newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאומנות שלא יודעת שובע: באר שבע כמשל

אחרי שביקש להסיט את מסלול מצעד הגאווה בבאר שבע ולבטל את הכריזה בערבית באוטובוסים בלחץ התושבים, רוביק דנילוביץ' מאיים כעת לפנות עמותה ממקומה בגלל דיון הכולל "הכפשה של מדינת ישראל וערכיה". כשביקורת על השלטון נתפסת כבגידה, המורים חייבים להיאבק בשטיפת המוח הלאומנית

מאת:

כותב אורח: מנשה שרביט

חושך יורד על באר שבע. שוב. רוביק דנילוביץ' נחשב לראש עיר אהוב ופופולרי מאוד. טביעות אצבעותיו ניכרות בבאר שבע בשנים האחרונות ואין לקחת ממנו זכויות רבות שמגיעות לו. אלא שלעתים, דנילוביץ' נכנע ללחץ ההמון המתלהם ובמקום להיות מנהיג לא רק של הרוב, אלא דווקא לתת במה גם לקולות אחרים, הוא נכשל שוב ושוב.

ביולי 2016 הוא ניסה בלחץ רבנים בבאר שבע להסיט את נתיב מצעד הגאווה או אפילו לא לקיים אותו בכלל, כפי שאמר עוזרו של דנילוביץ' לנציג הבית הגאה: "בבאר שבע אנחנו לא צועדים", והציע שיקיימו אירוע באולם סגור. בהמשך הוא אמר להם "כאן זה לא תל אביב". בנובמבר 2016 הוא נכנע לתלונות של תושבים גזענים והורה לבטל את הכריזה בערבית באוטובוסים. דובר העירייה מסר: "כשתיושם כריזה דו לשונית בכל ישראל, היא תיושם גם בבאר שבע".

בנובמבר 2015 שוב מעלה המשטרה בתפקידה, ובמקום להגן על שוברים שתיקה שניסו להשמיע את קולם בפאב פרטי בבאר שבע, נכנעה דווקא לקבוצה האלימה שאיימה על אנשי שוברים שתיקה. במקרה זה דנילוביץ' לא התערב, אבל גם שתיקתו היתה רועמת בהגנה על זכות המיעוט להשמיע את דברו.

> חדשות מחולות: מחסור במים במתקן הכליאה לפליטים בנגב

דנילוביץ' ומדיניות עיריית באר שבע מבטאים בזעיר אנפין את מה שקורה במדינת ישראל. ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (עמוס בן גרשום/לע"מ)

התנהלותו של דנילוביץ' מעוררת תמיהה לנוכח העובדה שהוא היה בעבר מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, ואפילו נפגש עם יאסר ערפאת וצמרת ההנהגה הפלסטינית. אבל מותר לאנשים לשנות את דעתם (ועל שינוי מהותי בתפיסות עולם אני יכול להעיד על עצמי).

ביקורת כמעשה בגידה

השבוע ממשיך דנילוביץ' לסתום את הפה ולהדיר את מי שבעיניו מבקר את השלטון. במכתבו לעמותה לדו קיום בבאר שבע שקיבלה מעיריית באר שבע מקלט שבו היא פועלת, הבהיר דנילוביץ' כי אם יתקיים בעמותה מפגש שבו יהיה דיון על מדיניות הייצוא הביטחוני של ישראל, דיון בעקבות הפרסומים על אספקת הנשק הישראלי לצבא בורמה, העירייה תפנה לבית המשפט במטרה לפנות את העמותה מהמקום. העירייה טוענת שהדיון לא הולם את המטרות עבורן הקצתה את המקלט לעמותה. "מהמידע שנחשפתי אליו בימים האחרונים עולה, לכאורה, כי הכוונה היא לקיים דיון הכולל הכפשה של מדינת ישראל, ערכיה ותדמיתה. לצערי זו לא הפעם הראשונה בה אתם מארחים פעילות מסוג זה, אולם הפעם, כך נראה, הגדשתם הסאה", מחה דנילוביץ' במכתבו.

במשפט זה ממצה דנילוביץ' את הבעיה בשאר המדינה: דיון על מדיניות הייצוא הביטחוני של ישראל נתפס כ"הכפשה של מדינת ישראל, ערכיה ותדמיתה". כמורה להיסטוריה וכמחנך, אני עוקב בעניין רב אחרי תכניות הלימודים של מדינת ישראל. מעבר לעיסוק בשואה בימים המוקדשים לכך, הנושא טוטליטריות ושואה מהווה 30% מנושאי הלימוד לבגרות בהיסטוריה. חלק מהמורים יזכירו אולי את שואת הארמנים ואולי יהיו גם המורים הנדירים באמת שידברו על עוד ג'נוסיידים, כולל זה של רואנדה. על כך כמובן יש להוסיף את המסעות לפולין. המסר יהיה בדרך כלל  "לא עוד", "לזכור כדי לא לשכוח" (כפילות לשונית, אבל זה תמיד עובד), ועוד אמירות מסוג זה. ועל מה אף אחד לא ידבר, ואם ינסה לעשות זאת הוא ייחשב בוגד? על חלקה של ישראל בטיהורים אתניים שונים בעולם.

וזו מהות הבעיה: בימים חשוכים אלה, כל ביקורת על השלטון נתפסת כבגידה במולדת. אף אחד כמעט לא רואה את הסתירה בין "לקחי השואה" לבין הדיון בחלקה של ישראל במעשים נוראיים שמתרחשים כל הזמן בעולם. משרד החינוך, בטח לא זה של בנט, לא ישלח למורים הצעות למערכי שיעור בנושא זה כפי שהוא כן עושה בנושאים אחרים. מהם בדיוק ערכיה של מדינת ישראל שדנילוביץ' מפחד שתהיה ביקורת עליהם? מדאיג מאוד לראות את חוסר ההבנה הבסיסי של דנילוביץ' מהי דמוקרטיה, מהו חופש הביטוי, מהי זכות המחאה ועוד מרכיבים שאמורים להיות במדינה דמוקרטית.

דנילוביץ' ומדיניות עיריית באר שבע מבטאים בזעיר אנפין את מה שקורה במדינת ישראל. ככל שעובר הזמן, לנו המחנכים בבתי הספר יש תפקיד גדול יותר בניסיון לצמצם את שטפון הלאומנות הגזענית המתפשטת ומשתלטת על כל חלקה טובה.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות, ירושלים.

> ישראל היום חצה קווים אדומים ברדיפה הפוליטית נגד מקבולה נסאר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf