newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להביט על מפת הגדה בעיניים פקוחות, לא מתוך משאלת לב

הטענה לפיה די בפינוי של פחות מעשרת אלפים משפחות מתנחלים בגדה כדי לאפשר פתרון מדיני מתעלמת מהמציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית בשטחים, כמו גם מעמדת הפלסטינים עצמם. כן, המתנחלים יפסידו לבסוף, אבל צריך להפנים את המחיר המאמיר

מאת:

במלאת 25 שנים להסכמי אוסלו פורסם במוסף הארץ (16.8) מאמרו של אורי מרק בו הוא טען ש"המתנחלים הפסידו ושבניגוד לדעת אלו שסוברים כי פינוי התנחלויות, בעיקר לאחר תשע שנות נתניהו, אינו אפשרי עוד, למעשה די בפינוין של 9,800 משפחות הגרות ב-33 התנחלויות שונות כדי לפרק את חזון ארץ ישראל השלמה". אלא שבדרכו למסקנתו המופרכת יש לומר כבר עתה, מרק בוחר להתעלם לחלוטין מהדמוגרפיה הפלסטינית ובמקביל הוא לש, מותח, מכווץ וחורץ את הגיאוגרפיה של הגדה המערבית ללא הכר.

ראשית ראוי להזכיר כי מפעל ההתנחלויות התבסס מראשיתו על שתי מטרות משלימות. האחת טריטוריאלית: ייהוד שטחי הגדה המערבית (ומזרח ירושלים בכללם), ואילו השנייה פוליטית: השלטת מערכת שליטה המבוססת על עקרון ההפרדה בין האוכלוסיות, שנועדה להבטיח כי האוכלוסייה הפלסטינית תיוותר נטולת קול וכוח בזירה בה יקבע גורלה וגורל המרחב בו היא מתגוררת. עם חלוף השנים, ובעיקר לאחר הסכמי אוסלו ו"ההתנתקות" בשנת 2005, שני אירועים שסיכנו מפעל זה, הנהגת המתנחלים סימנה מטרה נוספת: יצירת שינוי עמוק באופייה ובטיב משטרה של מדינת ישראל. מתבקש אם כן, שכל דיון משמעותי המוקדש לבחינת הצלחותיו או כישלונותיו של מפעל ההתנחלויות, יתבסס על בחינת מכלול מטרותיו ולא ידון רק בבחינת האספקט הטריטוריאלי, כפי שמרק בחר לעשות.

התנחלות הר גילה (חגי מטר )

ומה עם חיבור חלקה הדרומי של הגדה עם זה הצפוני, פונקציה שבאופן טבעי ירושלים היא זו שהיתה אמורה למלא? התנחלות הר גילה, סמוך לירושלים (צילום: חגי מטר )

נזכיר מספר עובדות רלוונטיות: על פי נתוני הלמ"ס בסוף שנת 2017 חיו בגדה המערבית כ-413,000 ישראלים. מאחר וקצב גידול השנתי של האוכלוסייה הישראלית בהתנחלויות עומד על כ-3.5%, סביר כי מספר המתנחלים עומד כיום סביב 425,000. בסוף שנת 2016 מספרם של הישראלים בשטחי מזרח ירושלים עמד על 206,000. נניח אפוא לצורך הדיון כי מספרם כיום עומד על 225,000. מדובר אם כך בכ-650,000 ישראלים החיים כיום מעבר לקו הירוק. חשוב לזכור כי בעוד האוכלוסייה הישראלית במזרח ירושלים חיה ברובה המכריע בשכונות שהן חלק ממרחב פתוח אשר אליו גם פלסטינים תושבי העיר יכולים להיכנס, בשאר חלקי הגדה האוכלוסייה הישראלית מתגוררת בלמעלה מ-220 התנחלויות ומאחזים המופרדים פיזית מסביבתם המיידית, ו-2.8 מיליון התושבים הפלסטינים של הגדה המערבית, שמרק, כפי העולה ממאמרו, אינו מתעניין כלל בשאיפותיהם ובמאווייהם, מנועים מלהיכנס אליהם ללא אישורים מיוחדים.

כך כותב מרק: "רוב ההצעות הישראליות לפתרון הסכסוך כללו זרועות לעומק השטח הפלסטיני, כך שריכוזי התנחלויות יסופחו לשטח ישראל…..אם מנפים את הזרועות הללו, נותרים עם שטח פלסטיני שנהנה מרצף טריטוריאלי וכולל 33 התנחלויות מבודדות. ברשימת היישובים הללו, שמנותקים לחלוטין מגושי ההתיישבות, מתגוררים כיום 46 אלף מתנחלים, שהם לכל היותר כ-9,800 משפחות, מספר השקול לשכונה גדולה בישראל".

אך היכן הן אותן "זרועות עומק" שהכותב מניח שניתן לשומרן תחת שליטה ישראלית תוך שמירה על רצף טריטוריאלי פלסטיני? מבט במפה המצורפת מלמד שמדובר באזורים נרחבים ביותר שגודלם הכולל עומד על כשליש משטח הגדה המערבית. את השטחים הללו ניתן לחלק לארבע קבוצות:

1. כל השטחים (ובכללו גם רוב מזרח ירושלים) שנותרו או שאמורים היו להיוותר ב"צד הישראלי" של גדר ההפרדה שאורכה המתוכנן הוא כ-700 קילומטר (אם כי נכון להיום רק כ-65% מתוכה נבנה בפועל).

2. שטחים נוספים שיתווספו בצמידות לשטחים שנותרו ממערב לגדר ושיחייבו למעשה לתכנן ולאשר מחדש את החלקים מתוך תוואי הגדר שטרם נבנו.

3. בקעת הירדן בהגדרתה המקסימליסטית (מכביש אלון ומזרחה) יחד עם חופו הצפוני של ים המלח וחלק ניכר משוליו המזרחיים של מדבר יהודה, עד גבולה הדרומי של הגדה עם בקעת ערד. נזכיר כי בכך מרק מעלה באוב את תוכנית "הגדר המזרחית" של אריאל שרון משנת 2003, תוכנית שנגנזה בסופו של דבר בשל עלויותיה העצומות והשלכותיה הפוליטיות מרחיקות הלכת.

4. חריצים ושרוולים צרים וארוכים שיאפשרו למתנחלים החיים בהתנחלויות מבודדות בעומק הגדה המערבית, כמו מתנחלי חברון ועתניאל, להתנייד בחופשיות מההתנחלויות אל תוך ישראל ולהפך באמצעות מערכת הכבישים העוקפים הקיימת שתופרד איכשהו לחלוטין מסביבתה המיידית.

על מנת לראות עד כמה הניתוח הגיאוגרפי של מרק שרירותי ואינו עומד בשום מבחן מעשי, נתמקד לרגע בהכרעתו להותיר את ההתנחלויות המבודדות כוכב יעקב, פסגות ובית אל (כ-16 אלף מתנחלים), הצמודות לעיר רמאללה, בתוך "גושי ההתנחלויות". וכי ניתן לתאר מצב שבו המרחב של ההתנחלויות הללו, שנמצאות – ולא במקרה כמובן – בלב אזור פלסטיני צפוף בו חיים ועובדים מאות אלפי פלסטינים, יבותק מהמרחב סביב?

תהיה דומה עולה כשמתבוננים בחלק הדרומי של המפה: שם מציע מרק לבצר שני מסדרונות אורך צרים שיובילו להתנחלויות: קריית ארבע, כרמל, מעון, סוסיה ועתניאל (כ-11 אלף מתנחלים). לא ברור מה השיקול שעמד מאחורי ההחלטה להותיר דווקא התנחלויות מבודדות ואלימות אלו על כנן, אבל ברי כי מרק אדיש לחלוטין להשפעה ההרסנית שתהיה לתסריט זה על שגרת חייהם של מאות אלפי פלסטינים שחיים בחלק זה של הגדה המערבית.

ומה עם חיבור חלקה הדרומי של הגדה עם זה הצפוני, פונקציה שבאופן טבעי ירושלים היא זו שהיתה אמורה למלא? את החיבור הזה (שלא קיים כיום ולא ברור כיצד ועל חשבון מי יבנה) מרק דוחק הרחק מזרחה לבקעת הורקניה ולבקעת יריחו. כי הרי זה לגמרי הגיוני שמיליוני פלסטינים שעתידים לנסוע בין רמאללה ובית לחם (מרחק של כ-20 קילומטר) יסעו במקום זה 60-70 קילומטר, ובלבד שההתנחלות בעלת הניחוח הכהניסטי-מקדשסטי מצפה יריחו (2,400 תושבים), תיוותר על מקומה.

אבל בואו נניח לצורך הדיון שאותם שליש משטחי הגדה המערבית איכשהו אכן יבותקו משאר הגדה המערבית. האם ביתוקם יעשה באותה מתכונת של גדר ההפרדה "הזמנית", שעלות בנייתה ואחזקתה עומדת כבר כיום על מיליארדים? ואם כן, היכן תיבנה אותה גדר שאורכה עשוי להתארך לכדי מאות רבות של קילומטרים, אם לא למעלה מכך? ועל אדמותיהם של מי? מה יהיו ההשלכות הבינלאומיות, הכלכליות והסביבתיות של מהלך כזה שיחייב הפקעה של שטחים עצומים? לשווא תחפשו את התשובות לשאלות פעוטות אלו במאמר, המחבר הותיר את ההתעסקות עמן לאחרים.

אורי מרק אומנם מפוכח דיו על מנת להבין כי "פינוי 33 ההתנחלויות המבודדות לא יספיק כדי להשיג הסכמה פלסטינית לסיום הסכסוך, והסדר קבע יצריך פתרונות מורכבים", אך הוא טועה ומטעה כאשר הוא כותב מייד לאחר מכן כי " די בכך כדי לשרטט גבול בין ישראל לפלסטין, באופן חד צדדי או בהסכמה לפרק זמן מוגבל". קשה מאוד לדמיין מצב שתוכנית זו תביא לרגיעה בסכסוך. סביר הרבה יותר שהיא תביא להסלמה קיצונית באלימות מתוך הבנה המקיפה כיום את כל שדרות החברה הפלסטינית, שכל פתרון "זמני" אינו אלא נקודת התחלה של ניסיונות נישול וגירוש ישראליים עתידיים. אבל כאמור, הרושם הוא שפלסטינים בכלל נעדרים משיקוליו המעשיים של מרק, ובכך אולי בלא משים, הוא מצטרף לשורה ארוכה מדי של ישראלים שסברו וסוברים כי ניתן לנהל את הסכסוך בלא להתחשב כלל ברצון הפלסטינים.

מאמר זה אינו בא להתווכח עם הטענה שניתן וצריך לפנות מתנחלים והתנחלויות על מנת להגיע להפרדה בין ישראל ופלסטין. אלא שבניגוד לנטען במאמרו של מרק, המספרים והמחירים שישראל תאלץ לשלם עבור הגשמת תוכנית זו, אינם דומים בכלל לאלו שהוא נוקב בהם, ומטבע הדברים הם אך ילכו ויאמירו ככל שינקוף הזמן.

לסיכום: רחוק עוד היום בו יערך החשבון ההיסטורי הכולל עם נבזותו והרסנותו של מפעל ההתנחלויות, אך ברור כי לא ניתן לערוך חשבון זה באמצעות מפה דו גונית בקנה מידה של אחד למיליון. עם זאת, נראה שלא יהיה זה בגדר סיכון גדול מדי אם נתנבא שהמתנחלים אכן יפסידו. הם יפסידו מכיוון שישראל לא תוכל לעד להימלט מהחלטות קשות וכואבות לגבי גבולותיה, או לחליפין לגבי שינוי מהותי ובהכרח גם כואב, של אופי משטרה החד לאומי. אבל יחד עם המתנחלים – וזו הבעיה האמיתית – יפסידו עוד מיליונים רבים מתושבי הארץ, פלסטינים וישראלים, שמפעל ההתנחלויות המושחת והמשחית דן אותם לעשורים של אלימות ואיבה אכזריות וחסרות תוחלת.

דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf