newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רק בית קברות: הפלסטינים ביפו נאבקים נגד מחיקת מורשתם

רוב סיקור המחאה נגד הריסתו של חלק מבית הקברות המוסלמי אל-אסעאף מתמקד בסוגיה הדתית - ומתעלם ממאבקה הרחב יותר של החברה הערבית בישראל לשמור על זהותה ועל זיקתה לארץ. כדאי שנפסיק לפחד מעלילות דם, ונתמוך בדרישה של הפלסטינים להפוך לשותפים אמיתיים בעיצוב המקום שבו אנו חיים

מאת:

חלק משמעותי מהסיקור התקשורתי של המחאה נגד הריסתו של חלק מבית הקברות המוסלמי אל-אסעאף ביפו מתמקד בסוגיה הדתית לגבי קדושת האתר. זאת סוגיה חשובה, אבל ההתמקדות בה מתעלמת מנושא עמוק ובוער הרבה יותר, והוא המאבק של החברה הערבית בישראל בכלל ובתל אביב-יפו בפרט לשמור על המורשת שלה.

מחאה ביפו נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-12 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

מחאה ביפו נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-12 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

העיתונאי בן-דרור ימיני קובע במאמר דעה שכתב על המאבק כי מדובר בחלק מעלילת דם של ההנהגה הפלסטינית בישראל, שכל מטרתה להתסיס ולהסית את האוכלוסייה הפלסטינית נגד היהודים. כלומר, ההנהגה הפלסטינית ביפו מבקשת לתקוע טריז שימנע כל יכולת ליצירה של שותפות ודו-קיום בעיר.

לפני כמה שנים שוחחתי עם חבר המועצה המוסלמית ביפו על מקומה של הזהות הפלסטינית במרחב העירוני. הוא טען שהדור הצעיר של ערביי יפו אינם מוכנים לקבל על עצמם את הסטטוס קוו, ש"מעניק" להם אוטונומיה בנושאים פנימיים של הקהילה, אך מדיר אותם מהמרחב הציבורי. לדבריו, הם מבקשים להיאבק על זכותם לקחת חלק פעיל בעיצוב המורשת של יפו.

לימיני, וכמוהו לרבים אחרים, קל להתעלם מהתפקיד החשוב של מורשת בתהליכי בניית זהות – לפחות כשמדובר בזהות לא יהודית. לנו כישראלים קל  לשכוח שעד 1948 יפו היתה "כלת הים" – ערוס אל בחר. בדומה לתל אביב של ימינו, היא שימשה אחד המוקדים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים החשובים במרחב. היא היתה עיר רב תרבותית שהתקיימה בה גם קהילה יהודית משגשגת, והיה לה תפקיד חשוב בהתפתחות העיר. למעשה, תל אביב נוסדה כשכונה של יפו.

נדרשו שנים רבות ותהליכים מורכבים כדי למחוק את הזהות הזאת של העיר. לאחר 1948 מרבית האוכלוסייה שחיה בעיר גורשה והוחלפה. מבני ציבור רבים בעיר הולאמו ושימשו את כוחות הביטחון. במשך שנים, תשתיות העיר הוזנחו. גם בשנות ה-90 של המאה ה-20, כשהעירייה גילתה מחדש את הפוטנציאל התיירותי של יפו והחלה לקדם את הפיתוח התיירותי של העיר, תהליכי המחיקה של המורשת של העיר כמרכז פלסטיני נמשכו.

אחד המוקדים לתהליכים אלה היא כיכר השעון, ששימשה בעבר כמרכז המינהלי של יפו. התהליך כלל את השימור של מבני ציבור מרכזיים שעמדו בכיכר, כמו מבנה הסראיה החדשה (בית המושל), הקישלה (מבנה משטרה ובית מעצר) ומגדל השעון עצמו. אך שימור המבנים כמעט ולא התייחס לתפקידה ההיסטורי של יפו כעיר פלסטינית רב-תרבותית להתפתחות המרחב שסביבה.

במקום זאת, הפך השימור לחלק ממיזם תיירותי שמטרתו להפוך את יפו לגלויה – יפה ומטופחת ומנותקת מכל הקשר היסטורי. כך לדוגמה, הסבתו של מתחם הקישלה למלון יוקרה הביאה להסתרת הצריח של מסגד מחמודיה – המסגד הגדול של יפו ואחד מסמלי העיר – בפני כל המגיעים לכיכר השעון מכיוון צפון.

חשוב להדגיש שתהליכים אלה אינם ייחודיים ליפו, אלא מתרחשים בכל ערי ישראל. המרכזים ההיסטוריים של ערים כמו רמלה ולוד, מהמפוארות שבעריה העתיקות של ישראל, עומדים מוזנחים ועזובים.

בירושלים מסתיימת הבנייה של "מוזיאון הסובלנות" על שרידי בית קברות ממילא, אחד מבתי הקברות המרכזיים של תושבי העיר המוסלמיים עד 1948. בדומה למתרחש כעת ביפו, גם בירושלים הריסת בית הקברות לוותה במחאה של הקהילה הפלסטינית. בדומה למתרחש כעת, גם בירושלים התעלמו הרשויות מהמחאה.

תושבי יפו מפגינים מול עיריית תל אביב במחאה נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-16 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תושבי יפו מפגינים מול עיריית תל אביב במחאה נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-16 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

בתוך מציאות כזאת, שבה המורשת הפלסטינית הולכת ונמחקת, לא מפתיע כי הקהילה הפלסטינית נאבקת על כל שריד, קטן כגדול, על מנת לשמר את זהותה ואת הזיקה שלה לארץ.

המאבק הנוכחי ביפו מהווה הזדמנות חשובה לשמר את אופייה הרב-תרבותי של העיר – שבה חיו אוכלוסיות בעלות זהויות מגוונות. עיר שסימלה את צמיחתה של הלאומיות הפלסטינית, אבל שימשה גם כשער הכניסה לחלוצים הציוניים ואיפשרה את הקמתה של תל אביב, העיר העברית הראשונה.

כדי לאפשר את השימור של עבר עשיר זה, עלינו להפסיק לפחד מעלילות הדם שבן-דרור ימיני ודומיו רואים בכל פינה. במקום זאת, עלינו לתמוך בדרישה הנוכחית של הפלסטינים להפוך לשותפים אמיתיים בעיצוב זהות הארץ שבה אנו חיים. נדמה כי רק כך יש אפשרות ליצירה של שותפות יהודית-ערבית אמיתית.

חמי שיף הוא תחקירן עמק שווה וארכיאולוג, בימים אלה כותב את הדוקטורט שלו במעבדה לתכנון סביבה וקהילה (PECLAB) בראשותה של פרופ' טובי פנסטר על האופן בו נעשה שימוש בשימור ככלי לעיצוב זהות ביפו ובירושלים

הגדר סביב בית הקברות אל-אסעאף, ב-17 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הגדר סביב בית הקברות אל-אסעאף, ב-17 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

שוטרים מול מחאת תושבי יפו נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-17 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

שוטרים מול מחאת תושבי יפו נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-17 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תושבי יפו מפגינים מול עיריית תל אביב במחאה נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-16 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תושבי יפו מפגינים מול עיריית תל אביב במחאה נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף, ב-16 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תפילה במחאה על הרס בית הקברות אל-אסעאף, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תפילה במחאה על הרס בית הקברות אל-אסעאף, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

מחאה ביפו נגד הרס בית הקברות אל-אסעאף, בסיום תפילת יום השישי, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

מחאה ביפו נגד הרס בית הקברות אל-אסעאף, בסיום תפילת יום השישי, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf