לא רק סגר ומלחמה: ישראל שולטת גם בכלכלה העזתית

כותב אורח: עידן גילה

בניגוד לגישה המסורתית המתייחסת לכסף כאמצעי המקל על מסחר, אציע במאמר זה לחשוב על כסף כאמצעי שליטה. ואכן, למאייר רוטשילד מיוחסת האמירה: “תנו לי את השליטה במערכת המוניטרית של אומה, ולא איכפת לי מי יכתוב את חוקיה". לפי רוטשילד לא החוק, אלא הכסף הוא אמצעי השליטה האולטימטיבי. אם כך, אין צורך בכיבוש פיזי על מנת לשלוט בחברה מסוימת; מספיקה השליטה במערכת המוניטרית שלה. מזווית זו אבקש להביט על רצועת עזה שעלתה השבוע שוב לכותרות.

עבור הקורא בעל התודעה המוניטרית אין שום חדש בעובדה שבנקים בעולם המערבי מייצרים כסף יש מאין בדמות ספרות דיגיטליות ברגע מתן "הלוואה”. כידוע, מתחייב הלווה מצידו להחזיר לבנק את הכסף שנוצר באותו הרגע וכן כסף נוסף (ריבית). בנק אנגליה (Bank of England) בכבודו ובעצמו כבר אישר את הדברים הללו. לפיכך, ההנחה המקובלת שבנק פועל כ"מתווך כספים" הינה מוטעית לחלוטין. בנקים אינם מלווים את הכסף שהופקד אצלם, אלא להפך: הם מייצרים כסף שיופקד לאחר מכן.

כסף יוצא מעזה, אבל לא נכנס

ומה לגבי רצועת עזה? כבר פורסם שמשטר החמאס משתמש בכסף ישראלי (שקלים חדשים). אך האם גם שם יוצרים הבנקים כסף דיגיטלי יש מאין? הנושא המוניטרי בעזה מוכר מעט לקורא הישראלי מפרסומים על תחינת החמאס לקבל שטרות ישראלים במקום שטרות שהתבלו ויצאו מהמחזור ומביקורת התוהה כיצד ייתכן שישראל או מדינות אחרות מעבירות כסף לחמאס.

ואמנם, לאחרונה נשאל חבר כנסת שאינו חשוד באהדה יתרה לעניין הפלסטיני: מדוע מספקת ישראל כסף לחמאס ולא מניחה לו להקים מטבע ומערכת מוניטרית עצמאית? תשובתו היתה חד משמעית. זהו מנגנון שליטה.

> ישראל הכריזה מלחמה על הבנקים הפלסטינים

אך כיצד נראית השליטה המוניטרית הזו? אין כוונתי להרחיב את הדיבור על הדיכוי הכלכלי הנגרם ישירות מהסגר הקשה שהוטל על עזה, אלא להתמקד בהיבטים הקשורים להגבלת אספקת הכסף ברצועת עזה. ומדוע? משום שישראל לא הסתפקה בסגר המתפקד כשסתום חד כיווני, וגורם ממילא לכך שכסף ייצא מעזה אך לא ייכנס (משום שהרצועה משלמת בשקלים חדשים עבור סחורות המיובאות מישראל, אך האפשרות להכניס כסף ישראלי על ידי ייצוא לישראל נסגרה בפניה).

בנוסף לאמצעי הלחץ הזה ישראל משהה כבר שנים העברת שטרות לרצועה. היא גרמה לסגירת בנקים עזתים על ידי עיכוב העברת כספים שהיו חיונים לתשלום משכורות, כסף מזומן שהיה חיוני לכספומטים, וכן על ידי ניתוק הבנקים בעזה מבנקים מסחריים בישראל ובעולם, [ראו גם כאן]. כסף דיגיטלי על ידי הלוואות בדרך שתוארה לעיל לא נוצר בעזה. כך נוצר מחסור אקוטי של כסף ברצועת עזה. אפילו נתעלם מהבלאי הטבעי של שטרות הכסף, ברור שחברה שגדלה בקצב העזתי צריכה גם שמלאי הכסף המזומן שלה יגדל בהתאם. לאור כל זאת, אין פלא שנוצר מצב של דפלציה ברצועת עזה.

שטרות הפכו למצרך נדיר

אלא שבעוד שאינפלציה (מצב שבו הכסף זמין מאוד לציבור והמחירים עולים) מוכרת בישראל, דפלציה, המצב ההפוך, דורש הסבר. דפלציה היא תופעה של ירידת מחירים ועליה בכוח הקניה של הכסף כתוצאה מצמצום ההיצע של הכסף עצמו במשק. ואכן, מאפיינים של דפלציה ניכרים בעזה. שלטון החמאס עומד בפני משבר כלכלי כרוני לא רק בגלל הסגר האכזרי, אלא גם משום שבעזה חסר כסף, פיזית. מחירים יורדים לא רק מפני שישראל נאותה מדי פעם להעביר חומרי גלם לרצועה בעבר (אך עושה זאת כעת פחות), אלא מפני שהכסף עצמו הופך להיות מצרך נדיר ומשום כך יקר ערך.

מסמכי ויקיליק מתעדים לא רק את סירובה הכרוני של ישראל לאפשר העברת כספים לרצועה, אלא אף את העובדה שהכסף המזומן הפך דבר כל כך מבוקש, עד שהתושבים מהססים להשתמש בו. זוהי התנהגות טיפוסית למצב דפלציוני. שוב ושוב, מאז ההפיכה שביצע חמאס ב-2007, השלטון מפגר מאוד בתשלום משכורות, וישראל והרשות הפלסטינית לא ממהרות להושיט לו יד. הכלכלה משותקת, אפילו יהיו לה חומרי גלם. זהו מצב אבסורד, אם חושבים על כסף כאמצעי למדידת ערך. הטענה "אין כסף" מתוך ראיה זו שקולה לאמירה "נגמרו לנו הסנטימטרים בעולם ולכן אנחנו לא יכולים לבנות".

אם, לעומת זאת, נתפוש כסף כאמצעי שליטה, לא נופתע מכך שהמצב הדפלציוני “מהונדס” בכוונה. כך מוצא עצמו חמאס על הברכיים, מתחנן לשטרות כדי שיוכל לשלם משכורות. אך לא רק חמאס. תושבי הרצועה סובלים ממצב כלכלי קטסטרופלי. אין שום אפשרות להניע את הכלכלה המבוססת על כסף-מזומן רובה ככולה, וכך שוררים ברצועת עזה אבטלה ועוני קשים ביותר. לפי העיתון הגרמני FAZ משכורותיהם של  42,000 איש מתעכבות מזה תשעה חודשים (!). ברבע הראשון של 2014 נרשמו בעזה 58.2% אבטלה בין הגילאים 15 ל-29. ישראל אף מונעת העברת כספים הדרושים לאונר"א לצרכים הומנטריים. בינואר 2009 היא עשתה זאת למרות שידע היטב שהכסף מיועד ל 94,000 המשפחות העניות ביותר ברצועה.

הכסף הוא אמצעי שליטה של מי שמופקד על ייצורו

זוהי שליטה באמצעות דיכוי כלכלי: האדם מוכרח להתעסק בסיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר. נניח לרגע אחד את חמאס בצד. ההתנהלות הזו הופכת את כל תושבי רצועת עזה עד האחרון בה לאויבי מדינת ישראל ואזרחי ישראל. מי שיושב בין ארבעה קירות דקים ומתפלל שלא תיפול עליו פצצה מתקשה להפריד בין ישראלים, להון שלטון המנהל אותה, לבנק ישראל, לבנק דיסקונט ולבנק הפועלים. אזרחי ישראל לא מרוויחים מהמצב הזה.

כל עוד כסף מתפקד כאמצעי שליטה של מי שבידיו המונופול על ייצורו, הנושא המוניטרי נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. מרתק לראות למשל שהשליטה המוניטרית במי שנמצא בתוך גבולות מדינת ישראל, שליטה באמצעות דיכוי כלכלי, מצטיירת כתמונת מראה של האופן בו הדיכוי מתרחש ברצועת עזה: בעוד שם סובלים מדפלציה, בישראל סובלים מאינפלציה. למרות שנתונים מדויקים מוסתרים מהציבור, הוא מרגיש אותה היטב בכל ביקור בסופרמרקט, בתשלום שכר דירה וכשהוא מגלה שלמרות שעבד יותר, הוא יכול לקנות פחות ופחות. גם זה דיכוי. אזרחי ישראל נשלטים על ידי אינפלציה דכאנית, ולבנקים השפעה עצומה על הכלכלה, על פני החברה והפוליטיקה. הכסף והכוח הולכים למקורבי הבנקים. כידוע, היחס שמקבלים חברי המועדון האקסקלוסיבי הזה כבעלי חוב, שונה מאוד מהיחס שמקל האזרח הפשוט.

עם זאת, אין עניינינו מסתכם בהתפעלות אסתטית מכך שהשליטה ברצועת עזה היא תמונת מראה של השליטה בתוך ישראל. חשוב מזאת: לפני שממהרים לקבל את הקטגוריות המפוקפקות "אנחנו" ו"הם" מפיהם של השלטהון המפוקפק ופוליטיקאים מפוקפקים לא פחות, כדאי לחשוב על כך שהיד ששולטת בעזה, היא אותה היד ששולטת בישראל, והיא לא בדיוק מדינת ישראל, אלא השלטהון. את הכסף לרצועת עזה מספק תאגיד המוכר לרובינו בשם "בנק ישראל”, ולפיכך הוא שולט בה במידה רבה באמצעות דיכוי כלכלי. ואילו אזרחי ישראל נשלטים על ידי אותו האמצעי ופחות או יותר על ידי אותם האנשים.

לפני שמשתמשים במושגים ובאבחנות שמשרתות את ההוןשלטון המעוניין לסכסך בין נתיניו, כדאי לחשוב על כך שבסופו של דבר, אותה היד הפרטית היא שמנענעת את ההריסה. שם וכאן. היא שמרוויחה. ועוד לא אמרנו מילה אחת על הגז.

עידן גילה הוא דוקטורנט לספרות גרמנית באוניברסיטת סטנפורד ואקטיביסט