newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לחיות כישראלי על הסט של "אללה אסלאם" בפריז

אני חי בלב תסריט האימה של צבי יחזקאלי, בפרבר שבו שישים אחוז מהאוכלוסיה היא מתורכיה, לבנון ומצרים. בניגוד לתסריטי האימה שמנסים לשווק לכם, אנחנו חיים בהרמוניה שמקורה בסולידריות של מהגרים. לא רק שהיהודים לא בורחים מכאן, בשכונה שלי מספרם עולה בהתמדה

מאת:

כותב אורח: נדב אלגזי

בשנים האחרונות הופיע סוג חדש של בידור חדשותי: סרטים וסדרות תיעודיים על ההגירה לאירופה ועל שכונות המהגרים המוסלמים בערים אירופה. כל מיני "איזמים" גדולים צצו והפכו במהירות לטאוטולוגיות שהרוב, כך נראה, מקבל כמובן מאליו, והמיעוט נואש מלהתווכח איתן. כל מיני אמירות כמו "השתלטות האיסלאם על אירופה", "הם טובעים בזרים", "הם טובעים במוסלמים", "מרוב תקינות פוליטית הם לא פותרים את הבעיה"….

כשיש התקפת טרור ומקבל עליה אחריות גוף פוליטי איסלאמיסטי כלשהו (גם אם המבצע הוא יחיד או יחידים שפעלו על דעת עצמם), מתחילה חגיגה על הדם שנמשכת שבוע עד שבועיים. "נו, עכשיו הם יבינו", "עכשיו הם יתפכחו".

המספרים היבשים, אגב, לא תומכים בתיזה שלכם. בטור מפברואר השנה, מנתח יריב מוהר את סטטיסטיקת הטרור באיחוד האירופי לעומת ישראל, והיחס, איך נאמר, לא ממש מחמיא לישראל. היחס המספרי לא תואם את תחושות הבטן שלכם – שהיבשת "בוערת" או "נכבשת".

מדינות אירופה צריכות ידיים עובדות. עכשיו. אתמול. המהגרים ובני המהגרים – כל האנשים החומים שמציקים לעין לדודים ולדודות שעושים טיול ב"אירופה הקלאסית" – הם גם עובדים וגם צרכנים. אם אפילו מיליון אחד בלבד מהם יעזבו את היבשת, זו תהיה מפולת כלכלית. אף אחד שדעתו משנה משהו, לא רוצה שהם ילכו.

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר קצת… על עצמי. קוראים לי נדב, ואני מהגר ישראלי בפרבר מצפון לפריז.

> תחקיר צבי יחזקאלי: במסגדים הכינו את ממתקי הרמדאן מילדים יהודים

החיים על הסט של "אללה אסלאם", לא מה שחשבתם. אישה מוסלמית על רקע גרפיטי בפריז. (צילום: סרג' אטל/פלאש90)

החיים על הסט של "אללה אסלאם", לא מה שחשבתם. אישה מוסלמית על רקע גרפיטי בפריז. (צילום: סרג' אטל/פלאש90)

פקיסטני, לבנוני וישראלי נכנסים לדירה

בעצם, אני גר באמצע כתבות הפחד של צביקה יחזקאלי. אני חי בסט של הסדרה "אללה איסלאם". האזור הפרברי שמסביב לסן דני, מצפון לשטח המוניציפלי של פריז? אז זה הבית שלי בשנה האחרונה. אחד המסגדים נמצא דקה הליכה מהדירה שלי. הצילו!

רגע, לא. אני בסדר גמור.

מאז שעברתי לכאן, לא טרחתי במיוחד להסתיר את הישראליות שלי. בהתחלה עוד התלבטתי אם לציין את זה מוקדם בכל היכרות; בכל זאת, חשבתי, לא כולם יודעים להבדיל בין ישראלים מהשורה לבין ממשלת ישראל, צה"ל וההתנחלויות, ולא כולם מתעניינים מעבר לכותרות הראשיות. אחרי שבועיים – איבדתי את הפאסון לחלוטין. אם שואלים אותי מאיפה אני או תוהים על המבטא – אני אומר מייד שאני ישראלי. נחשו את מספר הפעמים שזה גרר תגובה שלילית? אפס.

הדירה הראשונה שהתגוררתי בה היתה מין דירת שותפים זמנית בפרבר אחר באותו תת-מחוז, שרוב תושביו מהודו ופקיסטאן. השותפים שלי היו כמה סטודנטים –  לבנוני, אלג'יראי וצעיר מערב אפריקאי שעבר למעונות תוך זמן קצר (לפני שהספקתי להבין מאיפה הוא בדיוק), ומהנדס פקיסטני. לאף אחד מהם לא היו שום תסביכים אתי, בטח לא עוינות. המהנדס אפילו ניסה לסדר לי עבודה בתמיכה טכנית. בערב הנוראי בנובמבר שבו היו מספר פיגועים במקביל, היינו בדירה רק אני והאלג'יראי בבית. איכשהו, אני לא מבין איך, הוא ידע אוטומטית שאני לא אסתכל עליו אחרת; הוא אמר שזה לא תענוג גדול להסתובב בעיר בתור זר "בעל חזות מזרחית" בתקופות כאלה. הוא ידע שאני אבין. איך?! לא דיברנו על פוליטיקה מעולם. אבל הוא ידע.

כשעברתי לפרבר הנוכחי שאני גר בו (60% יוצאי לבנון, תורכיה ומצרים), מצאתי את עצמי תוך 48 שעות בחמש שיחות היכרות, עם אנשים מקריים ברחוב או עם בעלי חנויות. זה היה קצת מביך. כל פעם חזרו אותם משפטים: "גרנו עם היהודים במרוקו, פעם היה יותר טוב פעם", "יש לנו אב משותף – איבראהים", "אין סיבה לסכסוכים, זה הפוליטיקאים ממציאים אותם"… כל זאת, בלי שום עידוד מצדי. בעל הדירה הנוכחי שלי, אגב, מאיראן.

אם כל כך מפחיד להיראות ולהזדהות כיהודי בצרפת, במיוחד באזורים עם רוב מוסלמי – למה הפרבר שלי והסמוכים אליו קולט, לא מאבד, משפחות יהודיות נוספות כל חודש? למה מסתובבים סביב כל כך הרבה יהודים בכיפות שחורות על הראש ופיאות, ונשים בשביסים? למה הילדים מסתובבים עצמאית יותר מאשר בתוך פריז עצמה?

בתוכנית הלימודים שאני לומד בה, יוצאי מדינות ערב ואפריקה הם הרוב המוחלט. יש שם סקרנות גדולה לשפה העברית, לתנ"ך, לדעת מהי ישראל במציאות היומיומית. המורים ישראלים ברובם, וההבנה והעזרה ההדדית היא עניין יומיומי ומובן מאליו. הבעיה היחידה שיש לנו היא עם הנהלת המוסד, לא בינינו. הקושי העיקרי שלי, למשל, היה התעמרות בירוקרטית שלא תאומן. תנחשו מי תמיד יוצא מעורו כדי לעזור, להתגמש.

> שישים שנה למלחמה שקיבעה את מעמדה של ישראל במזרח התיכון

ההבנה והעזרה ההדדית היא עניין יומיומי ומובן מאליו. פלסטינים משתתפים במשמרת סולידריות בעקבות הפיגועים בפריז, בכיכר מאנגר מול כנסיית המולד בבית לחם, 14 בנובמבר, 2015. קיצונים מוסלמים ביצעו התקפות אלימות במקומות שונים בעיר פריז, צרפת, ביום שישי, 13 בנובמבר, בהם נהרגו יותר מ -130 בני אדם. (אקטיבסטילס)

ההבנה והעזרה ההדדית היא עניין יומיומי ומובן מאליו. פלסטינים משתתפים במשמרת סולידריות בעקבות הפיגועים בפריז, בכיכר מאנגר מול כנסיית המולד בבית לחם, 14 בנובמבר, 2015. קיצונים מוסלמים ביצעו התקפות אלימות במקומות שונים בעיר פריז, צרפת, ביום שישי, 13 בנובמבר, בהם נהרגו יותר מ -130 בני אדם. (אקטיבסטילס)

סולידריות של מהגרים

אז מה קורה פה?

בחיים יש מורכבויות, אבל יש גם דברים פשוטים. אני שייך לתת מעמד של מהגרים בשלב הראשון של התהליך. מהגרים אחרים מרגישים הזדהות טבעית כלפיי. אם בכל זאת להידרש לנרטיבים תרבותיים – אני אולי לא מספיק אותנטי בשביל ועדת ביטון, אבל אני בכל זאת מהמזרח התיכון, כמוהם. זה מקל, לא מכביד. אינטואיטיבית, ברור שאנחנו באותה סירה.

האזור שלי, כמו אזורים מטרופוליניים מקבילים, פריז והמחוז סביבה, עובר ג'נטריפיקציה. העיר עצמה פשוט יקרה – ומתייקרת. חלק מהפרברים המוזנחים מתחדשים אחרי עשרות שנים של הידרדרות אטית, לרוב תחת שלטון מקומי שלא התחלף הרבה זמן. וכשיש ראש עיר חדש שרוצה להוכיח את עצמו – פתאום נקי יותר, התכנון העירוני מתרענן, פה טראם חדש, קצת שיתוף פעולה עם עסקים קטנים, זריקת מרץ לבתי הספר. ואז משפחות שגרו בעיר הגדולה עוברות עם הילדים. ביניהן, משפחות יהודיות. זה עד כדי כך פשוט. השירותים טובים, הרשות המקומית לא נותנת לצפיפות לעלות מעל רף קבוע, ואין סיבה שיווצרו חיכוכים בין התושבים.

ברמת השיח הפנימי של חברות אירופיות – מהגרים ומיעוטים רוצים בעיקר מוביליות חברתית; בנוסף, רב תרבותיות זו לא מילה גסה. ישראל, אגב, רב תרבותית. זה מה שטוב בה, לא להפך.

מישהו בישראל כנראה בפאניקה. ה"יורדים" גילו את גרמניה ואת הולנד מזמן. בהגירה לארצות הדוברות אנגלית אין לאליטה הישראלית (זו האמיתית, שמקבלת החלטות – לא העבדים סוג א' שקונים רכבי כביש-שטח) שום סיכוי להילחם. לכל היותר, היא יכולה לנגן להם על רגש האשמה, לחלוב מהם קצת כספים ולגייס אותם לצורכי HASBARA. כנראה שעכשיו, היורדים מגלים יעדי הגירה נוספים, צרפת ביניהם. מישהו החליט שלאיים עלינו במוסלמים מפחידים זה הדבר הנכון.

נדב אלגזי הוא מתרגם ועורך לשוני. כיום תלמיד מחקר בתוכנית לבלשנות ותקשורת עברית באוניברסיטת פריז 8

> למה עיתונאים בישראל מתעקשים לדווח על "הבעיה המוסלמית של אירופה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf