newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאכול מילקי בבית ערבי בלוד

אם המחאה לא תשכיל לחבר בין המילקי לבין ערביי 48 לערביי 67, לחרדים וליהודים העניים בעיירות הפיתוח, סופה להתאדות כשיח בורגני. מאיר בר מימון על מחאה, חברה, מילקי, ומה שביניהם

מאת:

כותב אורח: מאיר בר מימון

"מחאה חברתית", צמד מילים עמוס משמעויות שמגלם בתוכו תקווה, הן לעתיד טוב יותר, הן לדמוקרטיה תוססת, ובעיקר לסולידריות מעמדית ובינאישית. אך מה בצמד המילים האלה אכן ממומש בחברה הישראלית העכשווית? מהי אותה מחאה ומהי אותה חברה?

לפני שנים רבות גרתי עם משפחתי ב"בית ערבי", כך קראנו להם בלוד. הנה עוד צמד מילים, עמוס במשמעויות ובכאב, אך כה ניטרלי בלוד — "בית ערבי". השכן הערבי מעבר לרחוב החליט לפתוח מכולת בביתו, מן הסתם גם לו היה בית ערבי, אבל איך שהוא, זה יותר הגיוני שהוא יגור בבית ואנחנו בבית ערבי.

שנאתי את לוד כנער מתבגר, ולאחר מכן עוד יותר כבוגר, אך האמת היא שאהבתי את הבית הערבי הזה. אני זוכר אותו כילד בן שש שלוקח כיסא ומטפס אל אדן החלון ומנסה לראות מה אחותי עושה עם חברותיה בבוסתן הקטן. אני זוכר את הרצפה המעוטרת ואת עצי הלימון, הרימונים והיסמין בגינת הבית – עצים שפשוט היו שם כשהוריי עברו לגור בבית. אני זוכר את השכונה שבה בתים ערבים היו נטועים כמו איים בודדים בין חורבות אבנים, שדות קוצים וחלקות מגודרות. אני זוכר את 'קולנוע תרבות׳ שבעברו היה מקרין סרטים ערבים והודים, ולקראת סגירתו הפך לקולנוע פורנו לתושבי השכונה, יהודים וערבים כאחד.

> המיתוסים הנפוצים והשגויים ביותר על מילקי ועל ירידה מהארץ

עיר בלי עבר

באותו זמן, כילד, לא הבנתי שאנחנו גרים בבית שמישהו אחר בנה וגורש משם בכוח הזרוע, ולא הבנתי את העיקר – אלמלא היה מגורש, לא הייתה למשפחתי אפשרות לעלות בסולם החברתי.

אני גם זוכר את המכולת של השכן הערבי. אני זוכר שהיה חורף וכדי ללכת למכולת הזו היינו צריכים לדלג מעל סלעים שהנחנו בשלולית שנקוותה מהגשים העזים של אחד החורפים של סוף שנות השמונים. שלולית שכיסתה אדמה שבעברה הלא רחוק הצמיחה בתים של ערבים. אך בלוד אין עבר, אלא רק הווה מתמשך, עיר שבה בתי קברות מוסלמים ישנים הופכים להיות שדות של חצבים בסתיו, ולאתר למידה על פרחי ישראל בשיעורי טבע של בית הספר היסודי היהודי ׳שלום עליכם׳.

הפגנה בעמידר, לוד (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה בעמידר, לוד (צילום: אקטיבסטילס)

הייתה לי חיבה לשכן הזה ובמיוחד לרצון שלו לפתוח מכולת, וכיוון שהייתי אמון על קניות הבית בבוקר (חמש ככרות לחם וארבע שקיות חלב ביום) הייתי הולך אליו ולא אל דוד הגרוזיני, למורת רוחה של אימי, שלא הבינה מה פתאום אני קונה מערבי. כל בוקר הוא היה יוצא לקראתי ומברך אותי עוד ברחוב והיה פורט בפניי את שלל המוצרים החדשים שיש לו. יום אחד הוא אמר לי בשמחה ובגאון: ״מחר יהיה מילקי!״ לא אהבתי מילקי כילד, שנאתי כל מעדן חלב בטעם שוקולד אז לא לקחתי חלק בהתרגשות שלו, ״אני רוצה דני וניל״ עניתי לו, ״יהיה, גם זה יהיה״ הוא הבטיח לי בחיוך.

למחרת הגעתי אליו וראיתי את חמשת ילדיו אוכלים מילקי, אחד דוחף את האצבע לתוך הגביע ומלקק אותה וחוזר חלילה, אחד מנקב חור בתחתית הגביע ומוצץ ללא הצלחה את תוכן המילקי, אחד פותח חור קטן במכסה ושותה ישירות מלמעלה כאילו זה היה דני. רציתי ללמד אותם איך לאכול מילקי, להסביר להם על היררכית הקצפת והמעדן, לספר להם שכל העניין במילקי הוא הקצפת ואסור בשום בפנים אופן לערבב אותם! אבל הם נראו כל כך מאושרים מהפלא החדש, שהחלטתי להניח להם לנפשם. חודשיים לאחר מכן הגיעו המשטרה והיס״מ עם הג׳יפים הגדולים שלהם ומכשירי הקשר, מראה נפוץ בלוד שלא ריגש אף יהודי, וסגרו לו את המכולת. כנראה הייתה לא חוקית, כנראה לא בא להם לראות ערבי פותח עסק, מי יודע, מי חשב אז על זכויות סוציאליות?

> הדיון המשפטי על הריסות בתי דהמש עלול להתקיים רק אחרי ההריסה

הלאה אל השכונה החדשה, היהודית

שנים אחר כך, משפחתי קיבלה מכתב מעמידר שמבשר כי עלינו לעבור דירה. המדינה כמובן תדאג לנו לדירה חדשה, וכל מה שמשפחתי צריכה לעשות הוא לבחור דירה אחרת בלוד, עמידר תקנה את הדירה בשבילה ומשפחתי תחזור לשלם את השכר הדירה המגוחך של עמידר. עסקה נהדרת למשפחתי. כל התושבים היהודים האחרים גם הם קיבלו מכתבים, וכל בית שנעזב גולח מיד על ידי בולדוזרים רעבים שבשיניהן החדות עקרו את הבוסתנים הישנים, הפכו את האבנים הכבדות והשתיקו לנצח את ההיסטוריה הישנה של לוד. והשכן הערבי? אני לא יודע אם הוא גם קיבל דירת עמידר חדשה כמו שלנו, אני כן יודע שביתו הישן נהרס כדי לפנות מקום לשכונה החדשה שמעולם לא נבנתה.

המכולת בשכונה היהודית החדשה בלוד כבר הייתה שונה, אנשים לא קנו שם חמש ככרות לחם ביום, ומעט מאוד רשמו בהקפה. המכולת הזו הייתה גם אתר הזיכרון המכונן הראשון בחיי – בתור למכולת הבנתי שאני שונה משאר היהודים שחיים בשכונה היהודית הלא מעורבת. יום אחד התעכבתי עם העודף כי התלבטתי אם לקנות את מעדן הדניאלה החדש או להחזיר את העודף לאמי, שתמיד הייתה צועקת עליי ומזהירה אותי שוב ושוב ש״זו הפעם האחרונה שאני שולחת אותך למכולת עם שטר גדול!״ וברגע אחד צעק עליי אחד האנשים ״נו ילד, תזוז כבר!״, ״מאיפה הוא בא?״ הוא שאל את האישה לידו בתור, ״אלה משפחה חדשה, הם הגיעו מהעיר אלה״. ׳העיר׳ היה הכינוי לחלק העתיק הערבי של לוד.

והנה המילקי — פריט שמייצג את הקושי לחיות במדינה ואת יוקר המחייה. אך המחאה החברתית החדשה שוב חוטאת בכל תחלואי המחאה החברתית הראשונה – שתיהן מתרכזות במעמד הבינוני המתכווץ ולא בחברה בכללותה. ושתיהן לא מחאה: הראשונה סירבה להיות פוליטית, והשנייה מסרבת לעזוב את גבולות הפייסבוק. וחברתית? האם באמת עניי ישראל יכולים בכלל לעזוב את ישראל ולעבור לברלין?

לא תמכתי במחאה הקודמת ובטח ובטח לא אתמוך בזו החדשה, כי בסופו של יום, המחאה החברתית בישראל, בכך שאינה עושה את הקישור המתבקש בין המילקי לעמידר, עמיגור, והכיבוש, מקדמת מדינה יהודית מצומצמת שהיא דור שלישי של יהודי אירופה שלה תהיה כלכלה משלה, ולכל השאר — כלכלה אחרת.

אם המחאה לא תשכיל לחבר בין המילקי לבין ערביי 48 לערביי 67, לחרדים וליהודים העניים בעיירות הפיתוח, היא תייצר עוד יאיר לפיד ותמשיך לבסס את השיטה הנאו ליברלית הקיימת. אך הבעיה חמורה אף יותר: לראות בעניים מקשה אחת גם זו טעות, הנה אני כוּננתי כעני ממעמד נמוך על ידי אלה שמכוננים כעניים ומעמד נמוך על ידי המעמד שקצת יותר גבוה מהם.

לפני שנאמר מחאה חברתית, אולי עדיף שנלמד קודם את משמעות המילים ׳מחאה׳ ו׳חברה׳?

מאיר בר מימון הוא דוקטורנט לפילוסופיה ומקרא, מורה ליוגה, חי בפריז, בעל בלוג וחושב להיות סופר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf