newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להשתמש במשבר הקורונה כדי להפוך את בית הספר ליותר ראוי

חשוב שבתי הספר יחזרו לפעול, אבל אסור שהקמפיין להחזרת הלימודים ישכיח מאתנו שילדים רבים רואים בבית הספר מוסד משעמם ומדכא. הקורונה פתחה הזדמנות לתיקון, כדאי שננצל אותה

מאת:

קמפיין החזרה לבתי הספר הגיע בשבוע שעבר לשיא, והניב הישג משמעותי: למרות העלייה בתחלואה, אישר קבינט הקורונה חזרה חלקית לכיתות ה'-ו', ולכיתות י"א- י"ב. זו אמירה ערכית חשובה של סדרי עדיפויות, גם אם באיחור משמעותי. מדינת ישראל אומרת שתפקוד מערכת החינוך חשוב, גם במחיר בריאותי מסוים.

הילדים שלנו זקוקים למנוחה, וזמן "שעמום" הוא האב והאם של ההמצאה. ילדים בטיול (צילום: משה שי / פלאש 90)

הילדים שלנו זקוקים למנוחה, וזמן "שעמום" הוא האב והאם של ההמצאה. ילדים בטיול (צילום: משה שי / פלאש 90)

כחלק מהקמפיין, שמענו שוב ושוב את המשפט "המקום של הילדים שלנו הוא בבית הספר". פה חשדתי. מדובר בכמה צעדים רחוק מדי. בית ספר הוא בהחלט מקום משמעותי לילדים בישראל, אבל מכאן ועד להפוך אותו למקום בה"א הידיעה של הילדים שלנו יש דרך מאוד ארוכה, ובעייתית.

נרטיב תקשורתי על ילדים שרק מחכים לחזור לבית הספר הוא דבר אחד. המציאות, מה לעשות, הרבה יותר מגוונת. אני מכיר באופן אישי לא מעט ילדים ששמחים על כל יום חופש צפוי ופחות צפוי, ומעדיפים את מציאות הזום על פני חזרה לבית הספר. גם הקול שלהם חשוב שיישמע.

אחרי המשבר הפיננסי של 2007, נבחר ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, וראש הסגל שלו נפנף בסיסמה "את המשבר אסור לבזבז". הקורונה טילטלה את כל מערכות חיינו המוכרות, כולל את מערכת החינוך. החזרה לאותה נקודת איזון של פברואר 2020 (במקרה הישראלי) הוא סוג של בזבוז של המשבר.

עבור תלמידים רבים, בית הספר מייצג חוויה של מקום  משעמם, דכאני ומציק. אם יש הזדמנות לטפל בזה, זו ההזדמנות שאסור לבזבז. יש ילדים שמרגישים כג'ורג' ברנרד שואו שאמר "בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודי וללכת לבית הספר".

הקורונה מזמנת לנו הזדמנות של ממש לקדם מהפך בתוכני הלימוד ובצורת ההגשה. לצמצם את שעות בית הספר, ולהוסיף העשרה וחוגים. לוותר על ימי שישי. גם הילדים שלנו זקוקים למנוחה, וזמן "שעמום" הוא האב והאם של ההמצאה. אפשר לעבור ליום-יומיים של למידה מרחוק לתלמידים הבוגרים יותר.

אפשר לסייע ולאפשר חינוך ביתי (הומסקולינג), מלא או חלקי, למי שזקוק ומסוגל. אפשר לעבור ממשימות שינון ל-PBL (לימוד מבוסס פרויקטים). לצאת מהכיתות כמה שיותר. ללמוד על החיים, על כלכלה, פוליטיקה, על סכסוך, על יחסי גוף-נפש. אם אתם פוגשות.ים את בוגרי מערכת החינוך שלנו, אתןם יודעותים כמה כל זה חסר.

נכון שבשביל ילדים חסרי עורף משפחתי וקהילתי, בית הספר יכול להיות מקום הצלה, והזום פשוט לא קיים אצלם מחוסר תשתית ביתית וטכנולוגית. למרבה האבסורד, הילדים הללו לומדים בדרך כלל בבתי הספר החלשים ביותר. המאבק לתקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שנתקל בהתנגדות משרד האוצר והרשויות החזקות, הוא הדבר היחידי שיכול לשנות את המציאות שלהם.

נכון גם שהלחץ על ההורים העובדים, שאמורים לתפעל גם בית ספר ביתי במקביל לעבודה שלהם, הוא גדול. הפתרון הוא לא בהכרח בבית הספר, אלא תיקון עומק בשוק העבודה: קיצור משמעותי בשבוע העבודה הישראלי, מהארוכים במערב; תוספת ימי חופשה לעובדים, שמקבלים בישראל מספר ימי חופשה קטן משמעותית מהממוצע ב-OECD.

פדגוגיה היא לא המקצוע שלי, אבל אני מכיר את המרחב הרעיוני הנהדר לשינוי, ויודע שהמקום של הילדים שלי הוא בבית, ברחוב, בטבע, בחוגים ותנועות נוער, בספרים ובאינטראקציות משפחתיות, חבריות וקהילתיות. וגם, אחרי כל אלה או במקביל להם, בבית הספר.

אני מעריך בכל לבי את מורות ומורי ישראל, ותמיד אעמוד לצדם מול ההשמצות והניסיונות לפגוע בשכרם ובחופשותיהם. מורי ישראל עובדים יותר ומרוויחים הרבה פחות מעמיתיהם במערב.

אני רק מציע לא להיסחף ולהפוך את בית הספר למקום נחשק, ל"המקום" של הילדים שלנו בה"א הידיעה. אני מציע לא לבזבז את המשבר הזה, ולהשתמש בו כדי להפוך את בתי הספר למקום ראוי יותר לילדינו, לצד מקומות אחרים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf