newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקמפוס הוא מרחב אזרחי, אין בו מקום ללובשי מדים

זמן קצר אחרי שהודיעה שסטודנטים במדים "ברוכים הבאים" בקמפוס, חתמה האוניברסיטה העברית על הסכם המאפשר הקמת בסיס צבאי קטן בתחומה. הנהלת האוניברסיטה שכחה דבר פשוט: יש ניגוד מהותי בין חייל לסטודנט. חייבים לשמור עליו

מאת:

"סטודנטים במדים? ברוכים הבאים!". זו, כזכור, הייתה תגובתה המבישה של האוניברסיטה העברית להתקפה הברוטלית של אמצעי התקשורת, ארגוני ימין ואנשי סגל על ד"ר קרולה הילפריך, לאחר שהסבה את תשומת-לבה של תלמידתה לעובדה הפשוטה שהחלטתה להגיע לקמפוס במדים אינה ניטרלית.

"את לא יכולה לבקש שיתייחסו אליך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אליך בהתאם". אלה בדיוק היו דבריה הטריוויאליים של ד"ר הילפריך, ואת עובדת היותם טריוויאליים הייתה האוניברסיטה צריכה להדגיש באופן חד-משמעי, כשיצאה להגנת המרצה. התגובה, כאמור, הייתה הפוכה לחלוטין. הנהלת האוניברסיטה הזדרזה להביע את תמיכתה החמה והלא-מסויגת בכל הסטודנטים והסטודנטיות הלומדים במוסד – בשירות סדיר, מילואים ובעשר התוכניות המיוחדות שהאוניברסיטה מקיימת עם הצבא, השב"כ וגופי ביטחון אחרים.

לא חלף זמן רב מאז פרסום מודעת הליקוק לסטודנטים במדים בשלושת העיתונים הגדולים, והנה בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת לאינטרס התקציבי העומד מאחורי הפניית העורף למרצה המוערכת ולדבריה הנכוחים. התברר שהאוניברסיטה העברית זכתה במכרז להעמדת תכנית "חבצלות", המשותפת לה ולצבא, ובמסגרתה יוקם קסרקטין-זוטא בשטח האוניברסיטה והצבא יזכה לדריסת רגל גסה בתוכניות לימודים אקדמיות רגילות ובניהול הרישום לקורסים אקדמיים רגילים.

הארגון שאני חברה בו, "אקדמיה-לשוויון", הוציא גילוי דעת חריף ומנומק נגד הקמתה של התוכנית. גילוי הדעת לא התייחס ישירות לסוגיית נוכחותם המוגברת בקמפוס של עשרות חיילים, שיידרשו להגיע לשיעורים במדים, אבל אני רוצה לדון בדיוק בסוגיה הזו, שנבעטת פעם אחר פעם לאחור בשל היבטים דחופים יותר של הפרשיות הקשורות אליה.

כל כך התרגלנו למדים, עד שעד שאנחנו לא שמים לב כמה הם חריגים במרחב האזרחי. הפגנה למען דר קרולה הילפריך באוניברסיטה העברית (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

כל כך התרגלנו למדים, עד שעד שאנחנו לא שמים לב כמה הם חריגים במרחב האזרחי. הפגנה למען דר קרולה הילפריך באוניברסיטה העברית (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אנו תומכים בזכותם של כל הסטודנטים וכל אנשי הסגל להגיע בכל לבוש שהם חפצים בו", כתבו באותה מודעה נשיא האוניברסיטה העברית ויו"ר אגודת הסטודנטים שלה. גם אנשי אקדמיה ליברלים, הסולדים מתוכניות הלימוד המשותפות לאוניברסיטה ולצבא, חזרו והדגישו שאין כל בעיה בהתהלכות במדים כשלעצמה, שאין להטיל רגולציה על לבוש, שמצדם יכולים הסטודנטים להופיע גם בבגד-ים או בתחפושות. ובכן, לא! מדים אינם לבוש, משום שחיילים אינם אזרחים. והקמפוס האוניברסיטאי, אתר אזרחי מעצם טיבו, צריך להכיר בהבדל המשמעותי הזה, אחת ולתמיד.

החייל נדרש להיות צייתן. האזרח – בדיוק ההפך

לעולם לא מאוחר לחזור לאפלטון, המתאר את הגרעין הטמון בדמוקרטיה, שממנו עלולה להתפתח רודנות. אפלטון מטעים כי "חירות מופרזת… בהכרח שתביא בעקבותיה עבדות מופרזת". ואמנם, שיח החירויות, כשהוא מעוקר ממחשבה על מהות, עלול לטפח עבדות: כאשר הוא מקדש את הפרוצדורה ומשטח הבדלי קטגוריות, תוצאת הטיפוח הזה היא פסיביות – ואזרח במדינה דמוקרטית אינו רשאי להיות פסיבי.

הדרך להבהיר את ייחודה של הקטגוריה הזאת עוברת בהעמדת ניגודים: כאשר אנחנו מעמידים 'אזרח' מול 'פליט', מסתמנת משמעות אחת של המושג הזה בגלל הניגוד הגלום בו. כך גם כאשר אנחנו מעמידים 'אזרח' מול 'שליט'. כאשר אנחנו מציבים 'אזרח' מול 'חייט', למשל, לא עולה כל משמעות, משום שאין כאן ניגוד כלל וכלל, אין קשר מהותי בין שני המושגים; אך לא כך כאשר מציבים 'אזרח' מול 'חייל'. כאן ניכר מייד הניגוד המובהק, המבחין בחדות בין קטגוריות או תפקידים שונים במדינה דמוקרטית.

בעוד החייל הוא מגויס, ועל-כן חייב להיות צייתן, פסיבי, ממושמע, ועליו להשעות את מחשבתו העצמאית ואת רצונותיו האוטונומיים, האזרח נדרש – ממש נדרש – להפך הגמור. אזרחית המבינה שהיא אזרחית יודעת שתפקידה החשוב, הנגזר מן הרעיון הדמוקרטי, הוא אקטיביות, פעולה, התנגדות, מחשבה עצמאית, ערעור המובן-מאליו ודחייה של תכתיבים. "לא 'האמֵן!', אלא רק 'אני מאמין' חופשי", כך ניסח זאת קאנט.

התכחשות לניגוד המבני בין אזרח לחייל היא מהלך אנטי-דמוקרטי מפחיד. מפחידה גם ההתכחשות לחיוניותם של מרחבים אזרחיים – מרחבי עצמאות מחשבה ופעולה שמקיאים מתוכם את הצייתנות הצבאית. לא לחינם נודעו קמפוסים ברחבי העולם כאתרי הפגנות, אתרים שבהם מתעצב ופועל דור צעיר ומתריס, הדוחה מעליו את הנורמות המקובלות שמצפים ממנו לאמץ ללא הרהור. דור המתנגד, בין היתר, למלחמות מיותרות שאליהן הוא מסרב להתגייס.

אם חיילים לא מרגישים בנוח במדים בקמפוס, שיילכו להחליף בגדים. סטודנטים במדים במחאה נגד דר קרולה הילפריך (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אם חיילים לא מרגישים בנוח במדים בקמפוס, שיילכו להחליף בגדים. סטודנטים במדים במחאה נגד דר קרולה הילפריך (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

מאידך גיסא, לא לחינם נאסרת על חיילים במדים השתתפות בהפגנות או בפעילות פוליטית מכל סוג. האמונה החופשית, הביקורת והרצון האוטונומי מופקעים לטובת המדים. אכן, כבר הניגוד בין חשיבות הפעילות הפוליטית הסטודנטיאלית לבין האיסור על סטודנטים חיילים לקחת בה חלק היה אמור להספיק כדי להבהיר לנו שאין מדובר פה ב"לבוש" אלא במהות ההפוכה לגמרי ממהותה החופשית של האוניברסיטה. ב"ריב הפקולטות", ממנו ציטטתי קודם, מבהיר קאנט את נחיצותה – הן לאוניברסיטה והן למדינה – של פקולטה שאינה מכשירה "טכנאים של למידה" ואינה עבד נרצע של השלטון, אלא היא חפה מהוראותיו בקביעת החומר הנלמד בה ובהערכת האמת: "התבונה הנה חופשית מטבעה ואינה מכירה בפקודות כאמת".

חיילים במדים ממש לא מקדמים "אינטגרציה"

הדברים הללו אכן טריוויאליים עבור כל מי שמתגוררת במדינה דמוקרטית. בארצנו הלא-דמוקרטית, לעומת זאת, הטריוויאלי הפוך לחלוטין. כאן, נוכחותם המתמדת של חיילים נושאי נשק ברחובות, ברכבות, בקונצרטים ובבתי קולנוע, במסיבות ובחתונות, נתפשת כחוק טבע ממש. היא שקופה לגמרי. רק כשמגיעה מדי פעם איזו אורחת מחו"ל ומביעה תדהמה לנוכח האנומליה הזו, אנחנו פוקחים לרגע את העיניים. וזה, בעצם, מה שאני מבקשת לעשות במאמר הנוכחי: להביא להארה אסתטית-פוליטית.

פקולטות לא צריכות לייצר "טכנאים של למידה". מחאה באוניברסיטת העברית נגד מניעת כניסתה של הסטודנטית האמריקאית לארה אלקאסם (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

פקולטות לא צריכות לייצר "טכנאים של למידה". מחאה באוניברסיטת העברית נגד מניעת כניסתה של הסטודנטית האמריקאית לארה אלקאסם (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

"דוקרת את העין ומקוממת את הלב": כזו צריכה להיות הופעתם של אנשים במדים בקמפוס אוניברסיטאי. מחרידה, זרה, מוזרה, מאיימת. הנינוחות האדנותית המאפיינת כיום את תחושתם של לובשי המדים צריכה להתחלף בתחושת אי-נוחות ובהכרה בכך שהם מהווים מטרד, שנוכחותם צורחת, שהיא מפרה את הקודים הבסיסיים ביותר של האתר החופשי, האזרחי מניה וביה, שבו הם נמצאים; שהיא לא מכבדת אותו; שהיא משולה להתהלכות בראש גלוי בבית-כנסת, במנעלים במסגד, משולה לפטפוט צעקני באולמות הספרייה. אכן, אתם לא יכולים לבקש שיתייחסו אליכם כאזרחים כשאתם מבקשים להיות במדים! זה לא נוח? לא נעים? מצוין! הגעתם ישר מהבסיס? היכבדו ועברו בשירותים, החליפו חולצה, התעטפו בסוודר צבעוני והפסיקו לדקור לנו את העין ולקומם את הלב!

המתנגדים למודעת השידול המכוונת לסטודנטים במדים ולתוכנית "חבצלות" ודומותיה העלו בצדק רב את הפגיעה החריפה בסטודנטיות הפלסטיניות, שנאלצות לשוב ולראות גם בקמפוס את נציגי צבא פשעי המלחמה המדכא את עמן. ( ראו את מאמרה של אילנה המרמן) כמה סרי טעם ואטומים היו דבריו של פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית, שגונן בריאיון ברדיו על תכנית "חבצלות" באומרו שהיא תישא עמה "אינטגרציה": "סטודנטים ערבים שלא רגילים לראות חיילים במדים פתאום יראו אותם, יראו שאין להם קרניים, ידברו אתם בגובה העיניים וכולם יכירו האחד את השני".

כאילו קיימים סטודנטים פלסטינים שלא רגילים לראות חיילים במדים, כאילו איננו יודעים באילו נסיבות הם רגילים לראות אותם, כאילו הם אינם יודעים שאין לחיילים קרניים אלא, להפך, הם הבנאליות בהתגלמותה, צבא "ממלאי פקודות" צייתנים. ההתנגדות הזו חשובה מאד ובעצמה הייתה צריכה להכריע את הכף נגד נוכחותם של חיילים במדים בקמפוסים. מה שאני מבקשת לטעון כאן קשור אליה, כמובן, אולם בסיסי אף יותר: סטודנטים במדים הם דיסוננס, הם צרימה שאם עדיין לא פיתחנו אוזן רגישה דיה כדי לשמוע אותה, מן הראוי שנעשה זאת בדחיפות.

ד״ר ענת מטר מלמדת פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של השפה באוניברסיטת תל אביב

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf