newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כתושב הנגב, אני מחוייב בסולידריות עם מאבקם של שותפיי הבדואים

"מעבר לחיבור שלי כתושב הנגב, יש צורך אמיתי בחיבור כוחות על מנת להביא להשפעה ציבורית ופוליטית. אין דרך אחרת". אבי דבוש מסביר מדוע הצטרף לצעדת ההכרה של הכפרים הלא מוכרים

מאת:

כותב אורח: אבי דבוש

ביום חמישי האחרון, בשיחה עם אימי, שמעתי ממנה רוגז על ההתנצלות (או, מדויק יותר, הצער) של נתניהו, בנוגע לדבריו על "אוטובוסים של ערבים" ביום הבחירות. היא אמרה שזו התנצלות שלא שווה הרבה, כי נעשתה מול פעילי ליכוד ערבים. "הוא היה צריך להזמין את איימן עודה, כנציג, ולהתנצל בפניו". אימי מצביעת ש"ס כל חייה וודאי לא מסכימה עם עודה (ובטח עם כלל רשימתו) בנושאים רבים, ועדיין מדובר בשכל ישר שמבין את משמעותה של נציגות פוליטית.

ביום שישי האחרון הצטרפתי לצעדת הכפרים הבלתי מוכרים, לצד איימן עודה. היות והצעד הזה זכה גם לשאלות, אני שמח לכתוב כמה מילים בעניין:

> תושבי הנגב היהודים הם הראשונים שהיו צריכים להצטרף לצעדת ההכרה

צעדת ההכרה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

צעדת ההכרה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ראשית, מדובר באקט הכי מובן מאליו בשבילי. אני תושב הנגב, והבדואים הם שותפים מרכזיים שלי ושלנו, תושבי הנגב. כאשר קבוצה משמעותית כזו יוצאת למאבק, אני מחויב בסולידריות. אני אפילו לא חייב להסכים עם כל עמדה והצעה שיציעו, לטובת פתרון סכסוך ההכרה והבעלות מול המדינה. אגב, גם ביניהם לא שוררת הסכמה מלאה וזה בסדר גמור.

הצעדה הזכירה לי את הצעדה של ויקי כנפו ב-2003, שעלתה ממצפה רמון על מנת לפגוש את נתניהו. מויקי למדתי, בתקופה שהיתה מעורבת, את החשיבות של תמיכה במעורבות פוליטית של א/נשיך. בתקופת "צוק איתן" פנה אלי חבר הגרעין התורני בשדרות, אשר לפני "צוק איתן" נאבקנו יחד לטובת קו אוטובוס משדרות לירושלים. הוא ביקש שאשתתף ואדבר באירוע הקורא לכניסה קרקעית לעזה. הסברתי לו שדעתי הפוכה. כעבור שעה חזרתי אליו ואמרתי שאגיע ואדבר, אסביר את דעתי, אבל אדגיש את שותפות הגורל בינינו המחייבת דיאלוג, גם לצד חוסר ההסכמה. א/נשים עם עולם דימויים מוגבל, כד"ר רונן שובל, היו שואלים אותי, אולי, על השתתפות בועידת ואנזה, אבל לא מדובר באתגר אמיתי. אני מחובר לעיקרון ההכרה ולמועצת הכפרים הבלתי מוכרים. מחובר לבדואים כשותפים לנגב. ולצורך, של כולנו, לסייע להן/ם להיות חלק מעתידו של הנגב.

בנוסף, יש חשיבות עצומה לניסיון של עודה לשים סוגיה כה חשובה על סדר היום. הקונפליקטים הפנימיים בקרב החברה הערבית לא תמיד שמים את סוגיית ההכרה הבדואית במקום מספק. חשוב בעיני שכוחות פוליטיים, ערבים כיהודים, ידחפו ויגבו את המאבק עד לפתרון סביר שלו.

אני מבין שאני הבנאדם המזוהה פוליטית היחיד, ממפלגה שאיננה הרשימה המשותפת, שהצטרף לצעדה. זה מפתיע בעיני, כיוון שמעבר לחיבור שלי, יש צורך אמיתי בחיבור כוחות על מנת להביא להשפעה ציבורית ופוליטית. אין דרך אחרת. כשם שבמאבק התנועה לעתיד הנגב המערבי חשוב לנו לגייס מקסימום תמיכה של א/נשי ערים, קיבוצים ומושבים. כשם שבמאבק המזרחי שלנו, חשוב לי שישתתפו גם מי שאינן/ם מזרחים במוצאם. כך גם במאבק הפמיניסטי והלהט"בי. כך גם במאבקם של הבדואיות והבדואים. את כוחי הדל אני שם ואשים על החיבורים הללו, עם כל הקשיים, ומזמין אתכן/ם לעשות כך.

אבי דבוש הוא תושב הנגב ופעיל פוליטי

 > בתמונות: עשרות צועדים מהכפרים הלא מוכרים בנגב לירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf