newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להפוך את המתים בקברם: המאבק על בית הקברות בבלד א-שייח'

מאז 1948 מנסה המדינה להשתלט על שטח בית הקברות בחיפה, שידוע גם משום שקברו של עז א-דין אלקסאם מצוי בו. העדה המוסלמית הצליחה למנוע פגיעה בו, ועכשיו חוששים שם מפרויקט בנייה על חשבון הקברים

מאת:
לרבים מתושבי חיפה יש קרובי משפפחה הקבורים במקום. בית הקברות בלד א-שייח' (צילום: יואב חיפאווי)

לרבים מתושבי חיפה יש קרובי משפחה הקבורים במקום. בית הקברות בלד א-שייח' (צילום: רשאד עמרי, אלמדינה)

כאשר נפטר אדם נהוג לאחל כי "ינוח על משכבו בשלום". אולם המתים הקבורים בבית הקברות בבלד א-שייח', דרומית מזרחית לחיפה, נרדפים על ידי מדינת ישראל מאז שהוקמה. למרדף מצטרפים גם גורמים מסחריים, שחשקה נפשם להשתלט על מקום משכבם ולהפכו לנדל"ן מסחרי.

אולם עם התאוששות העדה המוסלמית בחיפה בעשורים שחלפו מאז הנכבה, ועם התלכדות והתארגנות הקהילה הערבית-פלסטינית בעיר, הפך המאבק להגנה על בית הקברות למאבק מרכזי עבור הקהילה כולה. בימים אלה הוקם במקום אוהל מחאה, בניסיון לסכל את המאמצים להשתלט על המקום.

 תקופה היסטורית סוערת

חזרה להיסטוריה. בראשית המאה ה-20 עלתה קרנה של חיפה כעיר תעשייה עם נמל משגשג וקווי רכבת שנמתחו עד עמאן ודמשק. תושבים התקבצו בחיפה מכל עבר, נבנו שכונות חדשות, וגם בתי הקברות מלאו על גדותיהם. בשנות ה-30 הוקצה שטח בן 44 דונם בבלד א-שייח' לבית קברות מוסלמי חדש, שישרת את חיפה ואת כפרי האזור.

לחיפה היה גם מקום מרכזי בהתארגנות החברה הערבית-פלסטינית בכל הארץ, כולל התארגנות מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיי תרבות, ספרות, שירה ועיתונים. דמות מרכזית באותה תקופה היה איש הדת שייח' עז א-דין אלקסאם, אימאם מסגד "אלאסתקלאל".

ב-1935 ניסה אלקסאם להנהיג מרד מזוין של האוכלוסייה הפלסטינית נגד שלטונות הכיבוש הבריטי ונגד ההגירה הציונית. אלקסאם ושניים משותפיו למרד, שנהרגו בקרב עם הצבא הבריטי, נקברו בבית הקברות החדש בבלד א-שייח'. משום שהוא קבור בו, נהוג עד היום לכנות את המקום כ"בית הקברות של אלקסאם". מנהיג מפורסם נוסף מאותה תקופה, סאמי טה, מזכיר אגודת הפועלים הערבית-פלסטינית, קבור גם הוא בבית הקברות.

בית הקברות שירת את חיפה ואת כפרי הסביבה, כך שכמעט לכל משפחה מוסלמית באזור יש קרובים שנקברו בו. במובן זה, בית הקברות מהווה עדות לתקופה היסטורית שלמה. נקברו בו הלוחמים מהמרד נגד השליטה הבריטית בשנים 1936-1939, כמו גם הקורבנות של מעשי הדיכוי והענישה הקולקטיבית, וקורבנות מעשי טבח שבוצעו בתקופה שעד הנכבה של 1948 בידי ההגנה, אצ"ל ולח"י.

נסיונות השתלטות

מאז 1948 וגירוש רוב האוכלוסייה הפלסטינית, ישראל נקטה צעדים שונים להשתלט על נכסיהם. הכלי העיקרי היה "חוק נכסי נפקדים", שהעביר את הרכוש לרשות "האפוטרופוס" וממנו לידי המדינה.

אולם ההשתלטות על המקומות הקדושים, בתי תפילה ובתי קברות, שהוגדרו כרכוש "ווקף", הצריכה התפתלות משפטית מיוחדת. הווקף, תוהים בקהילה המוסלמית, "מוקדש לאלוהים. האם מבחינת מדינת ישראל גם אלוהים הוא נעדר שאפשר לקחת את רכושו?"

ב-1954 הוצא צו הפקעה לבית הקברות (לגבי 15 דונם מתוך 44), חתום על ידי לוי אשכול, שר האוצר דאז, הקובע כי מאחר ששטחי בית הקברות "לא היו בחזקת בעליהם" ב-1 באפריל 1952 ומאחר ש"הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים", הם עוברים לקניין "רשות הפיתוח". ה-1 באפריל הוא כידוע חג השקרנים, שכן המתים הקבורים בבית הקברות, כך ניתן להניח, לא עזבו אותו ולו ליום אחד.

חתם על צו להפקעת חלק מבית הקברות. לוי אשכול (צילום: לע"מ)

חתם על צו להפקעת חלק מבית הקברות. לוי אשכול (צילום: לע"מ)

צורכי ההתיישבות והפיתוח שהוזכרו כעילה להפקעה היו כה חיוניים, שעד היום, אחרי כמעט 70 שנה, עומד השטח המופקע כפי שהוא. על נאמני הווקף נאסר לטפח אותו כבית קברות, ואילו מי שחמד אותו כרכוש עוד לא הכין אפילו תוכנית לשימוש בו.

רוב השטח המופקע, כ-13 דונם, הוחכר ב-1955 על ידי המדינה לחברה בשם "קירור אחזקות", שבהמשך תמלא תפקיד מרכזי בניסיונות להשתלטות על בית הקברות.

עסקאות מפוקפקות

מבחינת המעמד החוקי היה בית הקברות רשום כהקדש דתי בניהול "נאמני ווקף אלאסתקלאל" של העדה המוסלמית בחיפה ("נאמני הווקף", בערבית "מותוולו אלווקף", הם גוף הממונה על ידי בית המשפט השרעי, בניגול לגוף בשם "ועד הנאמנים" הממונה על ידי המדינה). בכך הוא שונה מבתי קברות רבים של מאות קהילות שגורשו בשלמותן וכפרים שנהרסו עד היסוד ונכסיהן הוכרזו כנכסי נפקדים.

כיוון שהעדה המוסלמית בחיפה המשיכה להתקיים, מצאה המדינה דרך אחרת להשתלט על נכסי הוקף, זאת באמצעות מינוי "נאמן" בשם סוהיל שוכרי, שהיה נאמן לשולחיו במנגנון המדינה ולא למקומות הקדושים שעל שמירתם, לכאורה, הופקד.

ב-1970 נחתם מה שמכונה "הסכם חילופין", שלפיו מסר "הנאמן" שוכרי לרשות המדינה את רוב שטח בית הקברות בבלד אל-שייח' (31 דונם, כולל 15 הדונם שהופקעו קודם לכן) תמורת הקצאת חלקה למוסלמים במתחם בתי הקברות בכפר סמיר.

השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה היא מדוע היה על המוסלמים להחליף שטח בבית קברות קיים בתמורה לחלק בבית הקברות החדש בכפר סמיר, בעוד שבני כל העדות האחרות קיבלו בו חלקות ללא תמורה?

ההסכם אינו חתום על ידי מר שוכרי עצמו, אלא נחתם "בשמו" על ידי אדם בשם "עובד יום טוב", שניהל את המו"מ (עם עצמו) מטעם המנהל, וזאת על פי ייפוי כוח משוכרי משנת 1968. אותו שוכרי גם קיבל סך של 4,000 לירות תמורת העברת 25 קברים (חלק אפסי ממה שנמצא בבית הקברות בפועל) לבית הקברות החדש בכפר סמיר, פעולה שככל הנראה לא טרח לבצע.

שוכרי ונציגי המדינה ידעו כי ל"נאמן" אין למעשה סמכות למכור, להחליף או לפנות את בית הקברות. בניסיון "להכשיר" את העסקה, הם פנו לבית הדין השרעי בעכו וביקשו את אישורו. בית הדין, שגם הוא אינו בלתי תלוי ברשויות המדינה, קבע כי אפשר לבצע את החלפת חלק משטח בית הקברות, בתנאי שמדובר בשטח שאין בו קברים. אולם משום שבעסקה עם שוכרי דובר על העברת קברים, ברור כי התנאי שהעמיד בית הדין השרעי לא מתקיים, ומכאן שהעסקה לא אושרה.

המאבק להכרה בבית הקברות

בעקבות עסקה זו ועסקאות מפוקפקות אחרות, נאלץ שוכרי לעזוב את הארץ. לאחר מאבקים ממושכים של הערבים בחיפה, מונו כ"נאמני הווקף" נציגי ציבור מסורים לתפקידם, שלקחו על עצמם למטרה להגן על נכסי הווקף, ובראשם המסגדים ובתי הקברות.

ב-1989 ערכה תנועת אבנא אלבלד יום עבודה התנדבותי גדול לניקוי בית הקברות, שהיה מוסתר בתוך סבך  של קוצים, ולסימון מחדש של הקברים. בראשית שנות ה-2000 התנהל מאבק ממושך נגד הכוונה להעביר את כביש 752 על אדמת בית הקברות. בתקופה זו הוקם אוהל מחאה בבית הקברות, וצעירים מחיפה קיימו בו נוכחות יומם ולילה. לבסוף נרשם ניצחון סמלי, כאשר הכביש הועבר על גשר מעל בית הקברות מבלי לפגוע בקברים.

אוהל המחאה בשטח בית הקברות (צילום: יואב חיפאווי)

אוהל המחאה בשטח בית הקברות (צילום: רשאד עמרי, אלמדינה)

בשנת 2014 פנתה חברת "קירור אחזקות" לבית המשפט בקריות בתביעה אזרחית נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. החברה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי בחלקה, שעליה היא טוענת לבעלות, אין קברים. לחילופין, ביקשה לחייב את נאמני הווקף לפנות את הקברים אם קיימים כאלו.

התביעה לפינוי הקברים עוררה מחאה ציבורית מתמשכת. נוצר קשר עם משפחות רבות, שיקיריהן טמונים בבית הקברות, נרשמה נוכחות גדולה באולם בית המשפט בעת הדיונים, והתקיימו הפגנות ומשמרות מחאה סביב הבניין, כשהמשתתפים נושאים תמונות של בני משפחתם הקבורים.

בסיום הדיונים נתן השופט שלמה ארדמן פסק דין המאשר כי יש קברים בחלקה נשוא התביעה, וקובע כי אין מקום "בשלב זה" לדון בפינוי הקברים עד שתוגש תוכנית בנייה ספציפית המחייבת את הפינוי.

בינתיים הגישו משפחות הנקברים בקשה לבית המשפט העליון להכיר מחדש בבית הקברות בשלמותו. אלא שבדיון מקדמי הציעו שופטי העליון לתובעים לבטל את עתירתם, ואיימו בפסק דין שיהיו לו השלכות חמורות לרעתם. אחדים מהתובעים סיכמו את רשמיהם מהדיון בכך ש"השופטים סירבו לחפור בניירות ישנים, וחושבים שעדיף לחפור קברים ישנים עוד יותר".

בינתיים מתגברות הידיעות על תוכניות חדשות לבנייה מסחרית בשטח בית הקברות ועל יזם חדש שנכנס לתמונה. בראשית דצמבר 2021 הקימו נאמני הווקף, בשיתוף עם משפחות הנקברים ובחסות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, אוהל מחאה בשטח בית הקברות.

התיסכול מ"המסלול המשפטי" מחזיר למרכז את המאבק הציבורי להדיפת תוכניות ההפקעה וההרס, למען ההכרה בבית הקברות וכדי לאפשר למתים לנוח על משכבם בשלום.

יואב חיפאווי הוא פעיל פוליטי וחברתי, חבר בתנועת אבנאא אלבלד ובחראק חיפה. הוא כותב את הבלוג חיפה החופשית בעבריתבערבית ובאנגלית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf