לאן מועדות פניו של השמאל היהודי?

מצבו של השמאל עוד בטרם פרוץ מגפת הקורונה היה בכי רע אחרי שלקראת הבחירות מפלגת העבודה –גשר התאחדה עם מרצ כדי לעבור את אחוז החסימה, עם הכוונה להצטרף לגוש בראשות בני גנץ שאמור היה להחליף את שלטון הימין. בראש גוש הימין עומד כבר כ-11 שנה בנימין נתניהו שלא רק הוביל את ישראל לשלטון סמכותני, אלא גם הוגשו נגדו תיקי האשמה חמורים על הפרת אמונים, מרמה ושוחד והוא אמור לעמוד למשפט בגינם.

לרגע נדלק אור של תקווה כאשר בבחירות של מרץ הגוש האלטרנטיבי זכה ב-62 מנדטים ומנהיגו בני גנץ אף קיבל מהנשיא מנדט להרכיב ממשלה. אך במהירות רבה כבה האור כאשר בני גנץ החליט להקים עם בנימין נתניהו ממשלה וכתוצאה מכך התפרקה כחול לבן. כדי להוסיף מלח על הפצע שנוצר, עמיר פרץ, שעמד בראש הגוש השמאלי, גם כן החליט להצטרף לממשלה והשמאל התפרק ורוסק לרסיסים.

צריך לומר שכבר בבחירות במרץ גוש השמאל לא הופיע כגוף מלוכד כיוון שאנשיו התפזרו בהצבעות שלהם. שיקולים אסטרטגיים הובילו כ-50 אחוז מאנשי השמאל להצביע עבור כחול לבן, כ-40 אחוז להצביע עבור עבודה-מרצ ועוד כ-10אחוז להצביע ערכית עבור הרשימה המשותפת. כעת אנשי השמאל עומדים בפני שוקת שבורה: ללא מנהיגות וללא מסגרת. זה מצב חסר תקדים. אחרי שבשנות השמונים והתשעים כ-35 אחוז מהיהודים בישראל הגדירו את עצמם כשמאל ומצאו את ביתם בעיקר במפלגת העבודה ובמרצ, בשנים האחרונות רק כ-15-10 אחוז מגדירים את עצמם באמצעות התווית הזאת ולהם אין בית. סיבות שונות הביאו את השמאל למצב הזה ולמרות שיש הסברים שונים להידרדרותו הדרמטית אנחנו מתמקדים בחמש סיבות עיקריות:

אפשר להתחיל בסיבות דמוגרפיות שמשנות את מבנה החברה לטובת הימין ואכזבה מהרעיונות של השמאל הכלכלי בעולם כולו, שמחלישות אותו גם בישראל. בישראל, שבה נושאי ביטחון והסכסוך שעומדים תמיד במוקד של הבחירות, מעבירים את הנושא הכלכלי –חברתי לשוליים. כל פעם שמפלגת שמאל מנסה להעמיד נושא זה במרכז פוחת כוחה האלקטורלי. כמו כן, יש לזכור את אירועי שנות האלפיים (כישלון ועידת קאמפ דויד, התפרצותה של האינתיפאדה השנייה וההתנתקות מעזה). האירועים המכוננים האלה, יחד עם הפירוש והמסגור שלהם שניתן על ידי מנהיגים מובילים, הביאו להתרסקות של מחנה השמאל שחבריו החלו לזוז ימינה.

לבסוף, יש לזכור את הלחישה הרועמת של בנימין נתניהו לאוזנו של הרב כדורי "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים. ערבים ידאגו – תן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו?" היא נתנה את האות להסתה הקבועה והעקבית אשר גרמה לכך שהשמאל ניצב בשולי החברה. בוודאי צריך להוסיף לסיבות האלה את דרכו של השמאל שלא השכיל להתנחל בליבם של בני החברה ולא אחת בעיני לא מעטים אף התנכר להם.

בכל זאת, למרות הירידה הדרמטית בכוחו רוחו עדין מפעמת. בין בעלי זכות הבחירה היהודים יש כ-700 אלף מצביעים שמגדירים את עצמם כשמאל. זה כוח פוליטי גדול למרות הדה-לגיטימציה שלו וההסתה נגדו. מספר זה גבוה יותר מבעלי זכות הבחירה במגזר החרדי והרבה יותר גבוה מבעלי זכות הבחירה בציונות הדתית. שום כוח פוליטי לא יוכל לבנות אלטרנטיבה לשלטון הימין בלי השתתפות פעילה של אנשי השמאל. וכאן עולה השאלה מהם המאפיינים של אנשי שמאל כדי לאבחן את תפיסת עולמם. נבדוק כמה מהם בהשוואה לאנשי ימין.

