newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא עוד אזרחי המדינה; מעתה אמרו "אזרחי עם ישראל"

בעולמה של מאי גולן, המושגים אזרחות או מדינה לא באמת קיימים. אין מדינת ישראל. יש רק עם ישראל. כל עוד ישראל מתעקשת להגדיר את עצמה כמדינת העם היהודי בלבד, הבנה אחרת של המושגים הללו היא אכן בלתי אפשרית

מאת:

בפעם הראשונה שחברת הכנסת העתידית מאי גולן (הליכוד) אמרה בעימות מול גדי יברקן, חבר הכנסת העתידי מטעם כחול-לבן, בתוכנית "החדשות עם יעקב אילון" בערוץ 13 את הביטוי "אזרחי עם ישראל", חשבתי שנפלט לה, שהתבלבלה. אבל אחרי שחזרה על הביטוי פעם נוספת, הבנתי שזאת לא טעות בכלל.

מאי גולן קנתה את פרסומה במאבק נוטף השנאה והגזענות שהיא מנהלת מזה שנים נגד מבקשי המקלט, "מסתננים", בלשונה, באזור דרום תל-אביב. היא מתהדרת בתואר "פעילה חברתית", ועל גב התואר הזה אף זכתה בכרטיס הכניסה לכנסת מטעם מפלגת השלטון, במשבצת הצעירים. בעבר התמודדה לכנסת מטעם רשימת "עוצמה לישראל", שלא עברה את אחוז החסימה.

על אף שעומק הגזענות האידיאולוגית של גולן לא חדש לי, משהו בכל זאת תפס אותי בביטוי הזה שלה, "אזרחי עם ישראל". בשמיעה ראשונה, יש בו משהו כמעט נלעג, לבטח עילג. במחשבה שניה, הוא מבטא תפיסת עולם קוהרנטית מאוד, ומבעיתה לא פחות.

בעולם של מאי גולן, המושגים אזרחות או מדינה לא באמת קיימים. אין מדינת ישראל. יש רק עם ישראל. ובני הגזע העליון שייכים לעם הזה, בלשונה "אזרחים" שלו, ואלה שלא שייכים פשוט אינם. או לא צריכים להיות. כי אזרחות אחרת שאינה שייכת לעם ישראל פשוט איננה קיימת, ותכליתה היחידה של המדינה היא לשרת את העם. עם ישראל, כמובן.

גולן איננה היחידה שמוחקת במתכוון את ההבדל בין שני המושגים האלה; המרת מושג האזרחות או צמצומו לגבולות "עם ישראל" הוא אחד הכלים הרטוריים המרכזיים אצל נתניהו עצמו. אחרי נצחונו בבחירות האחרונות הוא הכריז כי הוא "גאה שעם ישראל נתן בי אמון בפעם החמישית". לא אזרחי המדינה, אלא "עם ישראל".

האמירה הזו של נתניהו כמובן טבעית ואף מתבקשת מפי אדם שרואה בהשתתפות של האזרחים הערבים בהליך הדמוקרטי איום שיש להסית נגדו בפראות, וגם לא חורג באופן משמעותי מהדיון הפנים-יהודי שגבולותיו מכתיבים באופן גורף את גבולות הלגיטימיות של השיח הפוליטי בישראל. יש משהו כמעט מדבק בשפה הזו; בדיון מול מאי גולן, גדי יברקן הביע חלחלה כנה משיח השנאה האנטי-דמוקרטי שלה ואמר כי בכוונתם, הוא וחבריו מכחול-לבן, "לשרת את אזרחי מדינת ישראל מהאופוזיציה" ואחר כך אמר כי "אף אחד לא נלחם למען אזרחי מדינת ישראל". אבל שני משפטים מאוחר יותר, גם הוא כבר תיקן את עצמו: "אנחנו הולכים לייצג את עם ישראל מהאופוזיציה", הבטיח.

אפשר לייחס את הרטוריקה הזו לפופוליזם פוליטי שמבקש לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר של מצביעים פוטנציאליים, אבל היא משקפת משהו עמוק ומסוכן מזה. הרטוריקה הזו משקפת מציאות שבה המדינה עצמה, מאז היווסדה, לא רק נמנעת מלעשות הבחנה בין שיוך אתני לבין אזרחות, אלא מטשטשת ומוחקת את ההבחנה הזו מעצם ההגדרה הבסיסית שלה כמדינת העם היהודי, ושלו בלבד. אם המוסד האזרחי הזה, הקרוי מדינה, שייך לעם היהודי בלבד, מובן שאזרחיו הם "אזרחי העם היהודי" ולא אזרחי מדינת ישראל. גולן לא המציאה את האנומליה הזו. היא נולדה וגדלה לתוכה, ולא מכירה בכלל הבנה אחרת של מושג האזרחות.

במובן מסויים, זה אולי הביטוי הקולע ביותר של פרדוכס "היהודית והדמוקרטית" ששמעתי עד כה. ב"יהודית והדמוקרטית" אין אזרחי מדינה. יש אזרחי עם. מי שרוצה להמשיך ולהחזיק בזיהוי המוחלט בין המדינה לבין העם, כדאי שיודה בזה בפה מלא. בדיוק כמו שעושה מאי גולן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf