newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא מקום לאנשים מתולתלים: מסע קטן לבורקום

חמש מאות מילים ושלוש תמונות ממקום אחד. והפעם: אי מתוק בים הצפוני, שמקום של כבוד שמור לו בתולדות האנטישמיות

מאת:

Borkum 3

בספר "מקסיקו כפי שראיתיה" תיארה סופרת המסע אתל בריאנה טווידי את מפגשה הראשון עם העיר מונטריי. השנה היתה 1900, וסמטאותיה של מונטריי היו אז מרוצפות בלבנים, הן הזכירו לטווידי מקום אחר, מרוחק: את האי הגרמני בורקום שבים הצפוני, אתר נופש פופלארי בתקופתה. מלבד הריצוף המיוחד, ציינה טווידי עוד פרט היסטורי לגבי בורקום, לדבריה, זהו "המקום האחד בעולם שמיגר מתוכו כליל את היהודים".

בורקום של היום פתוחה לכלל בני האדם, כל עוד הם מוכנים לשלם את מחיר המעבורת המופקע. העיירה היחידה שעל האי יפהפיה מלאה עדיין במלונות הפאר שגינדרו אותה בימי הדרה. למרות גודלה המפתיע, היא שקטה. אין בה כמעט מכוניות, משום שאין לאן לנסוע. מחוץ לעיירה משתרעות דיונות יפהפיות וביצות. מאות אלפי ארנבים חיים באי והם מקפצים על פני כל שביל. מלבד מזג האוויר ההפכפך, ובעצם גם בזכותו, מדובר במקום קסום.

Borkum 1

אבל העבר לא מרפה לגמרי. הוא הביא לכאן אותי, במסגרת פרוייקט שאולי הוא אמנותי ואולי סתם אובססיבי. מזה כשנה אני מקליט שירים על מקומות, כשהם מושרים במקומות עליהם חוברו, אבל בחדרי מלון. שירים על מקומות נוטים להיות שירי אהבה, הם מתארים את יופיו וייחודו של המקום. חדרי מלון נוטים להיות דומים מאוד זה לזה, בין אם הם בבורקום או במונטריי. הרעיון שבפרוייקט הוא לשיר את העולם כמגוון ויפהפה, אבל לאו דווקא להראות אותו לעין ככזה.

גם לבורקום יש שיר, אותו נהגה לבצע תזמורת הטיילת של האי בשנות העשרים והשלושים. גם הוא שיר אהבה, המתאר את אלומת המגדלור העצום הניצב באי, את החופים הנפלאים ואת הרמת הכוסית בלילות, ומסתיים בהתפארות נוספת: לכאן אנשים שטוחי רגל, עקומי אף ומתולתלי שיער לא מוזמנים.

אז באתי, שטוח גרל שכמוני, לא לשיר את השיר, אלא לקרוא אותו, כמחווה של זכרון, ולהקדיש אותו לפוליטיקאים של עיר המחוז אמדן, שעל היבשה. טרם עליית הנאצים ניסו אלה, גרמנים בני גרמנים, להוציא את השיר אל מחוץ לחוק, ונכשלו.

באתי אל האי כשאני נושא בתרמיל כתב אישום כלפי תולדותיו, והתקשיתי לחלץ אותו משם. כולם היו כל כך מתוקים. במלון קיבלתי הנחה. הטבח במזנון הדגים נתן לי פילה שלם של מטיאס בחינם, שאחווה את תיבולו המיוחד. חברה גרמניה שמתגוררת בארץ נדהמה לקרוא בפייסבוק שהגעתי לאי בו גרים סבה וסבתה, ושלחה אותי לבקרם. למה שאקלקל לאנשים האלה את יומם?

ההיסטוריה בלתי נראית, אבל היא כבדה כגרניט. על המורכבות שבהתהלכות בגרמניה הסימפאטית של אחרי המלחמה נכתבו ספרים מצויינים. זו חוויה לא פשוטה בכלל.

Borkum 2

רק ברגעי האחרונים באי העזתי וסיפרתי מה הביא אותי אליו. בת שיחי היתה אשה כבת ששים ושמה ברברה, נופשת משטוטגארט שהלכה לאיבוד בשבילי האופניים החוצים את החולות ופנתה אלי בבקשת עזרה. ברברה טיילה איתי כברת דרך ושמעה אודות השיר. היא הגיבה בהלם, "בשנות העשרים, אתה אומר?" שאלה שוב ושוב, רמז למיסגור "התקופה האפלה" בתולדות הארץ הזאת לקצת יותר מעשור אחד, שעה ששורשי השואה טמונים עמוק בעברה של אירופה כולה. "מטורף לחשוב ששיר כזה היה קיים," אמרה, ואני חשבתי: מטורף? זו היתה תרבות הארץ שלך. אם זה נשמע לך מטורף, כנראה שלא חשבת על ההיסטוריה הזאת מזה זמן מה.

מנגד, אפשר להבין. הגזענות מביכה. היא עד כדי כך מביכה, שרובנו מתעלמים מקיומה בזמן אמת ומוחקים את היותה בעבר. זה חלק מן ההתנכרות לה. מי מנכדינו יאמין שהיה בארץ מועדון כדורגל שסיסמתו "מוות לערבים"? שהחוק התיר בה ועדות קבלה שנועדו לשמור על טהרתם האתנית של יישובים? שמועדוניה הפעילו סלקציה על רקע צבע עור? מה עושים עם ידיעה שכזה הוא ההווה? מה נעשה בידיעה שכזה היה העבר?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf