newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כדי לנצח בבחירות השמאל חייב לדבר על אוסלו

הימין מנצח כי כולם שונאים את אוסלו, ואוסלו זה השמאל. אבל אוסלו היה ונשאר התשובה. הוא יצר מלחמה בין מתונים וקיצוניים, עם פיגועים מצד אחד והסתה מהצד השני. זה היה בלתי נמנע, אבל זה גם הפתרון היחיד לסכסוך

מאת:

כותב אורח: אלי שמואלי

אף אחד לא מעז לומר את שלושת המסרים הפשוטים: 1. יש פתרון, והוא מדיני; 2. יש פרטנר; ו-3. מי שמונע את הפתרון הם לא הפלסטינים אלא הימין הישראלי. אף אחד בשמאל לא מנסה להסביר לציבור, שלב אחר שלב, מדוע כל מסר מהשלושה הוא נכון. אף אחד לא מנסה להפריך את שקרי הימין. במקום, מדברים על כלכלה.

הימין לא ייפול מסיבות כלכליות, נקודה. הוא ייפול אך ורק אם השקרים שלו לגבי הנושאים המדיניים והבטחוניים יופרכו. תאמרו לי שיעברו עוד שנים רבות לפני שאנשים ישמעו את המלים "הסכם עם הפלסטינים" מבלי שזה יהפוך בראשם ל'הסמולנים רוצים שאלפי אנשים יירצחו פה – כמו שעשו באוסלו". אבל בדיוק לזה אני מתכוון. השמאל מוכרח להפריך את הסיפור שמספר הימין על אוסלו.

מלחמה בקיצונים משני הצדדים

הסיפור שמספר הימין על אוסלו סופר כבר בזמן ההתרחשות, החל ב-1994. לפי הסיפור הזה, כל פיגוע של החמאס (אז ארגון קטנטן) הוא בבחינת שואה – הצעד הראשון בהשמדת היהודים. פיגוע מייצג את כל הפלסטינים, בעוד שחתימה על הסכם ושיתוף פעולה בטחוני – זה לא מייצג אף פלסטיני. כבר ב-1993, מטרת הימין בסיפור המעוות על אוסלו הייתה להסית נגד פשרה כדי לא להחזיר שטחים. השטחים היו מאז ומתמיד המטרה. ישראל הייתה רק האמצעי, ושום מחיר לא היה גבוה מדי: מדינה דו-לאומית, דיקטטורה או הסתכנות בפירוק על-ידי כוחות חיצוניים כפי שאירע בדרום אפריקה.

כבר אז, בשנות התשעים, נולדה גם הרפיסות של השמאל מול הסיפור המניפולטיבי של הימין. כבר אז לא נמצאו פוליטיקאים בשמאל שיספרו לציבור את סיפור המתונים והקיצוניים. הסיפור על כך שכאשר שתי חברות, המצויות במצב מלחמה, יוזמות פשרה – מתחילה מלחמה חדשה, של המתונים משני הצדדים, בקיצוניים משני הצדדים, באלו המנסים למנוע פשרה. הסיפור שאם מתמידים במלחמה בקיצוניים, מושג ה"שלום" המיוחל. בשמאל פחדו לדבר על זה, להודות בפומבי שאחרי הסכם לא מגיע שקט, אלא מלחמה.

> התנגדות לנאום נתניהו בקונגרס תוכל לחזק את תהליך השלום

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו (וינס מוסי / הבית הלבן)

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו (וינס מוסי / הבית הלבן)

הפחד מלספר לציבור את סיפור הקיצוניים והמתונים, בו פיגועים הופכים לדבר כמעט בלתי-נמנע, גרם לכך שכבר אז, בשנות התשעים, ניצח הימין במלחמה על הנרטיב. מישהו היה צריך לומר אז לשמאל: הילחמו על הנרטיב! הסבירו שפיגועים אחרי הסכם הם לא שואה, ולא בגידת הצד השני, אלא פעולתו הצפויה של מיעוט לא-מייצג שמטרתו להכשיל את ההסכם, ויש צורך בסבלנות. אבל יועצי התקשורת אמרו אז לפוליטיקאים של השמאל: "המילה אוסלו מבריחה מצביעים. התחמקו ממנה". וכך הם עשו. בכל מערכת בחירות.

יש שתי בעיות בטקטיקה הזאת. ראשית, היות ואף אחד לא נלחם על המילה אוסלו, על הפרכת השקרים הקדמוניים של הימין לגביה, היא ממשיכה להיות מה שהימין רצה שתהיה – מבריחת קולות. אבל זה מוביל לבעיה השניה: הציבור יודע שאוסלו זה השמאל. התחמקות מהגנה על אוסלו וממאבק בתפיסה שיצר הימין לגביו, היא בעצם גזר דין מוות ציבורי לשמאל. זה להשאיר את הציבור לחשוב שהשמאל הזה עשה איזו "טעות", גרם ל"אסון".

בחירות אחר בחירות מישהו לוחש על אזני הפוליטיקאים: "אוסלו מבריח מנדטים". שוב הם מתחמקים מלהפריך את הסיפור שמספר הימין, שוב מונצח השמאל כ"טועה הגדול", ושוב מפסיד בבחירות.

היום בו ניצחו את חמאס

אבל אפשר להגן על אוסלו. אוסלו בר-הגנה. ההגנה על אוסלו עוברת דרך הסבר יסודי, שחוזרים עליו, שוב, ושוב, ושוב, עד זרא. זהו הסבר על כך שבכל מקום בעולם בו נעשתה פשרה היסטורית כדי להפסיק מלחמה קשה, הקיצוניים בשני הצדדים ניסו לחבל בפשרה. ומלחמה בקיצוניים, ואיפוק בין הצדדים החותמים, הביאו לסוף לניצחון המתונים על הקיצוניים. אפשר להדגים עם מקרים דומים מן העבר: הסכם יום שישי הטוב בין אנגליה לצפון אירלנד ואירלנד, אחריו נרצחו עשרות לפני הרגיעה. או הוועידה לדרום אפריקה דמוקרטית (CODESA) בין נציגי השחורים והממשל הלבן בדרום אפריקה, שגם אחריה נרצחו עשרות לפני הרגיעה. וכן, גם אוסלו. כן, אוסלו.

משום שבזמן שהימין הסית נגד אוסלו כדי למנוע החזרת שטחים, ישראל והפלסטינים הצליחו לנצח את החמאס. ב-3 במרץ, 1996, בוצע פיגוע ההתאבדות האחרון של תקופת אוסלו. למעט כמה מקרי ירי, מרביתם סביב ההתנחלויות בשטחים, נפסקו הפיגועים. הימין אוהב להתהדר בכך שבכהונת נתניהו הראשונה, שהחלה רק שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-29 במאי, 1996, הפיגועים הופסקו. זהו כמובן עיוות מוחלט של קשר בין סיבה ותוצאה: הפיגועים נפסקו עוד בתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה. זאת הייתה תוצאה של מאבק הרשות הפלסטינית בשיתוף ישראל בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, במסגרת אוסלו.

[תוספת, 18.2: הפיגועים התחדשו רק שנה לאחר מכן, במרץ 97', דווקא תחת שלטונו של נתניהו, שתקע את תהליך השלום, ולאחר שפתח את מנהרת הכותל והצית גל חדש של אלימות].

אפשר להגן על אוסלו. זה דורש לחזור באזני הציבור על הסיבה לאוסלו. ישראלים רבים משוכנעים שאוסלו היה קפריזה של שמאלנים יפי נפש, כשלמעשה אוסלו היה כורח המציאות, פתרון לאינתיפאדה שבמהלכה, בין 1987 ל-1992, נרצחו 155 ישראלים, ושאיש לא ידע איך לסיימה. אוסלו, באמצע 1996, הביא לרגיעה וסיים את האינתיפאדה. אלמלא היו אנשי הימין מחבלים באוסלו – מי מספסלי הכנסת, ומי ממדרגות העירייה בכיכר – מרבית הסיכויים הם שהשקט היה נמשך עד היום.

את כל זאת מוכרח השמאל להסביר לציבור. אין טעם להמתין עוד. השמאל ממתין כבר עשרים שנה. אף אחד לא "ישכח" את אוסלו. הימין לא יאפשר זאת. נרטיב הימין לאוסלו הוא נדבך מרכזי באינדוקטרינציה הימנית. בהעדרו, התפיסות שהנחיל הימין לציבור לגבי פתרון מדיני עלולות להיסדק עד היסוד.

אלי שמואלי הוא תושב ירושלים, כותב הצעות מחקר במקצועו ומייסד דף הפייסבוק ליבוביץ צדק

> ההונאה העצמית של הימין לא מונעת מהעולם להכיר בפלסטין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf