להסיר את הכישוף הניאו-ליברלי ולהציל את העולם
בספרה "לא זה לא מספיק" שיוצא עכשיו בעברית טוענת נעמי קליין שטראמפ הוא לא תאונה: הוא תוצאה של תהליכי חורבן של עשרות שנים. אבל לא מספיק להתנגד לו. חייבים להציג חזון אחר למען כדור הארץ והאנשים שחיים עליו
אי אפשר להגיד שהנשיאות של דונלד טראמפ עוברת ללא התנגדות באמריקה. מההפגנות הספונטניות שנערכו מייד לאחר שנבחר, דרך יותר מארבעה מיליון המפגינות והמפגינים שהשתתפו ב"מצעד הנשים" שנערך יום לאחר השבעתו – מה שמתואר כמצעד המחאה הכי גדול בתולדות ארה"ב – ועד המחאות שראינו בימים האחרונים נגד מינוי של ברט קבאנו לשופט בבית המשפט העליון, שבהן נעצרו מאות מפגינים.
במלים אחרות, לא חסר באמריקה מי שיגיד "לא" חזק ומהדהד לכל מה שטראמפ עושה ומייצג. עוד חודש נדע אם למחאות האלה תהיה משמעות גם בקלפי, אבל גם אם הרפובליקאים יצליחו לשמור על השליטה שלהם בשני בתי הקונגרס, כבר עכשיו ברור שהנשיאות של טראמפ הציתה מעורבות אזרחית שאמריקה לא ידעה מאז ימי התנועה לזכויות האזרח והמאבק נגד מלחמת וייטנאם בשנות ה-60 של המאה שעברה.
נעמי קליין צועקת "לא" חזק מאוד נגד טראמפ. בספרה החדש "לא זה לא מספיק" (No is not enough), שפורסם בשנה שעברה ועכשיו יוצא בתרגום לעברית בהוצאת "ספרי נובמבר", היא מסבירה מזוויות שונות למה הוא מסוכן. אבל כפי שכותרת הספר מלמדת, היא לא מסתפקת בהתנגדות לטראמפ. היא מחפשת חזון. "כשהחלו להופיע תנועות התנגדות – החל בתנועה לכיכרות של אירופה וכלה בכיבוש וול-סטריט ואפילו המהפכה במצרים – ה'לא' שלהן היה ברור ותקיף. הן אמרו 'לא' לתאוות הבצע של הבנקים, 'לא' למשטר הצנע הכפוי במצרים וגם 'לא' לדיקטטורה, ועדיין חסר להן בעיקר חזון ברור ואטרקטיבי של העולם האפשרי מאחורי אותו 'לא'".
מצעד הנשים בוושינגטון מייד אחרי השבעת טראמפ. ההתנגדות צריכה ללבוש צורות חדשות (צילום: CC BY-SA 2.0)
קליין מספרת שהניצחון של טראמפ בבחירות תפס אותה באוסטרליה, באמצעה של ישיבה עם ארגונים חברתיים. כמו כל מי שהשתתף בישיבה, היא הוכתה בהלם. זו המלה שבה משתמש כמעט כל מי שלא הצביע לטראמפ (או לא היה מצביע לטראמפ אילו היה אזרח ארצות הברית) כדי לתאר את תחושותיו למשמע התוצאות הראשונות של הבחירות. אבל במחשבה שנייה, היא אומרת, לא היה מקום להלם. טראמפ – טוענת קליין – הוא "מסקנה הגיונית" של כל המגמות הגרועות שראינו בעשורים האחרונים: התעשרותו של קומץ של מולטי-מיליארדרים לממדים מפלצתיים, מתקפה מתמדת על הנכסים הציבוריים ועל המוסדות הדמוקרטיים, וחיסול המשאבים של כדור הארץ לטובת קפיטליזם חסר מעצורים.
קליין חוזרת אל שני ספרים שהפכו אותה לאחת הדוברות הכי מוכרות של התנועה נגד הגלובליזציה ושל מה שאפשר לכנות "השמאל הרדיקלי" בכלל. No logo שיצא ב-1999 ו"דוקטרינת ההלם" שיצא לפני כעשור. היא ממש לא אובייקטיבית, כמובן, אבל בעיניה טראמפ הוא התגלמות התהליכים שהיא מתארת בשני הספרים האלה. חייבים לומר שהטיעונים שלה, גם כשיש להם נטייה לפלקטיות לפעמים, בהחלט משכנעים.
ב"no logo" קליין מתארת את התהליך שבו תאגידי הענק הפכו את המותג שלהם לחשוב הרבה יותר מהמוצר עצמו. למותג יש זהות משלו, הוא מבטא "ערכים", הוא מייצג "דרך חיים". מ"נייקי" ו"אדידס" עד "סטארבאקס" ועד אין ספור דוגמאות. כשהתאגידים מוכרים מותגים במקום מוצרים, הם יכולים בעצם למכור הכול, להשתלט על שווקים שלמים ותחומים שלמים, וכמובן להעביר את הייצור למקומות שבו השכר אפסי וחוקי העבודה לא קיימים, בלי לקחת שום אחריות על התנאים שם.
טראמפ הוא למעשה מותג ומוצר בגוף אחד. המוצר המרכזי שטראמפ מכר כאיש עסקים לא היו המלונות שלו או פרויקטי הנדל"ן שלו, אלא השם שלו. עוד לפני שהתחקיר ב"ניו יורק טיימס" הראה עד כמה האימפריה של דונלד טראמפ נבנתה על הון עצום שהעביר לו אביו בדרכים מפוקפקות, קליין הזכירה את הדרך שעשה טראמפ מיזם נדל"ן שידע לא מעט כישלונות, לאיש עסקים שמוכר את שמו לקבלנים ויזמים ברחבי העולם כדי שיעשו בו שימוש בפרויקטים שלהם.
העולם שיצר טראמפ, האדם והמותג – אומרת קליין – הוא עולם שבו הוא מגלם תמיד את תפקיד המנצח, ואם מישהו נרמס בדרך, זה מגיע לו משום שהוא מפסידן. זה מה שעמד בלבה של תוכנית הטלוויזיה "המתמחה", שהפכה אותו ואת משפט המחץ שלו "את/ה מפוטר/ת" למגה-סלבס, זה מה שעמד מאחורי האופן המופרז, מצופה הזהב, שבו הפגין את עושרו. זה גם מה שמשך אותו להופיע בקרבות היאבקות של WWE, שבהם ביזוי היריב הוא חלק בלתי נפרד מהז'אנר. קליין מצטטת כתבה שהופיעה ב"רולינג סטונס" ובה נטען שמסע הבחירות של טראמפ היה צבוע בצבעים של תחרות היאבקות מדומה. ביזוי המתנגדים, ובעיקר המתנגדת, היה ונשאר חלק מ"המותג" שנקרא דונלד טראמפ.
קונספט אחר שפיתחה קליין הוא מה שהיא קראה "דוקטרינת ההלם" – ניצול מצב קיצוני כדי לאפשר לקבוצה דקיקה של בעלי עניין לשנות את הכללים לטובתה ולגרוף רווחים עצומים. היא תיארה תהליכים כאלה בעיראק אחרי הכיבוש האמריקאי, כאשר המושל האמריקאי פול ברמר החליט, בשורה של צווים, להפוך את עיראק ל"כלכלת שוק" תוך ריסוק כל רגולציה אפשרית והפרטה רחבת ממדים. תהליך דומה קרה גם בניו אורלינס, אז בממשל של הנשיא בוש ניסו לנצל את ההרס בעיר כדי לחסל את הדיור הציבורי בעיר או לבנות מחדש את מערכת החינוך על בסיס פרטי.
לפי קליין, דוקטרינת ההלם תואמת לחלוטין את הפילוסופיה של טראמפ. זה יכול להסביר את מבול הצווים שחתם עליהם בימים הראשונים לנשיאות שלו, זה יכול להסביר את הציוצים הבלתי פוסקים שלו. מלבד עניין של אופי, בעיניה של קליין זהו ניסיון לבלבל את הצד השני, להשאיר אותו במצב של הלם. המינוי של קבאנו, שכמובן אירע הרבה אחרי שקליין כתבה את הספר, משתלב בגישה הזו. "בעסקה גדולה אתה מנצח, לא הצד שני", מצטטת קליין מתוך אחד הספרים של טראמפ, "אתה מועך את הצד השני ויוצא עם משהו טוב בשבילך".
דונלד טראמפ בעצרת בחירות בלאס וגאס, נבאדה. סוף פברואר, 2016 (Gage Skidmore CC BY-SA 2.0)
חיזוק נוסף לנוכחותה של "דוקטרינת ההלם" בממשל של טראמפ מוצאת קליין בהרכב הקבינט שלו. זה לא רק הקבינט העשיר ביותר בתולדות ארצות הברית (ההון הכולל של חברי הקבינט הראשון שמינה טראמפ עמד על 14.5 מיליארד דולאר), כמה מחבריו מימשו את "דוקטרינת ההלם" בפועל. קליין מזכירה ששר האוצר סטיב מנוצ'קין זכה לתואר "מלך העיקולים" אחרי שהבנק שהקים ניצל את משבר המשכנתאות ב-2008 כדי לפנות עשרות אלפים מבתיהם. סגן הנשיא מייק פנס עמד בראש "מועצת המחקר הרפובליקאית" שהתכנסה מייד אחרי אסון קתרינה בניו אורלינס ב-2005 וגיבשה רשימה ארוכה של "רעיונות שוק חופשי בתגובה להוריקן קתרינה", כולל ביטול חוקי שכר באזורי אסון, השעיית רגולציות ועוד שורה של הצעות שנועדו "לצאת למלחמה כוללת נגד תקני העבודה והמרחב הציבורי", כפי שכותבת קליין.
בקיצור, בדמותו של טראמפ התגלמו כל התהליכים של הניאו-ליברליזם הפרוע של העשורים האחרונים. הממשלה שלו, כותבת קליין, מייצגת עובדה פשוטה: "האנשים שברשותם נתח עצום ובלתי מוסרי מכלל העושר בעולם… נחושים בכוונתם לחמוס לעצמם עוד יותר". לכן, טוענת קליין, אסור להתמקד באישיותו של טראמפ, בעייתית ככל שתהיה. "עלינו להטיל ספק לא רק בטראמפ אלא בסיפורים שהביאו לעלייתו הבלתי נמנעת", כותבת קליין, "לא די לתקוף אותו מתקפות אישיות ושטחיות.. עלינו להתעמת עם התפיסות העמוקות שהעניקו לו הישגים… עלינו להתמודד עם הערכים שמכרו לנו בתוכניות הריאליטי ובספרים שמלמדים אותנו להתעשר במהירות, כמו גם עם מיליארדרים שמופיעים כמושיעי האנושות. אותם ערכים בדיוק הוצגו בפנינו בשעה שבה רשתות הביטחון שלנו נהרסו, בתי הכלא התמלאו עם אפס מקום, תרבות האונס נהפכה לנורמה, עסקות סחר מחריבות דמוקרטיה נחתמו, הים עלה".
בקליפת אגוז, זה האתגר המרכזי שמציבה קליין ב"לא זה לא מספיק". ניסיון לדמיין "דמיון אוטופי" אלטרנטיבי, לנסח פתרון שיהיה שונה ממה שבעשרות השנים האחרונות למדנו לחשוב שהוא המציאות היחידה ואין בלתה: המציאות הניאו-ליברלית. פתרון שיאגד את כל המאבקים השונים: מתנועת "חיי שחורים חשובים (black lives matter)" נגד אלימות המשטרה עד המאבקים של עמים ילידים, מתנועת metoo עד מאבקי עובדים להגנה על זכויותיהם. ומעל לכולם, המאבק שאולי מאפיל על כולם, המאבק להציל את כדור הארץ מידי התאגידים שרוצים למצוץ אותו עד תום ולא להשאיר דבר לדורות הבאים מלבד.
נדמה לי שקוראים ישראלים, גם פעילים בשמאל הרדיקלי, הליברלי או האנטי-ליברלי, קצת יופתעו מהמרכזיות שנותנת קליין למאבק להצלת כדור הארץ. אבל בעיניה, כל המאבקים קשורים בדרך כזו או אחרת למאבק הגדול הזה. משבר ההגירה והסכסוכים האזוריים הוא תוצאה ישירה של משברי האקלים (היא מצטטת מחקר של איל וייצמן שמצא שההתקפות של מל"טים מערביים התמקדו באזורים שיש בהם 200 מיליליטר גשם בשנה), המאבק של עמים ילידים הוא גם מאבק למען יחסים טובים יותר עם הטבע, המאמץ האדיר של התאגידים להסיר רגולציות קשור לרצון שלהם לנצל בלי הגבלה את המשאבים של כדור הארץ ועוד. לא יודע אם קליין צודקת, אבל זו תזכורת לכך שיש עולם שלם מחוץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קליין מזכירה שבסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים התנועה העולמית נגד הגלובליזציה הצליחה לעשות חיבור בין מאבקים מקומיים ועולמיים, אבל הפיגוע במגדלי התאומים הסיט את תשומת הלב העולמית למקום אחר, וחיסל במידה רבה את התנועה. טראמפ ואנשיו אפילו אימצו כמה מהסיסמאות של פעילי האנטי-גלובליזציה, אבל לקחו אותם לכיוון של בדלנות ומלחמת סחר.
השאלה הגדולה היא איך מייצרים את "הדימיון האוטופי" החדש שישתחרר מ"הכישוף שהטיל הניאו-ליברליזם", כפי שכותבת קליין. היא רואה ניצנים לכך. מועמדים כמו ברני סנדרס או ג'רמי קורבין אמנם לא ניצחו (עדיין?), אבל זכו למיליוני קולות על מצע שדוחה את "הכישוף" הזה. קליין גם שאבה עידוד ממאבק שניהלו בני שבט הסיו בדקוטה הצפונית מייד אחרי ניצחונו של טראמפ נגד העברת צינור נפט מתחת לאגם המשמש אותם למי שתייה. המאבק הזה, שנמשך כמה חודשים ומשך אליו עשרות אלפי פעילים, סימל בעיניה את היכולת לכונן קואליציות בין קבוצות שונות ובין מאבקים שונים.
בסופו של הספר מפרסמת קליין את "מניפסט הקפיצה", מסמך שגובש על ידי קבוצה מגוונת של פעילים בקנדה (קליין עצמה היא קנדית-אמריקאית, כידוע) – ארגוני עובדים, יחד עם פעילים "ירוקים", פמיניסטיות, פעילים למען מהגרים, למען צדק תזונתי, דיור וכולי. המטרה של המסמך הזה, שכותרת המשנה שלו היא "קריאה ליצירת קנדה המבוססת על דאגה הדדית לבני אדם ולכדור הארץ", היא ליצור חזון שיאפשר את ה"קפיצה" הזו לעולם חדש, צודק יותר, שלא יכלה את עצמו.
כמו דינן של אוטופיות, החלק הזה בספר משכנע פחות מהחלקים שבו קליין דנה בטראמפ ובתהליכים שגרמו לעלייתו. אוטופיה נשמעת תמיד קצת רחוקה ואולי פחות מושכת ו"סקסית" מירידה לרחובות להפגין "לא". הרבה יותר קשה להסכים על ה"כן" מאשר להסכים על ה"לא". אבל בכל זאת, שווה מאוד לשמוע את קליין. "אי השוויון הכלכלי המתרחב והאסונות האקלימיים המתמשכים הם חלק בלתי נפרד ממערכות שמאז ומתמיד דירגו חיי אדם על פי מוצא ומגדר", כותבת קליין. "אם יקום גוף פוליטי שיקום ויאמר באומץ את כל הדברים האלה וגם יציג תוכנית נועזת להחזרת האנושיות ולהפעלה דמוקרטית של טכנולוגיות חדשות ושל הסחר העולמי – די מהר הוא יצליח להחזיר לעצמו תחומים שכבש הימין הפופוליסטי ולהציג את עצמו שגוף שמציג את הדרך אל עתיד מלהיב שטרם נוסה." אז למה בעצם לא לנסות?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
