לבגוד בסיפור הישראלי לזכר הנופלים, למען השלום

היום הזה, יום הזיכרון, יותר מכל יום אחר, גורם לי להרגיש שייכת למקום הזה. להרגיש ישראלית.

להיות ישראלית זה לגדול עם הצפירה ועם הצמרמורת שמתלווה אליה. בתור ילדה את בעיקר מתאמצת להחניק מולה צחוק של מבוכה. אבל די מהר את לומדת, ואז, ברגע שבו היא נשמעת, הכל קורה כמו מעצמו: הגוף שנמתח, הלב שמתכנס, העיניים שרק לרגע נעצמות. ואז הפנים, השמות, תמונות שרצות לך בתוך הראש… ועם השנים, את כבר יודעת בדיוק איך לזכור את כולם.

אבל להיות ישראלית זה לא רק לזכור את המוות הזה – אלא גם לכבד אותו. להעריך. להוקיר.

הסיפור של יום הזיכרון הוא, במובנים רבים, הסיפור של הישראליות שלנו. והוא גם הבסיס וההצדקה לסדר הפוליטי שמאפשר לנו את החיים על פיסת האדמה הזו.

זה סיפור שהוא תמיד הכי אישי, ותמיד הכי פוליטי. נולדנו איתו, נולדנו אליו, הוא תמיד איתנו.

ואיתו גם הפחד. ואיתם – הבדידות.

הסיפור הישראלי שלנו הוא סיפור של שרידות והקרבה. והפרדה.

זה סיפור של "אנחנו" ו"הם", כשקווי החלוקה ברורים: אנחנו תמיד הווילה בג'ונגל, והם תמיד הברברים שבאים. ויש כל כך הרבה מהם. ואנחנו – כל כך מעט.

הסיפור הישראלי הוא סיפור של מיעוט נרדף, תמיד בודד במרחב. כמו איזו גזירת גורל מימים עתיקים. הן עם לבדד ישכון.

הסיפור הישראלי הוא סיפור של חיים בפחד. להיות ישראלית זה לפחד. ממלחמות, מהפצצות, מפיגועים. לפחד מערבים שעושים פיגועים. לפחד מערבים. לפחד מערבית. לפחד מערביות.

והטראגיות של הסיפור רק הולכת ומעמיקה ומסתבכת. כי התשובה שלנו לבדידות ולפחד היא חיים על החרב: לחמש עוד ועוד נערים, לבנות עוד חומות, לקנות עוד מטוסים. בסיפור הישראלי העוצמה היא לעולם צבאית. וכוח – הוא פשוט כוח.

היום הזה, יום הזיכרון, הוא היום שמייצג הכי טוב את הישראליות הזו: הצבאית, הלוחמת, הגברית. היום הזה הוא כל כך אנחנו, שכל ניסיון לספר אותו מחדש, למקם את הזיכרון בתוך נרטיב שונה, אפילו הניסיון הפשוט, התמים, להתאבל ביחד – מערער את הסדר הפוליטי והזהותי הישראלי. ואנחנו, פה, שמנסים ומנסות להציע חוויה אחרת של זיכרון, נקראים "בוגדים". ובצדק.

הנכונות לבגוד בסיפור הישראלי היא שמאפשרת לערב הזה לקרות, כבר 17 שנה ברציפות. דווקא ביום הזה, ביום בו הכי קשה לעשות זאת, הבגידה – במובנה העמוק, המהותי, הטרנספורמטיבי – נטענת במשמעות חיובית. היא זו שמאפשרת לנו לשבת פה ביחד, ולחוש, לצד הכאב, גם גאווה. כי זו לא בגידה בעצמנו, רק בסיפור שגדלנו לתוכו. דווקא ביום הזה, ביום בו הסיפור הישראלי מוחזק הכי חזק – אנחנו מוכרחות להתעקש לשחרר אותו.

וגם זו, ממש רק ההתחלה. כדי באמת לצאת ממלכודת הישראליות אנחנו נצטרך להחליט, באומץ, לשאת את הבגידה הזו גם אל מעבר ליום הזה.

המציאות הדורשת תיקון מתפרסת על זמן ומרחב ותודעה. היא לא נמצאת רק מעבר לקו הירוק, ולא התחילה ב-1967. והיא לא רק חיצונית, אלא מתקיימת בתוכנו: בזיכרונות, בשפה, בחלומות, בגבולות הדמיון. אי אפשר לדבר ברצינות על תיקון המציאות הזו, לפני שנהיה מוכנות להכיר בה ולקחת עליה אחריות.

דווקא ביום הזה – מול מוות בלתי נתפס, מדיר שינה ומעתיק מילים – יש לנו הזדמנות להודות שאף שכולנו קורבנות של אותה המציאות, אנחנו, הישראלים, מחזיקים בכוח ודואגים לשמר את המציאות הזאת. ולמרות שבמשחק הדמים הזה כולנו מפסידות בענק, יש מי שמפסידות הרבה יותר מאחרים.

ודווקא זה היום להודות שהאפרטהייד, ההפרדה, צרובים אצלנו עמוק בתודעה, מעצבים את מי שאנחנו, ומצמצמים את מה שיכולנו להיות. להודות שלמרות שהיינו רוצות לכאוב את המוות הישראלי והפלסטיני כאילו היו זהים, אנחנו פשוט לא יודעות לעשות את זה. ושאפשר להניח שגם במלחמה הבאה, בדיוק כמו בזו הקודמת, כשמספרי הילדים הפלסטינים שהרגנו יטפסו, אז כמו באיזה כישוף אכזרי, הכאב שוב יתקהה מעצמו. וכשמישהו יבקש להזכיר שבכל זאת, מדובר בבני אדם – גם לו יקראו "בוגד".

והנה – עוד בגידה שאפשר לשאת בגאון: הבגידה בקהות החושים שהישראליות כופה עלינו.

רק כשנהיה מוכנות לבגוד, באמת לבגוד, בסיפור הזה – נוכל גם להתחיל לחלום מחדש על שלום. אבל זה לא יהיה שלום בין גברים עשירים בחליפות שלוחצים ידיים על גבם של בני ובנות האדם שחיים פה. זה יהיה שלום אמיתי וצודק, כזה שמגלם מציאות חדשה. מתוקנת. מציאות שבה נכיר בכאב שגרמנו ונחלק מחדש את מה שלקחנו בכוח. מציאות שבה כל יושבי ויושבות הארץ יהיו זכאיות לחיים מלאים בהזדמנויות, וחופשיות מדיכוי.

ביום הזה, ביום שבו אני מרגישה ישראלית יותר מתמיד, אני מאחלת לנו שיבואו גם ימים אחרים. ימים שבהם לחיות פה, במקום הזה, כיהודייה – יהיה דבר שונה מאוד ממה שהוא עכשיו. שיבוא יום שבו הצפירה, והצמרמורת שמתלווה אליה, יהיו רק זיכרון רחוק, של משהו בודד ומפוחד, שהיינו פעם.

יולי נובק היא מנכ"לית שוברים שתיקה לשעבר, מחברת הספר "מי את בכלל"