newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשיהודים "מתפשרים" על זכויות פלסטינים וקוראים לזה דמוקרטיה

בפוליטיקה הישראלית, פשרות נוטות להיעשות על גבי החלשים. כך, השמאל-מרכז הציוני חש לגמרי בנוח לדון עם יהודים אחרים על המידה שבה ניתן לשלול זכויות מפלסטינים, ומפלגה ערבית נדרשת לאפשר התעללות באחיה תמורת זכויות בסיסיות

מאת:

לזכותן של מפלגות המרכז-שמאל ייאמר שהן הכינו מראש את בוחריהן לעובדה שכניסה לממשלה, שבכל הרכב היתה צפויה להיות בעלת רוב ימני מובהק, תדרוש פשרות.

כך, ימים ספורים לפני הבחירות אמר יו"ר מרצ ניצן הורוביץ: "נסכים לעשות פשרות כדי לשלוח את ביבי הביתה". בשם אותה פשרה, יו"ר העבודה, מרב מיכאלי, הסכימה לוותר על התיקים הבכירים ולשבת בממשלה בראשותו של איש הימין המתנחלי, שהישגיו בבחירות היו זהים להישגיה שלה.

מרצ והעבודה נדרשו לפרוע את השטר הזה מוקדם משציפינו: כשבועיים ימים בלבד לאחר השבעתה, ממשלת הפשרה כבר הרעיפה מטובה הפשרני על פורעי המאחז אביתר, בהסכם כניעה מביש שתיגמל פעם נוספת את העבריינות המתנחלית.

שר החוץ יאיר לפיד, ראש הממשלה נפתלי בנט, שר המשפטים גדעון סער ושרת התחבורה מרב מיכאלי, ב-21 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

פשרות פוליטיות על גב החלשים. שר החוץ יאיר לפיד, ראש הממשלה נפתלי בנט, שר המשפטים גדעון סער ושרת התחבורה מרב מיכאלי, ב-21 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

פשרות פוליטיות נועדו לאפשר את קידום הליבה האידיאולוגית תוך ויתורים מסוימים במעגלים החיצוניים יותר של הדרישות. לשם כך צריך לסמן את הקווים האדומים, שהם בבחינת פגיעה בל-תעבור באותה ליבה אידיאולוגית. אני לא נמנית על מצביעי מרצ, אבל נדמה לי שמצביעי המפלגה זכאים לקבל מהנהגתה הגדרה ברורה יותר של הקווים האדומים שלה, נוכח השתיקה המחפירה שלהם מול ההסכם באביתר.

אם העמקת הגזל של האדמות הפלסטיניות, הרחבת הכיבוש ובוז מופגן כל כך לכל נורמה מוסרית או משפטית אינם מעבר לקווים האדומים הללו, אזי לא ברור מה כן. מאבק בהדתה? הדחתו של בנימין נתניהו? בשביל שני אלה היה אפשר להצביע באותה מידה, ואפילו במידה רבה יותר של אפקטיביות, לאביגדור ליברמן. אם תוך שבועיים ימים ההבדלים בין מרצ לליברמן היטשטשו כמעט עד לבלי הכר, זאת בעיה גדולה מאוד.

אבל הנקודה המשמעותית בסיפור הזה היא לא אופי הפשרה שהושגה בפרשת אביתר, אלא עצם מהות המושג פשרה בפוליטיקה הישראלית. ככלל, פשרות פוליטיות נוטות להיעשות על גבי החלשים: גברים "מתפשרים" על זכויות נשים, סטרייטים "מתפשרים" על זכויות להט"ב, ובישראל, מעל לכל – יהודים מתפשרים על זכויות של פלסטינים.

ברגע האמת, מפלגות השמאל-מרכז הציוניות – שבתקופת בחירות מחזרות אחרי הקול הערבי בלהט תוך הבטחה שהן תדאגנה לאינטרסים שלהם – מרגישות לגמרי בנוח לשבת סביב השולחן מול יהודים אחרים, ולשאת ולתת על המידה שבה ניתן לשלול את זכויות האדם הבסיסיות ביותר של הנתינים הפלסטינים בשטחים הכבושים.

ולא רק ביחס לנתינים תחת הכיבוש: בקרוב יגיע להצבעה חוק איחוד משפחות, אותה הוראת שעה שמזה 18 שנה הופכת את חייהם של אלפי פלסטינים לגיהנום יומיומי ומעמידה אותם בפני ההכרעה הבלתי אנושית בין קריעת בני משפחה אלה מאלה, או קריעתם של אזרחים מעל אדמתם.

במקרה הטוב, שוב יישבו יהודים משני צדי השולחן וינהלו משא ומתן על זכותם של פלסטינים להתאהב, להינשא ולנהל חיי משפחה תקינים במדינתם. במקרה הסביר יותר, היהודים "הטובים" מעברו האחד של השולחן ימלאו את פיהם מים, ויאפשרו גם לחוק הבלתי מוסרי הזה לעבור, בשם אותה פשרה קדושה.

קביעתם של כמה ארגוני זכויות אדם מובילים לאחרונה כי ישראל מקיימת משטר אפרטהייד אחד בין הים לנהר, כולל בתוך גבולותיה הריבוניים בשטחי 1948, התקבלה בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית בתרעומת גדולה. אבל צריך להיות עיוורים מרצון כדי לא לראות עד כמה "הפשרות" הפנים-יהודיות הללו על זכויות הפלסטינים הן ביטוי עמוק של ההיגיון האפרטהיידיסטי במשטר העליונות היהודית.

מדובר כאן במשהו הרבה יותר עמוק משלילת זכויות של נתינים בשטחי הכיבוש: חוק האזרחות שולל מהאזרחים הפלסטינים בתוך מדינת ישראל, אלה שכביכול נהנים מהדמוקרטיה המפוארת שבה מתפארים מנהיגיה, את הזכות הבסיסית ביותר השמורה באופן טבעי לכל אזרח יהודי במדינה.

חוק הגזע המביש הזה, שתומכיו השכילו להסוות את שאיפותיו הדמוגרפיות תחת אצטלה ביטחונית, הוא גם הוכחה ניצחת לכך שבמשטר האפרטהייד הישראלי אין כל משמעות להבחנה בין דרישות לאומיות לבין דרישות אזרחיות, בכל הנוגע לציבור הפלסטיני.

צעירה מנצרת שמתאהבת בבחור מרמאללה ומבקשת לבנות אתו חיים במדינתה, לא עושה זאת כהצהרה פוליטית-לאומית. היא מבקשת את הזכות הבסיסית שכל אזרח יהודי במדינה נהנה ממנה. שהרי שכנתה של אותה צעירה, יהודיה תושבת נצרת עלית – סליחה, נוף הגליל – שתתאהב בבחור יהודי מההתנחלות עופרה הסמוכה לרמאללה, תוכל להינשא לו ולחיות אתו בעירה ללא כל קושי.

אם ישראל מתעקשת על האספקט הביטחוני שבמתן אזרחות, הרי כפי שהזכיר ח"כ אחמד טיבי בכנס על הכיבוש והאפרטהייד שנערך לאחרונה בכנסת, מספר גדול לאין ערוך של יהודים שקיבלו אזרחות תחת חוק השבות ביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים מאשר ביצעו פלסטינים שקיבלו אזרחות ישראלית נגד יהודים.

ההיגיון הביטחוני היה מחייב, לפיכך, את ביטולו לאלתר של חוק השבות, אבל היגיון האפרטהייד השואף לבסס את העליונות היהודית, גם זו הדמוגרפית, בכל שטחי השליטה של ישראל, מאשר את זה ופוסל את זה, הכל במסגרת מסורת הפשרות הפנים-יהודיות ובאישור בית המשפט העליון של משטר האפרטהייד היהודי.

בהקשר הזה, ראוי לומר מילה גם על מקומה של רע"ם. נכון, גם רע"ם עושה, בדרכה, פשרות קשות כדי להבטיח את קיומה של הממשלה הזו. חבריה שמרו על דממה מול הסכם הפשרה בעניין אביתר, אף שאפשר להניח שהיא לא מילאה אותם באושר גדול.

אבל מבלי לבקר או לתמוך בהחלטתה של רע"ם לתמוך בממשלה, כדאי לבחון את רשימת הדרישות שלה כתנאי לתמיכה הזו. לא רק כדי להבין את הקווים האדומים שלה, אלא בעיקר כדי ללמוד משהו על המציאות שבה מפלגה ערבית צריכה למלא את פיה מים כאשר רומסים את זכויות הפלסטינים במקום אחר, כדי לקבל כאן תקציבי חינוך שווים, אפשרות לבנות בתים על אדמתם באישור, הכרה ביישובים שחלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה, ודרישה שלא יהרסו בתים של אזרחים ערבים על ראשם.

בתמורה לזכויות הבסיסיות האלה, שאמורות להיות מובנות מאליהן לכל אזרח בכל מדינה דמוקרטית, נדרשים חברי רע"ם לאפשר לממשלה לעולל ככל העולה על רוחה לאחיהם שמעבר לקו הירוק. לזה לא קוראים פשרה פוליטית. לזה קוראים אפרטהייד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf