newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש אלטרנטיבה למלחמה

הסרת הסגר, פתיחת המרחב האווירי והימי בתמורה לערבויות ולפיקוח בינלאומי, הכרה בממשלת האחדות וחתירה להסדר ארוך טווח. יש ברירה למלחמה, אבל יש לה גם מחיר

מאת:

בסוף השבוע השלישי למבצע הצבאי בעזה (והראשון מאז הפלישה הקרקעית), יש לי הרגשה שהסיבוב הזה אינו דומה לשום דבר שראינו קודם, במיוחד בצד הפלסטיני. ייתכן מאוד שהפסקת האש תגיע בקרוב, אבל יכול להיות שאנחנו בפתחה של תקופה ארוכה של אי יציבות. העובדה שרמאללה נואשת ממאמצי התיווך ומתחילה ליישר קו עם הנרטיב של החמאס (קראו את ג'קי חורי מהבוקר) תומכת בהסבר הזה. הגדה היתה שקטה מאוד בשבועות האחרונים, אבל אם היא תתפרץ אנחנו נהיה במצב אחר לחלוטין.

דווקא העובדה שהפלסטינים מבודדים לחלוטין, שאירופה, ארצות הברית ומצרים מגבות את ישראל, שאיש לא יתערב לטובתם – אפילו לא סוריה או החיזבאללה – מחזקת לדעתי אצלם את התחושה שפשוט אין אלטרנטיבה למאבק בישראל ושאף כח אחר בעולם לא יחלץ אותם מהכיבוש.

את מה שקורה היום בדרום צריך להסביר גם כחלק מהזעזועים שפוקדים את האזור. כידוע, הפלסטינים היו היחידים שלא התקוממו במסגרת האביב הערבי, בשל הנסיבות המיוחדות שלהם תחת השלטון ישראלי. בקרוב יהיו מי שיפרשו את האירועים בעזה – במיוחד אם הם יגלשו לגדה – כ"תור הפלסטינים" במהפכה. כמובן שגם הברית הישראלית-מצרית מלמדת שישראל אינה צופה מן הצד אלא חלק מצדדים הלוחמים במהומה האזורית.

אבל ישראל מעולם לא היתה שחקן פסיבי. היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, והיא קשורה באופן הדוק למערב ולארצות הברית. בכל רגע נתון עומדות בפניה ברירות רבות. גם בתגובה לרצח הנערים בחודש שעבר, גם בגלישה למבצע הצבאי בעזה, וגם עכשיו. על האלטרנטיבות האלו אני מעוניין לדבר.

* * *

הדבר הראשון שנדרש הוא שינוי במטרת המדיניות הישראלית. היעד הישראלי הנוכחי הוא "שקט תמורת שקט". כלומר, החזרת הסטטוס קוו לקדמותו (לאחר מקסימום אבידות לחמאס), השבת הסגר על עזה והמשך התיאום הבטחוני בגדה. כמו שכתבתי בעבר, הגדה ועזה משולות בעיני ישראל לבתי כלא שיוצאים משליטה מדי פעם, ומטרת המבצעים הצבאיים היא להשיב את המצב לשגרה.

למטרה הזו שותפות גם האופוזיציה, המכונה משום מה "מחנה השלום" אבל מקפידה לתמוך בכל המלחמות, וגם הקואליציה. היא גם נהנית מקונצנזוס מוחלט בציבור, שמזהה בסטטוס קוו של השנים האחרונות את המצב האידיאלי מבחינתו.

המטרה החדשה צריכה להיות סיום הסגר (והלחימה) בטווח הקצר, ופשרה הגונה עם העם הפלסטיני בטווח הבינוני. אני מעדיף את המילה "פשרה" על "פיתרון" מפני שאין "פיתרון" בחיים, גם לא בפוליטיקה, ויהודים ופלסטינים ימשיכו לנהל יחסים שבין תחרות ושיתוף פעולה בארץ הזו בכל עתיד שניתן להעלות על הדעת. אבל כל עוד המטרה הישראלית היא תחזוקת הסטטוס קוו, הפתרונות הצבאיים, על כל הזוועות הכרוכים בהם והאבדות לשני הצדדים, הם בלתי נמנעים. המלחמה בחמאס אינה "למען חיזוק המתונים והשלום", כמו שכל מיני ישראלים חושבים. היא האלטרנטיבה לשלום.

גם הבנת מהות הפשרה צריכה להשתנות. אם הפשרה צריכה להתקבל תחת הנחות היסוד של המדיניות הישראלית הנוכחית: שליטה בפוליטיקה הפלסטינית וזכות וטו על מועמדים ומנצחים; דרישת מאה אחוז ביטחון לאזרחי ישראל בזמן התהליך המדיני ואחריו; הכרה של כל הפלסטינים בנרטיב הישראלי; ויתור על הנרטיב הפלסטיני; תכתיבים ישראלים לגבי הנכסים שיישארו בידיה, ממקומות קדושים ועד הסדרים כלכליים – אז באמת אין פיתרון וגם לא יהיה. רוב "מחנה השלום" הישראלי עוד לא ויתר על התביעות האלו, ולכן קשה לקחת ברצינות את תמיכתו בהסדר.

אם היעד הוא הסדר או פשרה, צריך לדעת שישראל לא תוכל לשלוט בפוליטיקה ובכלכלה הפלסטינית, ושהתרחיש של אבדות או הידרדרות בדרך הוא משהו שצריך לקחת בחשבון. מצד שני, זה לא שאין אבדות עכשיו. הסטטוס קוו מציע אופק של סיבובי מלחמות נצחיים – חלקן זולות וחלקן יקרות יותר, כמו האינתיפאדה השנייה. פשרה אינה ביטחון מושלם, אבל היא מציעה סיכוי.

* * *

ניתן לסיים את הלחימה מיד. לשם כך, ישראל צריכה להסכים להסרת הסגר על עזה. מצרים יכולה לפתוח את רפיח, אבל בסופו של דבר היא לא תספק פיתרון במקומנו, מפני שהחשש המצרי מאז ומעולם היה שישראל תשליך את הבעיה העזתית אליה. בנקודה הזו נגמרת זהות האינרטסים בין שתי המדינות.

הסרת הסגר יכולה להתבצע בשלבים. ישראל יכולה לפתוח מיד את המעברים הקרקעיים לייצוא וליבוא של סחורות ולתנועה של בני אדם, מן הסיבה הפשוטה שהיא מקיימת פיקוח מלא עליהם ויכולה למנוע כל איום עליה. כמובן שיש לאפשר גם את העברת המשכורות לעזה.

במקביל, יש להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית ולעודד את פריסתה ברצועה. זוהי גם דרישה של החמאס, ובאופן מוזר, היא מתיישבת עם האינטרס הישראלי. ואז ניתן להתחיל במשא ומתן זריז שיעדו היחיד הוא פתיחת המרחב האווירי והימי של הרצועה, כלומר הסרת המצור בפועל. ישראל יכולה למשל לדרוש ערבויות בינלאומיות ואפילו את נוכחותם של פקחים בנמלים האוויריים והימיים. היא גם יכולה לדרוש כוחות בינלאומיים שיפקחו על אזורי החיץ בשני הצדדים, ובמיוחד על סוגיית המינהרות.

זה הטווח הקצר. החמאס כבר הבהיר שהצעדים האלו יובילו להפסקת אש ארוכה. כמובן שאלו אינן ערבויות בטחוניות מלאות מבחינתה של ישראל. ערבויות כאלו אינן קיימות במציאות. כאן אנו חוזרים לנקודה הקודמת: מי שלא מוכן לקחת את הסיכון של הפרת ההסכמים והתחמשות בצד השני פשוט לא יכול להאמין ברצינות בשום הסדר, והוא למעשה תומך בסטטוס קוו, ובכל המלחמות הנובעות ממנו. אבל צריך לזכור שהתמוטטות ההסדרים אינה גזירת גורל, ויש דוגמאות רבות בעולם לסכסוכים מהסוג הזה שנרגעו בהדרגה. הדרגה היא מילת מפתח כאן.

כדי שהסדרי הפסקת האש לא יובילו לסיבוב לחימה נוסף, חייבת להתלוות אליהם מיד החתירה לפשרה כוללת. כמו שלמדנו באוסלו, הסדרי ביניים שהופכים להסדרי קבע הופכים לבעיה בפני עצמם ורק מעודדים עוד אלימות.

אני לא אכנס כאן לדיון "פתרון הקבע" – מדינה אחת/שתי מדינות/קונפדרציה. רק אחזור על העובדה שכל ההסדרים האלו כוללים סיכונים בטחוניים ומחייבים ויתורים ניכרים על הנכסים שבידי הציבור היהודי. בפיתרון שתי מדינות מדובר בנכסים טריטוריאליים נרחבים, בפיתרון של מדינה אחת מדובר בשותפות במוסדות המדינה ובסמליה, וכן בחלוקה מחדש של הנכסים שבידי המדינה. הקונפדרציה היא ניסיון למצות את היתרונות של שני הפתרונות לשני הצדדים, אבל היא דורשת הרבה נכונות ורצון טוב, שאינם מצרכים נפוצים כרגע באזור.

האלטרנטיבה להסדרים היא כנראה חזרה לשליטה מלאה בעזה ובגדה. גם אם הלחימה הזו תסתיים בתבוסת החמאס ובחזרה פורמלית לסטטוס קוו של חודש יוני, הפלסטינים יתאוששו ויחזרו להילחם על עצמאותם. הרשות הפלסטינית לא תוכל להמשיך לאכוף את הביטחון בשביל ישראל לאורך זמן: או שהפלסטינים יפילו אותה, או שהיא תפנה נגד ישראל, ואז ישראל תחסל אותה.

זו הברירה העומדת בפנינו. מחיר הפשרה גבוה, אבל ישראל מסוגלת לו: היא עשירה וחזקה, אויביה מפולגים ומסוכסכים, והיא נהנית מתמיכת המערב. לא בטוח שהתנאים האלו ישררו גם בעתיד.

* * *

פוסטים קודמים שלי שקשורים לנושא הזה ומתייחסים לדברים שאולי יעלו בתגובות:

– על הסיבה שהפלסטינים תומכים בחמאס למרות האבדות האיומות שלהם.
– על המחדל המדיני שלנו – מה היה אפשר לעשות במקום המלחמה.
– על האופן שבו אנחנו מחזיקים את הפלסטינים כמו אסירים, בגדה ובעזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf