כשההסתדרות הרפואית בניגוד עניינים, למתמחים אין מי שייצג אותם

הדיון המרכזי סביב מחאת המתמחים מתרכז בשעות העבודה הרצופות, בתורנויות של 26 שעות, אבל זו לא הנקודה המרכזית. יותר מזה, הדיון הנוכחי חושף את נקודה קריטית בבעיה של ייצוג הרופאים בישראל. בלי שינוי מהותי של הייצוג, לא יהיה שינוי מהותי בתנאי העבודה. אנסה להסביר:

המטרה העליונה והיחידה בעצם של התמחות היא להכשיר רופא צעיר להיות רופא מומחה. אין למתמחים שום תפקיד מלבד להתכונן וללמוד כיצד להיות מומחים בתחומם. מתמחים הם לא פתרון למצוקת כח אדם במחלקות. הם לא פיתרון לתת-תקינה של צוות סיעודי או אדמיניסטרטיבי, והם לא כח אדם ממלא מקום או מחליף בעבודה במרפאות אמבולטוריות.

כל המשימות האלה, שעליהן מתמחים מכלים זמן יקר, פוגעות ביכולת שלהם לקבל הכשרה בזמן הקצוב להתמחות, זאת בעוד אחד הטיעונים נגד קיצור התורנויות הוא שזמן הלמידה של המתמחים ייפגע. אבל כבר עכשיו זמן הלימוד של המתמחים נפגע משום שחלק ניכר ממנו מוקדש לפתרון מצוקת כוח האדם במחלקות.

האנשים  שמחליטים היום מה נדרש מרופא מתמחה על מנת שיהפוך למומחה, הם אותם אנשים שתפקידם לדאוג ולדרוש תנאי העסקה הולמים למתמחים. לא במפתיע, אלו גם אותם אנשים, שתפקידם לדאוג לזכויות וחובות של מי שמכשירים את המתמחים, כלומר לזכויות של הרופאים הבכירים, מנהלי המחלקות.

ליתר דיוק, הם יושבים באותו ארגון, הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל). להר"י יש זרוע שנקראת "המועצה המדעית", והיא, ורק היא, מחליטה מהם הסטנדרטים שמתמחה נדרש להם כדי לקבל את חותמת המומחה.

משום שאין הפרדה בין הגופים, יש ערבוב בין תפקידים, זוויות ראייה ומטרות. ויש גם ערבוב וערבול ודלדול של היכולת של הר"י לייצג את המתמחים מול המדינה. למה? כי אם מי שקובע את תנאי ההכשרה הוא גם מי שתובע את שיפור תנאי ההעסקה, הוא לא יכול להפריד ביניהם, הוא לא יכול להיאבק בעצמו, או להכריח את עצמו להתפשר, או למצוא פתרונות אלטרנטיביים ויצירתיים.

דוגמא פשוטה: קיצור התורנויות במתווה שמתוכנן כרגע יגרום לכך שכל מתמחה יחסיר יום וחצי בשבוע בממוצע מעבודת הבוקר שלו. עבודת בוקר היא הזמן שבו המתמחה מקבל את עיקר ההכשרה שלו לקראת השגת המומחיות.

אחת הטענות העיקריות של הר"י כרגע היא שהחוסר הזה יפגע בהכשרה של המתמחים. הפתרון של הר"י הוא להאריך את ההתמחות, דבר שהמתמחים כמובן מתנגדים לו, שכן ההתמחות בישראל היא בין כה וכה ארוכה יחסית לעולם ומתחילה בגילאים מבוגרים יחסית.

אם הר"י היה פועל כארגון עובדים חסר פניות – כלומר ארגון שזכויות העובדים ותנאי העבודה שלהם הם העניין המרכזי על שולחנו – במקום לפנות למתמחים ולבקש מהם להאריך את ההתמחות, הוא היה פונה למועצה המדעית ואומר לה: אלה תנאי העבודה שאנחנו דורשים, וזו מסגרת זמן ההתמחות הקיימת, אנא התאימו את ההתמחות כך שההכשרה תושלם במסגרת הזמן הנתונה.

זו בעצם ליבת חוסר ההסכמה כרגע בין המתמחים להר"י (בין המתמחים לאוצר ולמשרד הבריאות יש גם מאבק על כסף, כמובן: השגת התקצוב הדרוש כדי לאפשר עבודה כזאת.

ישבתי בוועדה העליונה לבחינת מתכונת עבודת המתמחים כנציגה של מתמחי רפואת הילדים. אני חייבת להודות: התגלה שכמעט בלתי אפשרי לשכנע שיש דרכים לקצר את המשמרות, כמעט בכל המקצועות מבלי לפגוע בהכשרה. מאוד קשה לשכנע אנשים לשנות משהו כשהאינטרסים שלהם מנוגדים.

יותר קל לאנשים שיושבים בוועדות האלה להפיל את הפתרון על חשבון המתמחים (הארכת התמחות) מאשר על עצמם, או על הקולגות המומחים שלהם. קשה לשכנע שאפשר לקצר חלקים פחות משמעותיים בהתמחות, להאציל סמכויות למקצועות אחרים, לדרוש ולקבל תקציבים לעובדים נוספים שיורידו מנטל המתמחים. זה קשה, וזה דורש מאבק נגד המדינה והאוצר, ולפעמים זה גם סתם לא יוקרתי.

אם יש משהו שאני באמת באמת שמחה בו הוא שהמאבק הזה הציף את ניגוד האינטרסים המובנה במערכת הייצוג של הרופאים בכלל, ושל המתמחים בפרט. כולי תקווה שהשינוי המרכזי שייצא מהמאבק הזה יהיה פירוק מערכת הייצוג הנוכחית ובנייה של מערכת חזקה, אפקטיבית, שיכולה לדאוג באמת לעובדים שלה. מערכת שיהיה בה גוף שמייצג את המתמחים ויכול להשמיע קול אפקטיבי, ויהיה בה גוף שמייצג מומחים צעירים (ניפגש במאבק הבא), וגוף שמייצג מומחים ותיקים.

לצד זאת, דרושה העברה של סמכויות ההכשרה לגוף אחר. גוף שיפעל תחת משרד הבריאות או יפעל כגוף עצמאי עם טובי המומחים ויכול לבנות תוכניות התמחות מעולות באופן שחף משיקולים של כלכלה ופוליטיקה. הפרדה כזאת תאפשר להעמיד באופן ברור, אלה לצד אלה, את השיקולים השונים ולקבל החלטות באופן שקוף, ציבורי והוגן כלפי כולם.

ד"ר צליל רגב היא רופאת ילדים באחד מבתי החולים הגדולים בארץ