מאפייני אנשי שמאל

קודם כל המושג שמאל מתייחס בישראל למאפיין של גישה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי הסקרים של מדד השלום בין מאי 2017 ופברואר 2020 עולה שבזמן ש-88 אחוז מאנשי שמאל מגדירים את השליטה של ישראל ביהודה ושומרון ככיבוש, רק 13 אחוז מהימין מגדירים כך את המצב. תשעה אחוזים מהשמאל מוכנים להחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון ו-73 אחוז מהימין. 82 אחוז מהשמאל תומכים בפתרון שתי המדינות ואילו בימין רק 24 אחוז תומכים. 78 אחוז מהשמאל תומכים בפינוי התנחלויות מבודדות אך רק 7 אחוזים תומכים בפינוין מימין. לבסוף, בזמן ש-53 אחוז מהשמאל תומכים בהכרזה על השכונות המזרחיות כבירת המדינה הפלסטינית, רק שמונה אחוזים מהימין תומכים במהלך הזה.

אבל אבחנה זו מהווה רק חלק מהמאפיינים. מתברר שהתפיסה שתיארנו מתחברת היטב עם הגישה כלפי דמוקרטיה, לאומיות, זהות יהודית, יחס כלפי האחר, יחס לעמים אחרים ועוד. בעצם מדובר בסינדרום שלם של עמדות שכולן ביחד מהוות תפיסת עולם כוללת. במבט רק על נתוני דעות בענייני דמוקרטיה, שלקוחים מסקרים שנעשו בשנים 2019-2018 על ידי פרופסור תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ועל ידי פרופסור סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, מתבררת התמונה הבאה:

בזמן ש-85 אחוז מהיהודים בשמאל בישראל מזהים שהשלטון הדמוקרטי נמצא בסכנה, רק 29 אחוז מהימין מאבחן את המציאות כך. 73 אחוז מהשמאל תומך בצירוף מפלגות ערביות לממשלה, בזמן שרק 9 אחוזים מהימין תומך בצירופן. 90 אחוז מהשמאל מתנגד לקחת מבית המשפט העליון את הסמכות לבטל חוקים, בזמן מהימין רק 46 אחוז מתנגד. 81 אחוז מהשמאל מתנגד לטענה שארגוני האדם והאזרח גורמים נזק למדינת ישראל ואילו בימין רק 15 אחוז מתנגדים. 83 אחוז מהשמאל מתנגד שליהודים יהיו יותר זכויות במדינת ישראל בזמן שבימין 53 אחוז מתנגדים. 35 אחוז מהשמאל תומך בצורך במנהיג חזק שיכול לטפל בבעיות מיוחדות בישראל ואילו בימין 66 אחוז תומכים בכך. לבסוף, מדד מאד רלוונטי להיום, בשמאל רק  7 אחוזים תומכים בצעדי חקיקה שימנעו להעמיד לדין את ראש הממשלה ואילו בימין תומכים בה 39 אחוז. עמדות של אנשי מרכז (כ-20 אחוז) נמצאות בין עמדות של אנשי השמאל והימין שמהווים כ-65 אחוז בחברה היהודית.

ההבדלים האלה בין שמאל וימין מראים שיש פער אידאולוגי גדול בין שתי הקבוצות שנמצאות בקיטוב. העמדות האלו של השמאל אינן תוצאה של הקשר כזה או אחר, אלא מבטאות תפיסת עולם קוהרנטית שלמה שמתבססת על ערכים מוצקים, כמו גם תפיסת עולם של אנשי הימין. לרבים, תפיסת העולם הזו הונחלה בתהליך סוציאליזציה ארוך במשפחה ובסביבה הקרובה, כמו לסקטורים האחרים בחברה הישראלית. שינוי תפיסת עולם פוליטית באופן כללי אפשרי, אבל הוא לוקח זמן רב, אלא אם מתרחש אירוע רב עוצמה שמערער אותה ומכריח את האדם לשקול מחדש את עמדותיו. אחרת האדם משתמש בה באופן אוטומטי וספונטני תוך דחיית מידע שמנוגד לתפיסת העולם.

האפשרויות שעומדות בפני השמאל

מדינת ישראל עומדת בתוך משבר קולוסאלי שעדין לא נגמר, והשלכותיו נוגעות לכל מרכזי העצבים של החברה: חברתי, כלכלי, ופוליטי. אין לדעת איזו מן חברה תצמח מהמשבר. גם למחנה השמאל אחרי התרסקותו עולה השאלה איך להיבנות מחדש. לדעתנו עומדות בפניו שלוש דרכים שונות שקשה לבחור ביניהן. נציג כל אחת ונצביע על היתרונות והחסרונות של כל אחת.

דרך של פזילה למרכז – זאת הדרך שבה הלכה מפלגת העבודה בימיו של גבאי – לזוז לכיוון המרכז, תוך התאמת תפיסות מרכזיות של המפלגה לדעות של ציבור רחב יותר במרכז בנושאים שונים. יתרון הדרך הזו הוא בידיעת המסרים של אנשי המרכז וימינה. אולם החיסרון הבולט שלה הוא הכישלון הידוע שבשימוש בה. במפה הפוליטית הקיימת, לאנשי מרכז יש בית אצל "יש עתיד". השמאל, למרות ניסיונותיו הבלתי פוסקים, לא מצליח לחדור לקבוצות שתומכות בדעות המרכז או הימין. בנוסף, הדרך הזאת דורשת ויתור על הערכים, סמלים, ועקרונות המרכזיים של השמאל למען מנדטים ובכך נעשית בגידה בתשתית הרעיונית של הקבוצה. הבגידה הזאת מתסכלת את התומכים הרעיוניים שלא רואים את הדרך הזאת כמייצגת אותם.

דרך שיקום של השמאל המסורתי בנוסח מרצ. הדרך הזאת מתבססת על התפיסות והערכים המרכזיים של השמאל ומנסה לבנות מחנה יציב מחדש שיכלול גם ציבור ערבי. היתרון המרכזי של הדרך הזו הוא הקלות שניתן לממש אותה מכוח האינרציה והפנייה הקלה למצביעים שכבר מוכרים למחנה. בדרך זאת אפשר לבטא את הערכים ותפיסת העולם האוטנטית של השמאל. אבל לאחר שהדרך נכשלה חייבים לחדש אותה עם מנהיגות חדשה ותשתית רעיונית רלוונטית חדשה שתענה לצרכים של התומכים ואף מצביעים נוספים, בזמן שנסיבות משבר הקורונה יטביעו את חותמם לזמן ארוך. בניית התשתית הרעיונית מהווה מוקד ההתחדשות. היא חייבת לתת מענה לבעיות ביטחון קיומי כרונית, לבעיות הביטחון הכלכלי-חברתי שעומדות כעת במוקד לכל שכבות החברה, לסיפוח שכבר לא זוחל אלא מתפרץ בכל כוחו, לנושא הזהות שמבלבל את האנשים, לצורך בסיום הכיבוש ובהסכם השלום כפתרון למחירים ענקיים שהחברה משלמת, ולפגיעה אנושית לאושיות הדמוקרטיה על כל מרכיביה. זאת משימה לא קלה שדורשת מחשבה, ראייה רחבה ועמוקה, גיוס כוחות צעירים, בניית יחסים חדשים עם האזרחים הערבים ובניית מנהיגות מייצגת שנוסכת אמון ומשמעות.

דרך בניית שותפות יהודית-ערבית על ידי הקמת מפלגה חדשה או השתלבות במסגרות כאלה שכבר קיימות. רשימה יהודית-ערבית פריטטית שמחצית מנציגיה ערבים ומחציתם יהודים, ששואפת לדמוקרטיה עם שוויון מלא ולסיום הכיבוש תהיה לא רק המימוש האמתי של ערכי השמאל, אלא גם תשובה מוחצת לימין הבונה את כוחו על הדרת הערבים. החיסרון המרכזי של מהלך כזה הוא בעיקר בקושי לבצע אותו. הסיבה העיקרית לקושי היא הנטייה הברורה והמוכרת בין בני האנוש להצבעה לאומית. יהודים רוצים להצביע ליהודים וערבים לערבים. ספק אם יקבלו רשימה דו לאומית באופן רחב בעתיד הקרוב. ההצלחה המבורכת של הרשימה המשותפת מקשה עוד יותר על המהלך הזה. הערבים מצליחים יותר מאי פעם, ולכן במצב הזה אין להם מוטיבציה גבוהה לשתף פעולה עם השמאל היהודי שחלש מאי פעם. היתרונות המשמעותיים של דרך זאת הם בתחום של החזון: אם יצליח מהלך כזה, הוא יהיה מהלך פורץ דרך בהתמודדות עם הבעיות המרכזיות: סיום הכיבוש, שוויון אזרחי וחיזוק של הדמוקרטיה בישראל בניית חברת רווחה מכילה.

הניתוח הזה מראה שאף דרך איננה סוגה בשושנים. לכל אחת יש מחירים. מנקודת מבט ראליסטית הדרך השנייה נראית כאפשרית יותר ואילו הדרך השלישית מציעה חזון חדש לעתיד הרחוק. אנחנו מאמינים שיצירת כוח משותף יהודי ערבי שכולל גם את הרשימה המשותפת יכול לפחות להוות אופוזיציה לוחמת ויעילה. ברור גם שכוח הזה חייב גם שיתוף פעולה עם כוחות המרכז, שמוכרח לראות את דעות השמאל כלגיטימיות במרחב הדמוקרטי פלורליסטי, יחד עם הרשימה המשותפת הערבית. רק חיבור בין כל הכוחות האלה יאפשר בניית אלטרנטיבה מעשית לימין במצב שבו המדינה גולשת למשטר סמכותני עם מאפיינים לאומניים, גזעניים וכלכלה קפיטליסטית חזירית. יכול להיות לכן שחיבור בין הדרך השנייה והשלישית יתנו את הפתרון הטוב ביותר לציבור שמאל גדול שמחפש נחלה. אולי זה הפתרון הטוב בין החלופות של להיות צודק או להיות חכם.

מוסי רז הוא חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ, דניאל בר-טל הוא פרופ' לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית, חבר מרצ לשעבר.