newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להכיר במציאות, לקרוא לפשיזם בשמו

את השיח הבלתי מתפשר בנוגע לגזענות, פשיזם לגווניו, ואלימות אנחנו צריכים לקיים מול שתי הקהילות שלנו, האתנית והפוליטית, ממקום של אחריות-של-שותפים. בעקבות המאמר של ספיר סלוצקר-עמראן

מאת:

הרשימה הרגישה והכואבת של ספיר סלוצקר עמראן נוגעת, אצלי לפחות, ברשת המסועפת של העצבים החשופים של פעילת שמאל מזרחית שכמו נדונה להיות לנצח "האחרת" – האחרת בקהילת השמאל מתוקף הזהות האתנית, והאחרת, שלא לומר הכבשה השחורה ממש, בתוך המשפחה המורחבת מכוח העמדות הפוליטיות.

את החשבון עם "האחרות" שלנו בתוך קהילת השמאל אנחנו עשינו ועושות מזה שנים ארוכות; נותר מעט לחדש על הררי המילים שכבר נכתבו על הניכור של השמאל ביחס למזרחים, העיוורון, החיבוק הנצחי שהוא בוחר לתת לגזענים מהסוג הנאלח ביותר כל עוד ידברו בגנות הימין והכיבוש. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות חשבון נפש דומה, אולי קשה הרבה יותר במובנים מסוימים, עם האחרות שלנו מול "קהילת הבית".

אי אפשר שלא להזדהות עם ספיר כשהיא רואה במפגינת הימין מעבר למחסום את בת דמותה של סבתה. גם אני רואה בכה רבים מהם את הדודים, בני ובנות הדודים והאחיינים שלי, והלב נכמר. ומכירה היטב גם את הארוחות המשפחתיות, שמעולם לא דיברנו בהן כל כך הרבה על מזג האוויר כמו בימים אלה מהפחד שמא נגלוש לוויכוח שלא נדע איך לצאת ממנו בחן.

ספיר עשתה את הדבר המתבקש ועם זאת האמיץ כל כך של לעבור את המחסום ולדבר. איתה, איתם. זה שיעור גדול בשבילי להתנהגות פוליטית נכונה. היא אמרה לאותה האישה שהיא לא מפגינה נגדה, ושהיא דואגת בכנות גם לשלומה ומבינה לכאבה. אני מצדיעה לה על היכולת הזו, בתוך סערת הרגשות והמולת ההפגנה ורואה בזה מודל ראוי ביותר. עם זאת, אני תוהה: האם זה כל מה שיש לנו לומר להם, לבני משפחותינו ובני דמותם "בצד השני"?

לא, בהחלט לא נעים כשקוראים לבני המשפחה שלך פשיסטים. המחשבה על כך מכווצת מבפנים. אבל האם בלתי אפשרי הוא שבני המשפחות שלנו, בחלקם, באמת חצו את הקו הזה אל עומק הפשיזם, או לכל הפחות מקיימים פלירטוט מטריד עם גוונים שונים שלו? ואם כן, האם אין לנו מחויבות להודות בכך מפורשות ובפה מלא? מה אני אמורה לעשות עם בני משפחה שהסטטוס שלהם בווטסאפ המשפחתי הפך להיות מתחילת המלחמה "כהנא צדק"?

זה לא שאין לי בשלוף את כל ההסברים הסוציו-פוליטיים על דחיקת המזרחים אל השוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בישראל שהזינו את תהליכי ההקצנה המסוכנים הללו. יש לי, ואני לא ממעיטה או מזלזלת בתוקף שלהם כלל וכלל. אלא שיש לי התחושה שההסתמכות הבלעדית שלנו על הסברים אלה מונעת מאיתנו את האפשרות לעשות עם הקהילה הזו שלנו את אותו חשבון הנפש הנוקב שאנחנו כן מקיימים, ובחדווה רבה, עם הקהילה הפוליטית שלנו משמאל. וזה מתחיל, לטעמי, בקריאת הדברים בשמם: כן, יש גזענות אנטי מזרחית חמורה בשמאל הישראלי, וכן, יש פשיזם ימני, עמוק ומסוכן בשוליו, שיש בו נוכחות מזרחית משמעותית. אני מקווה שמיותר לומר שאני מודעת לעובדה שהפשיזם הזה לא פוסח גם על אחינו האשכנזים ושברמת הפרקטיקה הגזענית, בניגוד לרמת הצעקות ברחוב, יש נוכחות אשכנזית נרחבת יותר. אני יודעת.

אבל אם זה הדבר היחיד שאנחנו מצליחים להנפיק בכל פעם שרואים נער מזרחי שצועק "מוות לערבים" (עם הציטוט הבלתי נמנע ההוא של חבר הכנסת זחאלקה), אנחנו בורחים מהאחריות שלנו כלפי הקהילה שלנו. אנחנו פוטרים את הנער הזה מהבנת המשמעות האיומה של דבריו בשם איזו "הבנה" מתנשאת מעט באופייה, ומתנערים אגב כך גם מהאחריות שיש לנו כלפיו.

זאת נקודה חשובה בעיני: את השיח הבלתי מתפשר על הקווים האדומים (גזענות, פשיזם לגווניו, אלימות) אנחנו צריכים לקיים מול שתי הקהילות שלנו, האתנית והפוליטית, ממקום של אחריות-של-שותפים ולא ניכור של מומרים. ההשתייכות שלנו לשמאל והמחויבות שלנו לערכיו (האמיתיים ולא הממותגים) איננה צ'ופר שאנחנו מזכים בו את חברינו אם הם מתנהגים יפה. השתתפות בהפגנות השמאל איננה צ'ופר על התנהגות טובה של השמאל. לא נכון ולא מוסרי שבכל פעם שאנחנו כועסים (בצדק!) על השמאל, נלך לפלרטט עם פשיסטים מהימין המזרחי. וכשאנחנו רואים את צעקות הזוועה הבוקעות מגרונם של חלק מאחינו המזרחים, את קריאות המוות לשמאלנים, לערבים, אז לא נסתפק רק ב"הבנת" המקום ממנו הן מגיעות אלא נדע לשרטט את הקווים האדומים שלנו ולומר "הפשיזם לא יעבור" גם מתוך המחויבות שלנו לערכים הבסיסיים אבל גם מתוך האחריות שלנו לצועקי הסיסמאות עצמם. והאחריות הזו דורשת לעתים עימות קשה, קורע, גם בתוך המשפחה, אבל הוא חייב להתחיל קודם כל בראייה מפוכחת של המציאות והכרה בה, או, במילים אחרות, לקרוא לפשיזם בשמו.

כן, יש פשיסטים במשפחה שלי. ואם תחפשו היטב אני מהמרת שכל אחד מאיתנו ימצא גזענות וגוונים של פשיזם במשפחתו. האחריות שלנו היא קודם כל להכיר בזה ולקרוא לזה בשם, גם בשבילם, ואז ללכת בעקבות הצעד האמיץ של ספיר, לעבור את המחסום, ולדבר איתם על זה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf