הממשלות בעולם מבינות שחייבים להתערב, בישראל זורקים פירורים

למרות משבר הקורונה, מדינת ישראל מהססת להכניס יד לקופתה, וההיסוס הזה, הנובע משנים של פרדיגמה שלטת של צנע תקציבי, הוא בעוכרנו. מדינות המערב, ובהן גם כלכלות שוק מובהקות ושמרניות כארה"ב ובריטניה, מפרסמות בזו אחר זו חבילות חילוץ כלכליות בסדר גודל של 10% אחוזי תמ"ג ויותר. בארה"ב מקיים הסנאט דיון בתמיכה בסדר גודל של 2 טריליון דולר. כלכלות אירופה והאיחוד האירופי מקצות עשרות ומאות מיליארדי אירו לשמירה על האנשים והכלכלה.

ורק מדינת ישראל מהססת להכניס יד לקופה הציבורית ומחלקת, בינתיים, פירורים. לא זו בלבד, אלא שהיא חוסכת על גבם של מיליוני עובדים.

כלכלנים בכל בעולם ובכירים במשק הישראלי כותבים כבר כמה ימים על הצורך להשקיע עכשיו כדי למתן את המשבר הכלכלי הצפוי גם אחרי שהמשק יחזור לפעילות. מדינות ובנקים מרכזיים, המזמרים בימי שגרה את עיקרי הכלכלה הנאו-ליברלית ועליונות גישת השוק, מאמצים מדיניות קיינסיאנית – כלומר מעורבות ממשלתית עמוקה – כדי לחלץ את כוחות השוק מהמשבר.

גם לאחר המשבר הפיננסי של 2008 ראינו מעורבות ממשלתית מוגברת להגנה על כוחות השוק. בראש ובראשונה על הכלכלה הפיננסית, ובמידה פחותה, אם בכלל, להגנה על הכלכלה הריאלית, על  האנשים עצמם: עובדים, עסקים קטנים ונפגעי משכנתאות. מחקרים של כלכלנים מהזרם המרכזי, שניתחו את ההתמודדות עם משברים כלכליים, מצאו כי הגדלת ההוצאה הממשלתית הביאה לגידול של עד פי 2 בתמ"ג בשנים שלאחר מכן ולא הגדילה את יחס החוב/תוצר (ר' כאן וכאן.)

אולם זו פעם ראשונה שאנו רואים התגייסות מיידית של ממשלות, בעת המשבר עצמו, ואימוץ התפיסה שהדרך להתמודד עם משבר כלכלי היא השקעה כספית משמעותית בזמן אמיתי, בכלכלה הריאלית ובאזרחים באופן ישיר, כחלופה לצנע תקציבי.

ובינתיים אצלנו, משרד האוצר וקברניטי המדינה שבויים בתפיסה של "אחריות תקציבית" ו"שמירה על גירעון נמוך", זאת בעוד בעת הזו המהלך המתבקש הוא השקעה מיידית בכל שדרות החברה הישראלית ובכל סוגי הפעילות הכלכלית.

סיבה ראשונה לכך היא עקרונית: הכלכלה מטרתה לשרת את האנשים, ולא להיפך. גלגול מרבית עלויות המשבר על האוכלוסייה, בשם עקרונות תקציביים נשגבים, תביא לריסוק כלכלי של אלפי עסקים ומשקי בית שנפגעו מהמשבר ואין להם רזרבות לשעת חירום, החל מהעניים והמצויים בקרבת העוני ועד למעמד הבינוני החי ברובו מהיד לפה.

ויש גם שיקול תועלתני. הצריכה של משקי הבית היא מנוע הצמיחה המרכזי בישראל בעשור האחרון. אם משקי הבית ייכנסו לצנע, לא תתאפשר התאוששות של המגזר העסקי ביום שאחרי הסגר. חבילת חילוץ נדיבה היא ההשקעה החכמה ביותר ותמתן מאד את המיתון הכלכלי הצפוי ביום שאחרי. היא תשדר למשק אופטימיות ותייצר אמון ביכולת של המדינה וכל אחד מאזרחיה לצאת מהמשבר בעתיד הקרוב.

חבילה כזו צריכה להקצות דמי אבטלה נדיבים יותר לשכירים ובהוראת שעה גם לעצמאים. דרושה הגדלה זמנית של הקצבאות למקבלי הבטחת הכנסה, נכים וזקנים, חבילת סיוע של מענקים – ולא רק הלוואות – לעסקים קטנים ובינוניים שהם כ-98% מהעסקים במשק. בנוסף, דרושה הזרמת כספים מיידית לכל הארגונים והעמותות המפעילים את שירותי הרווחה החיוניים תחת משטר הרווחה המופרט שלנו: עמותות המחלקות מזון, מפעילות מסגרות לנוער ולאנשים בסיכון ומספקות תמיכה כלכלית ונפשית,  שלשכות הרווחה המדוללות והמצויות בעומס יתר כבר מזמן אינן מסוגלות לספק.

ומניין הכסף? מדובר בכמה עשרות מיליארדי שקלים בטווח הקרוב, והשקעה נוספת בעתיד ב"ניו דיל", שיניע את המשק ויחזק את המערכות הציבוריות במקום להשית עליהן דיאטה נוספת. למדינת ישראל רזרבות לעת משבר, 140 מיליארד דולר. המשבר הגיע לפתחנו וניתן להפחית את הרזרבות ולהגדילן שוב, תוך כמה שנים, בחלוף המשבר. בנוסף ניתן להיות פחות מחויבים, לפחות באופן זמני, לכלל הגירעון. שיעור הגירעון בישראל נמוך ביחס לרוב מדינות אירופה ובוודאי שבהשוואה לארה"ב. סביר להניח שמדינות נוספות יגדילו את החוב שלהן, ואין סיבה שישראל תהיה אדוקה יותר מהאפיפיור בנושא זה.

ועוד: הזרמת כסף למשק עכשיו תשמור על היכולת לגבות מיסים. ניתן יהיה גם להטיל "מס קורונה" על מגזרים שהרוויחו מכלכלת המשבר ובעתיד גם על בעלי אמצעים אחרים.

ארגוני חברה אזרחית, חוקרים וכלכלנים מפרסמים בימים אלה הצעות שונות לחבילות חילוץ מקיפות, בהשראת צעדים שכבר נעשים בעולם. המשותף להן הוא התפיסה שקופת המדינה היא קופה של כולנו וצריכה לתמוך באזרחים כולם, ובמיוחד בשכבות החלשות יותר, במקום לגלגל עליהם את עלויות המשבר.

השאלה כרגע אינה אילו צעדים לעשות. השאלה היא הנכונות לשנות פרדיגמה כלכלית. יש לקוות שהקונצנזוס הקיינסיאני החדש יחלחל גם למשרד האוצר הישראלי המסרב עד כה להחליף דיסקט.

עו"ד נוגה דגן-בוזגלו היא מנכ"ל מרכז אדוה