newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך הפכתי ללקוחה שבויה של "סל שיקום"

המפעלים המוגנים הפועלים מתוקף 'סל שיקום' אמורים לספק לנפגעי הנפש מסגרת בטוחה כחלק מתהליך ההתמודדות והשיקום. עדויות של מתמודדות מספרות סיפור שונה בתכלית

מאת:

כותבת אורחת: מיכל בסן

אחת מאבני הנגף העומדות בדרכן של נפגעות נפש כאשר הן עמלות להיטיב את תנאי חייהן, הוא מערך שירותי הרווחה של "סל שיקום". השירותים הללו, שהוקמו מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה התש"ס, כוללים בין היתר גם מקומות עבודה מוגנים (דוגמת מפעל מוגן ומועדון תעסוקתי), ומסגרות דיור מוגנות (דיור מוגן, הוסטל). הללו פועלים כעסקים לכל דבר ועניין, וזאת על אף שהם ממומנים באופן חלקי על ידי משרד הבריאות ולכאורה גם מפוקחים על ידו.

דף הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות נפגעי נפש" הוא בין המקומות בהם תוכלו למצוא דיונים ערניים בנושא.

כך לדוגמה כותבת ל' על עבודתה במסגרת מפעל מוגן: "בעבר שהיתי במכון שיקומי ועבדתי במפעל המוגן שלהם. מדובר בעבודה חרושתית ותגמלו אותנו לפי תפוקות. על יחידה אחת של עבודת הברגה מרוויחים חצי ש"ח! הייתי שם במשך שנה בשיקום ופשוט יצאתי מדעתי. כשסירבתי להמשיך לעשות את העבודה הזאת קטלגו אותי כ'סרבנית שיקום'".

מוסיפה מ': "הייתי במפעל שיקום שכזה, מקום ממש לא נעים, שבו מבריגים כל היום בורג אחרי בורג כמו נמלים קטנות או רובוטים, משהו שגם בן אדם בריא היה משתגע בסוף, ומקבלים כמה גרושים ליום ואז אם אתה לא רוצה ללכת לשם מבקרים אותך על "חוסר המוטיבציה".

הביקורת של א' – אישה נבונה ודעתנית – על עבודתה במפעל מוגן חריפה בהרבה:

אני הייתי בתופת הזו ושיקום אין. יש התעללות פיזית ונפשית, עלבונות, חשיפה של אנשים מבלי להתחשב בחוק שאומר שסודיות יש לשמור. עם מנהל דוכן עומד בקניון חיפה וצועק על אחד העובדים 'אתה חושב שאתה משהו בגלל שאתה מוכר טוב, אני יודע מי אתה. אתה סכיזופרן. נכון? זה מה שיש לך, סכיזופרניה'. או מנהל דוכן צועק בטלפון על רכזת דוכנים לאחר שהיא רואה שיש הבדל בין מה שהוא מפקיד בבנק למה שבאמת מכרו בדוכנים: 'זונה, את תעשי מה שאני אומר לך לעשות ואת תמחקי סכומים כדי שתהיה התאמה'. או בישיבת עובדים שהמנהלת מונעת מאנשים ללכת להתפנות ומאיימת שמי שייצא לא יקבל את ההמחאה של השכר (אוי סליחה 'דמי עידוד'), והיא אכן מונעת. או אחראית שיקום ארצית שאומרת לאחת העובדות 'תגידי תודה שמישהו מעסיק אתכם. אתם חיים על חשבון המדינה…'"

האמנם?

המפעל המוגן שבו עובדת א' פועל כחלק מעמותה המצהירה על רווח של 100 אחוז. איך יתכן כי עמותה המכסה את הוצאותיה ואף מוסיפה עליהן רווח של 100 אחוז, לא יכולה להרשות לעצמה לשלם לאדם היושב בדוכן בקניון משך שעות ארוכות יותר מ-2.80 השקלים שעליהם מדווחת א', ובפרט כשמשרד הבריאות בעצמו קובע כי "לפחות 90 אחוז מההכנסות מעבודת המשתקמים ישמשו לתגמול למשתקמים לאחר ניכוי ההוצאות על קניית חומרי גלם בלבד"?

חומר למחשבה.

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

איך מפעל המדווח על מאה אחוזי רווח משלם לעובדיו נפגעי הנפש שקלים בודדים בלבד? (צילום אילוסטרציה)

איך מפעל המדווח על מאה אחוזי רווח משלם לעובדיו נפגעי הנפש שקלים בודדים בלבד? (צילום אילוסטרציה)

ממשיכה א' ומספרת: "התלוננתי. את יודעת מה אמרה לי מתאמת הטיפול מ'סל שיקום', וזאת ליד מנהלים מהעמותה? 'א', אני לא אומרת שאת משקרת אבל משרד הבריאות לא יכול להתערב'. רק אחרי שהעליתי בפניה את התערבותו של משרד הבריאות לגבי המפעל המוגן ואיך רופא מסוים פעל והגיש תלונה בנושא, היא אמרה 'אני לא יודעת… אבל אין לנו הסמכות להתערב'. ביקשתי להוכיח, ביקשתי לעבור בדיקה במכונת אמת. אבל אף אחד לא רצה בכלל לשמוע כי כולם ידעו שזו האמת".

קהל לקוחות שבוי

גם הניסיון לעמוד על טיבן של המסגרות השונות המוצעות לנפגעי נפש, דוגמת הוסטלים, מערכי דיור מוגן וכדומה, שלא לדבר על תלונות בגין שירות לקוי או עוול – חד-פעמי או מתמשך – נתקל בחומה דומה של אטימות. די לחפש את אתרי האינטרנט של מה שאמורות להיות מסגרות דיור מוגן – רבות מהן, אגב, עסקים לכל דבר ועניין – כדי להבין שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. נסו, לצורך העניין, את התרגיל הבא:

זוהי רשימת ההוסטלים במחוז צפון. לכמה מהם אתר אינטרנט? בכמה מן האתרים מופיע מספר טלפון? כמה מהם, לצורך העניין, רואים במטופלים – ולא בעובדת הסוציאלית המלווה אותם, ברכזי השיקום המחוזיים, או בפורטל מסחרי באינטרנט – את קהל היעד שאליו עליהם לפנות בכדי למשוך לקוחות?

לכאורה, הקמת מערך שירותי רווחה לנפגעי נפש במתכונת של שוק חופשי אמורה הייתה להביא להעלאת איכות השירות. בפועל, בהיעדר יכולת להשוות בין השירותים השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם, המצב הנוצר הוא של קהל לקוחות שבוי, המתבקש – לעיתים אף בפועל ממש – להודות לנותני השירות שלו על עצם הנכונות לספק את שירותיהם.

"תגידו תודה ותשתקו"

לפי היגיון זה, הרואה בנפגעי הנפש לקוחות שבויים שעליהם להיות אסירי תודה על השירות הניתן להם, מצאתי את עצמי חולקת תא שירותים בודד עם למעלה מארבעים דיירים, מדריכים ואנשי צוות נוספים בהוסטל בו שהיתי, ואז ננזפת כשבקשתי לקבל מפתח שיאפשר לי ולשותפתי דאז לשמור עליהם נקיים. או לחילופין, מתויגת כחצופה ובעלת בוחן מציאות לקוי כשבאתי בתלונות למנהל הדיור המוגן בו שהיתי נוכח בחירתו לצוות אותי לשותפה אלימה תוך הסתרת מידע על אפשרות להתגורר עם שותפה אחרת, מתאימה יותר.

איזו ביקורת לא הוטחה בי? נאמר לי שאני חצופה. נאמר לי שאני מסרבת לשתף פעולה. נאמר לי שהדרך שבה אני באה בתביעות כלפי המערכת לא מקדמת עניינים ושבכל מקרה, המערכת לא חייבת לי שום דבר, ולפיכך מוטב שאחשוב פעמיים לפני שאני פותחת את הפה. "צורת ההתבטאות שלךְ פוגענית". חשבתי שאולי כדאי שאפסיק לדבר על מה שנעשה לי, ואתחיל לדבר על מה שאני מרגישה. "מספיק לקבוע עובדות בשטח. כולנו יודעים שהכל סובייקטיבי".

כמוני, מדווחים נפגעי נפש במסגרות שונות על מפגש עם מדריכים שיקומיים שמעולם לא קבלו הדרכה בהתמודדות עם נפגעי נפש, על יחס מנוכר בוועדות סל שיקום, על תנאים-לא-תנאים בהוסטלים, על הפחדות, איומים, מזון לא-בריא ומשטר כדורים משמין – מבלי שאיש יאזין לטענותיהם.

כאן, בעצם, קבור הכלב.

נפגע נפש שמעז לפתוח את הפה ולהעמיד את המערכת על טעותה נידון מראש לכישלון. מנהלת התיק שלך; מנהל המסגרת שבה את שוהה; העובדת שלך או הפסיכיאטר המטפל בך; מערכת בריאות הנפש לא טועה לעולם. עבר ביניכם חתול שחור? הפתרון פשוט: תפיסת המציאות שלך, כנפגעת נפש, לוקה בחסר. השיפוט שלך לקוי. וגם אם לא: לכי תוכיחי שאין לך אחות.

המערכת מובנית בצורה הממצבת את נפגעת הנפש כמי שאיננה כשירה לחוות דעה על מצבה. כל תלונה של נפגעת נפש מקוטלגת ונתפסת אוטומטית או כערעור על סמכות, או כתוצר של שיקול דעת לקוי (כתוצאה ממצב נפשי מעורער). מדובר במלכוד שלנפגעות נפש אין אפשרות, סמכות או יכולת לצאת ממנו. עד שלא נבנה את המערכת מחדש, עד שלא נמצב מחדש את ההיררכיה המעוותת לפיה דעתו של המטפל עדיפה ועליונה על זו של המטופל, זו של נותן השירות עדיפה על זו של מקבל השירות, ונבטל או נשנה את כל האמצעים – רטוריים כפיננסיים – המקבעים אותה, לעולם נמצא משמרים את היחס האלים, המתנשא והמשפיל ביחס למטופלים, במערכת בריאות הנפש ובכלל.

מיכל בסן, מתמודדת. 

> גם לאנשים בעלי מוגבלויות (כמוני) יש זכות לשבת בבתי קפה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf