זולגות מעיניו? הוי, מרים הקדושה הבתולה, האם יכול אדם לשכוח את התפילה שהיה חוזר ואומר בעודו כורע ברך וכל גופו רועד מפחד מול פסלך הבוהק?

> פרידה בטרם עת מרים בנא, הזמרת מנצרת שהיתה קולה של פלסטין

בעיניים של האנשים אני כבר לא רואה כלום חוץ מתהיות. אני מסתכל עליהם, אבל לא רואה דבר חוץ מתווי פנים שלא מתקשרים לי לבני אדם. אני מסתכל עליהם, ואני יודע שאני מכיר אותם, אבל גם שאני לא מכיר אף אחד מהם. אני חושב שזאת הצורה הנוראה ביותר של הבדידות. עכו הפכה לעירי, והיא גדלה והתרחבה והתחזקה. בניתי אותה על הנשמות של מאות מבניה, והם חייבים לי תודה על כך כי אני נתתי לחייהם — ולמותם — ערך שיישאר לדורות הבאים. הם חיו, אכלו, חרבנו, התרבו כמו זבובים, ואחר כך מתו והפכו לפגרים מסריחים. אבל כשהם מתו הם נקברו מתחת ליסודות המסגד הגדול שלי ומתחת ליסודות של ח'אן אל־עומדאן. ובעצם בזכות זה ניתנה משמעות לחייהם ולמותם. רק בזכותי ניתן ערך לחלקת האדמה המסריחה הזאת. השליטים והמלכים הם באמת האנושות, אבל בסופו של דבר כל מה שנותר מהם הוא האותיות הקטנות והבזויות שבהן נכתבת ההיסטוריה. אנחנו ההיסטוריה, לעזאזל! איזה זמן עוד יש מלבד זמנן של ההחלטות שאנחנו מקבלים ושל החדשות שאנחנו יוצרים. למי יהיה אכפת בכלל מאדם שזה עתה נולד, אלא אם כן ימות תחת חרבנו או יקריב את חייו תחת חרבם של אויבינו וימות למען המולדת. אנחנו המולדת. אנחנו הסמלים של המולדת. אנחנו בוראי המולדת. אנחנו האם והאב של המולדת. האספסוף בסופו של דבר נשאר אספסוף. רק אנחנו מעצבים מתוכו עמים, שבטים וממלכות. לכן הם אוהבים את זה שאנחנו דורכים על צווארם, שאנחנו פושטים את עורם יום ולילה. לכן הם שרים לנו בתי שיר מופלאים בזמן שאנחנו עוקרים את ציפורניהם ומנקרים את עיניהם. האנשים אוהבים אותנו חזקים כדי שנוכל להגן עליהם, ולכן אין שום פסול בכך שאנחנו הורגים חלק מהם כדי להגן על האחרים. ככה זה בחיים: אין מנוס מלשלם מחיר על כל דבר. אין מנוס מלשלם מחיר, וכעת הם משלמים את המחיר של הישארותי כאן.

לעזאזל עם העולם האומלל הזה. איך הצליח האדמירל סמית' לשכנע אותי להישאר כאן? כבר התכוונתי לקום וללכת. לכל הרוחות, באיזה גיהינום מבוזבז אני נמצא עכשיו? האם אפשר להריח את חוסר האונים שלי? האם כבר מתלחששים מאחורי גבי כשאני מתהלך רדוף דאגה ברחבי המצודה? הרי הכלבים האלה יכולים להריח פחד מקילומטרים. הם כמו צבוֹעים. רק מחכים להזדמנות להרוג אותי בחרבות שלהם, בחרבות שאני קניתי להם במיטב כספי. מה נשאר מכל כספי? מי יספור אותו? מי יחשב אותו? מי ינהל אותו כעת?

כתבתי אגדה של זהב שתיזכר לנצח בהיסטוריה של המקום הזה. אבל עכשיו מה אני? בודד כמו כלב תועה במדבריות ערב השוממים.

"שששש… אתה חייב לדבר בשקט, הם שומעים כל דבר… הם מריחים את החולשה, בדיוק כפי שאמרת."

"לא אכפת לי, יא בונפרטה, זה כבר הפסיק לעניין אותי."

"אז תיכנע, אם כך?"

"להיכנע? אני? לך?"

"למה לא בעצם? תחסוך בכך מוות של נשמות רבות."

"לא אכפת לי, יא בונפרטה, זה כבר הפסיק לעניין אותי."

עלא חליחל, יליד הכפר ג'יש, מתגורר בעכו, מחזאי, מספר ועיתונאי. "להתראות עכו" יצא בהוצאת עם עובד בתרגומו של יוני מנדל.

> החברה הערבית צריכה לבחור: חילוניות או ח'ליפות