כאלף תושבי ולאג'ה בסכנת גירוש מירושלים

לפני שלוש שנים, המדינה הרסה את הבית של משפחת אבו צדוד בוולאג'ה. יום אחרי ההריסה, האופניים האדומים של בן הזקונים נצנצו בשמש למרגלות ההריסות.

בוולאג'ה, כל משפחה בונה לעצמה על הקרקע שלה. אין דירות להשכרה או למכירה. מה תעשה משפחה שביתה נהרס, שאין לה כסף לבנות בית אחר, ושגם לו היה לה את הכסף הבית החדש היה נהרס במהרה?

בלית ברירה עקרה משפחת אבו צדוד מוולאג'ה, ועברה להתגורר במחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם הסמוכה.

את הכרם שבצמוד לבית שנהרס המשפחה ממשיכה לטפח. בכל שנה בסתיו חוזרים בני המשפחה למסוק את הזיתים. בכל שנה האופניים מחלידות יותר, מנצנצות פחות.

בחמש השנים האחרונות הרשות לאכיפה במקרקעין הרסה קרוב ל-30 בתים בוולאג'ה. אחד מהם היה של ההורים הצעירים אמל ובן זוגה. גורלם של בני הזוג שפר עליהם בהשוואה למשפחת אבו צדוד. ההורים של אמל פינו חלק מהבית שלהם והזוג עבר להתגורר שם.

כעבור שנה התחתן אחיה של אמל. אבל איפה יתגורר הזוג החדש? בחודשים שלפני החתונה הוא חילק לשניים, עם אביו, את מה שנותר מדירת ההורים, וגפ הפכו את אחד החדרים למטבח ושירותים. כעת שלוש משפחות מתגוררות בבית.

ב-1967 ישראל סיפחה חלק מוולאג'ה. כיום חיים בוולאג'ה הירושלמית קצת יותר מ-1,000 תושבים. עם הסיפוח הוחל שם גם חוק התכנון והבנייה. אולם המדינה מעולם לא הכינה תוכנית מתאר, וכך יצרה מצב של שכונה ירושלמית שלמה שאין בה שום אפשרות לקבל היתר בנייה.

בחמש השנים האחרונות פועלת בחלק הירושלמי של ולאג'ה הרשות לאכיפה במקרקעין, גוף שאמור למנוע בנייה בשטחים פתוחים, ולכן הוא האגרסיבי ביותר מבין גופי האכיפה של המדינה. ולא, ולאג'ה היא לא שטח פתוח. היא שכונה. השילוב בין היעדר כל תוכנית מתאר לאכיפה כל כך אגרסיבית מעמיד כיום את קהילת ולאג'ה בסכנת גירוש מירושלים.

ב-26 בדצמבר צפוי בית המשפט העליון לקיים דיון מכריע בגורלה של ולאג'ה. השופטים יחליטו אם לאפשר לקהילה להמשיך ולקדם הליך תכנוני, שבמהלכו יוקפאו צווי הריסה בוולאג'ה, או לדחות את העתירה ולתת למדינה להוציא לפועל עשרות רבות של צווי הריסה שם.

כשגדר ההפרדה נבנתה על אדמות ולאג'ה, כמה מבתי הכפר נותרו מצדה הישראלי. משפחת מנצור נאלצה לעקור מביתה, שכן היה קשה מדי להמשיך ולגור מנותקים משאר הכפר. הבית של ההורים של אבי המשפחה נמצא בחלק הלא מסופח של ולאג'ה, שם אין הריסות בתים. המשפחה החלה בהרחבת הבית כדי שתוכל לעבור ולהתגורר בו לצד ההורים.

אלא שהבית נמצא בסמוך לקו הסיפוח, וההרחבה בלטה מעט אל תוך השטח המסופח. גם לשם הגיעו הפקחים – הרסו את פינת הבית שהעזה להפר את החוק והפכו את ההרחבה לחורבה. המנצורים מצטופפים כעת עם הוריהם.

משפחת אבו תין גרה בבית שנבנה לפני 1967, ולכן המדינה אינה יכולה להרוס אותו בטענה להיעדר היתר בנייה. בית מוגן אבל קטנטן, והמשפחה גדולה. בני המשפחה הוסיפו שני חדרים בחזית הבית שלהם. גם אליהם הגיעה הרשות לאכיפה במקרקעין, והרסה אותם.

בני המשפחה התעקשו, והצליחו למנוע את הריסת החלק הישן של הבית. מאחר שאין להם לאן ללכת הם נשארים לגור שם בבית הקטן, שהחזית שלו היא כעת בטון מנותץ ומוטות פלדה מעוקמים, שריד לשני החדרים שנהרסו. שם תלויה הכביסה הצבעונית של המשפחה, ושם הילדים הקטנים משחקים באופניים וכדור.

כל משפחה שהמדינה הורסת לה את הבית והסיפור שלה. אבל מה עם הסיפור שלנו, הישראלים? החיילים והשוטרים, שבנשק ובאגרופים מונעים ממשפחות להגן על ביתם; הפקחים שמוציאים צווי הריסה שבוע אחר שבוע ואז מגיעים לוודא את ביצועם; עורכי הדין של פרקליטות המדינה, שדורשים בבית המשפט לדחות עתירות ולאשר הריסות; בעלי תפקידים עם שמות מפוצצים כמו מתכננת המחוז או יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, אשר בטיעונים מופרכים מכשילים כל ניסיון של קהילת ולאג'ה להסדיר את מצבה התכנוני; ראש עיריית ירושלים והשרים בממשלה, שמובילים מדיניות של חנק תכנוני – כי כל המגרש ערבים מירושלים הרי זה משובח.

"אם נזכיר להם את הבית, הם יבואו להרוס אותו"

ב-1948 נעקרו תושבי ולאג'ה מהכפר שלהם. ולאג'ה של היום היא ולאג'ה "החדשה", שחלק קטן מהפליטים הצליחו לבנות על אדמותיהם בצד הירדני של הגבול. כשסבא רבא של אחמד הפך לפליט, הוא ומשפחתו מצאו מקלט במערה באדמות המשפחה. שם הם גרו כמה שנים. לאחר מכן הקימו לעצמם צריף פשוט מול פתח המערה. זה היה ביתם הראשון אחרי הנכבה.

עברו שנים ודורות והמשפחה התאוששה אט אט – לפחות כלכלית. היא בנתה לעצמה בית יפה, שבו גם גר היום אחמד עם הוריו ודודיו וסבו וסבתו. הצריף שמחוץ למערה הפך לדיר עזים, ועם השנים נהיה רעוע.

אחמד רוצה להתחתן, והוא יודע שאם יבנה בית לו ולארוסתו – הבית ייהרס במהרה. הפתרון הוא שדיר העזים ישוב להיות בית. אחמד נטל הלוואות ושיפץ את הדיר, העמיד קירות מבלוקים ואפילו יצק תקרה. אבל אז הגיעו הפקחים. מבחינתם זה לא שיפוץ, אלא בנייה חדשה, שדינה להיהרס. שנתיים עברו. אחמד וארוסתו טרם התחתנו.

פאטמה ומשפחתה גרים בדירה מעל ההורים של בן הזוג שלה. לפני 30 שנה הוצא צו הריסה לבית, אבל אלה היו זמנים אחרים, והשילוב בין עורך דין נחוש למערכת אכיפה סלחנית מכפי שהיא היום הציל את הבית.

לאחרונה, כשפאטמה נסעה לירושלים, הודיעו לה החיילים במחסום שעליה לחדש את תעודת הזהות שלה. כשניגשה למשרד הפנים, היא התבקשה לספק הוכחות שמקום מגוריה הוא בירושלים. היא ביקשה מהחם שלה מסמכים מתאימים. אבל הוא סירב בתוקף. "בשום פנים ואופן. אם נזכיר להם את הבית הם יבואו להרוס אותו".

פאטמה ניסתה לדבר על לבו – היא חייבת לחדש את תעודת הזהות. "עדיף שאת תאבדי את תעודת הזהות שלך משכולנו נאבד את הבית", היתה התשובה שלא השאירה מקום לוויכוח.

הסיפור של ולאג'ה הוא גם סיפור על הקהילה החקלאית האחרונה שנותרה בירושלים. מהנכבה דרך הכיבוש של 1967 ועד לתהליכי האורבניזציה, דבר לא נותר מהמרחב החקלאי המפואר שסבב את ירושלים.

ולאג'ה משמרת צורת חיים של קהילה החיה בצמוד לשטחים החקלאיים שלה וממשיכה לעבד אותם בשיטות מסורתיות – ללא תיעוש, ללא מכונות ועל בסיס מי הנביעות שוולאג'ה עשירה בהן. חקלאי הכפר אוצרים ידע של דורות, ואנשים מגיעים מרחבי הארץ כדי ללמוד מהם. קהילת ולאג'ה משמרת את המורשת החקלאית של הארץ הזו, אבל במקום להגן עליה – המדינה פועלת להרוס אותה.

ציני במיוחד הוא התירוץ של המדינה למנוע מקהילת ולאג'ה תוכנית מתאר. לפי הוועדה המחוזית, אסור לבנות בכפר כדי לא לפגוע בטרסות. אלו הטרסות שחקלאי ולאג'ה יצרו. הן מתקיימות רק הודות לטיפוח המתמיד של החקלאים, ויתבלו אם המדינה תצליח להרוס את בתיהם ולגרש אותם בשנית.

בשבת ה-11 בדצמבר יתקיים סיור תמיכה בכפר. הרשמה כאן.

לפרטים נוספים והצטרפות לפעולות התמיכה בוולאג'ה ראו בדף הפייסבוק של דהרמה מעורבת חברתית.

אביב טטרסקי הוא רכז מדיניות תכנון בעמותת עיר עמים ופעיל בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית