newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך אתם אוהבים את הפלסטיני שלכם, כפות או ירוי?

הרשות הפלסטינית לא מתנגדת לכיבוש, ואפילו כשחיילים יורים באנשים לא חמושים היא לא מתערבת, מה שדוחף למתקפות היחידים. בתוך גבולות 48' היחס אל בל"ד הוא כאל איום ביטחוני. איזה אפשרויות התנגדות לממסד נשארו?

מאת:

אז מה עושים עם כל הערבים האלה שלא מוכנים להתכופף בפני הממסד? הימים האחרונים סיפקו לנו מגוון דוגמאות לאופן שבו הממסד הציוני שואף לעצב את הפלסטיני המתנגד לכיבוש: או כפות או ירוי.

נתחיל עם השקר שמפמפמים לנו בחדשות בימים האחרונים. כפי שסקר כאן חגי מטר לאחרונה, גל האלימות הישראלית מעולם לא נפסק. רגיעה מסוימת של התנגדות פלסטינית אלימה (תוצאה של "תיאום בטחוני" עם הרשות נגד הפלסטינים), וחידושה בימים האחרונים עזרה להמשיך ולצייר מצגי שווא כאילו מדובר ב"גל" שישראל יכולה לשלוט בו, כאילו הצבא, השב"כ ועבאס יכולים לשמש כשובר גלים של תקיפות אלימות.

מאחר ושיחה מקומית לא נועד מלכתחילה לצרכני אמצעי תקשורת הידועים בנטיותיהם המטמטמות (מלשון לטמטם), כדוגמת "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" או לוסי אהריש, אין טעם לבזבז זמן ולדבר על הכיבוש ועל מה שהוא מעולל לפלסטינים. מה שכן, נסביר מדוע "גל האלימות האחרון" (נו, שהוא בכלל לא גל) לא הולך להיפסק בקרוב, למרות רגיעות זמניות, ולמה מיטב בניכם ימשיכו לרצוח פלסטינים, גם כשאלה, כפי שקרה בכמה מקרים לאחרונה, לא עשו כלום.

> התחדש? גל האלימות מעולם לא נפסק

חיילים עוצרים פלסטיני במהלך פשיטות על בתים בחברון (ויסאם השלמון / פלאש90)

חיילים עוצרים פלסטיני במהלך פשיטות על בתים בחברון, השבוע (ויסאם השלמון / פלאש90)

כבר לפני כמעט שנה דיברנו על הייאוש אליו נקלעו הפלסטינים בגדה. חוץ מבועת המקורבים לרשות, לאף אחד בגדה אין באמת עתיד, ולא משנה כמה ילמד או יעבוד קשה. ואם זה לא מספיק, התיאום הבטחוני של עבאס עם ישראל כבר פוצץ מזמן את בלון אשליית ההתנגדות הפלסטינית הממוסדת לכיבוש, כאילו שיש דרך למאבק דרך הרשות. פעילים פוליטיים בולטים בגדה נוהגים כיום לשים את עבאס ואת ישראל כשווים באותה משוואת דיכוי, והצגה זו של הדברים מתקבלת בטבעיות כמעם אצל כל פלסטיני. אז כשאין מי שיפעל נגד הייאוש המשחית, קורה שאנשים לוקחים את היוזמה לידיים.

במילים אחרות, עבאס, שהגביר רבות את התיאום הבטחוני עם ישראל בחודשים האחרונים, הוא בין הגורמים העיקריים למעשי ההתנגדות האובדניים של צעירים פלסטינים, אך לא רק בשל התיאום הבטחוני. העובדה שעבאס לא עושה דבר כשפלסטינים מתים מציגה אותו, במידה רבה של צדק, כמשת"פ זול של ישראל. ניסיונות הפגיעה בחיילים ישראלים הם במידה רבה גם פעולה נגד הרשות. כל חיסול של פלסטיני, המתואר בתקשורת הישראלית אוטומטית כ"ניסיון פיגוע" גם כשלא הייתה שום תקיפה מצד הפלסטיני ושום נשק ושום כלום (כאן, למשל), מתקבל בטבעיות אצל הפלסטינים, ושוב במידה רבה של צדק, כתקיפה אלימה ומכוונת של חיילים או שוטרים ישראלים, תוך התעלמות מלאה של עבאס והרשות.

ככל שהייאוש מהכיבוש והשנאה לרשות ולעבאס יגדלו, כך יתרבו מקרי התקיפה. וככל שאלה יתרבו, מה יעשו מיטב בניכם? ינצלו את האווירה כדי להוציא להורג כל פלסטיני שלא נראה להם. וכך מעגל הדמים יימשך, ובחדשות ידברו על "הסתה" פלסטינית ושאר שקרים בנאליים בחשיבות עצמית של מגלי יבשות.

לא נחמדים

מהפלסטיני הירוי נעבור לכפות. אורלי נוי כתבה כאן לאחרונה כי מסע הרדיפה הראוותני האחרון נגד בל״ד נראה כמו ניסיון נטרול של איום "בטחוני". צודקת. העובדה שבל״ד, המייצגת את הזרם הלאומי-ליברלי של הציבור הפלסטיני בישראל, נרדפת כבר שנים ושכעת המשטרה, בשליחותו של הממסד, שמה לה למטרה לכפות את אלה המנסים להתנגד פוליטית לאותו ממסד, מעידה על חיבתו של הממסד לפעולות נגד הפלסטיני הדעתן והלא-נחמד.

הרי מאז שקמה, בל"ד ייצגה לקיחת יוזמה פלסטינית וניסיון להתוות אסטרטגיה פוליטית לאופי המאבק בכיבוש בגבולות 48' (בעיקר). שומו שמיים, הערבים, אלה שלא הצלחתם להעיף מכאן לכל הרוחות ב-48׳, לוקחים יוזמה פוליטית? חייבים להיאבק בזה. ומה יותר כיפי מלראות את כל "הזועבי׳ז" האלה כלואים?

> בל"ד, סרט מלחמה

שוטרי הרשות הפלסטינית מנסים למנוע מצעירים להתעמת עם כוחות הבטחון הישראלים. מחנה הפליטים עאידה, בית לחם. 26 בפספמבר 2013 (ריאן רודריק ביילר/אקטיבטסילס)

שוטרי הרשות הפלסטינית מנסים למנוע מצעירים להתעמת עם כוחות הבטחון הישראלים. מחנה הפליטים עאידה, בית לחם. 26 בפספמבר 2013 (ריאן רודריק ביילר/אקטיבטסילס)

ולמרות שלא בטוח שלרדוף את המנהיג שלהם (בשארה) בזמנו, והיום לפרוץ לבתי פעילים באישון לילה, הוא הפתרון החכם מבחינת הממסד הציוני – הרי שהוא כן משיג את הסיפוק המיידי שישראלים רבים כל כך רוצים לראות כשזה נוגע לפלסטיני הווקאלי: הוא כפות באזיקים, ללא יכולת להשמיע את קולו, מאחורי סורג ובריח. וביבי המלך שוב יצא תותח.

אין טעם להיתמם ולהיגרר למסרים של דוברות המשטרה, שנשתלו שם טוב מאוד על ידי הממשלה והעומד בראשה: חשדות נגד ראש הממשלה נתניהו לא נחקרים בכלל, ואילו כל חשד נגד מפלגה של פלסטינים מטופל משל היה סוגית קיום לאומית.

סקירה זו של הטיפול הישראלי לו זוכים הפלסטינים בימים האחרונים מעלה מספר תהיות בדבר השלכותיו ארוכות הטווח. כיצד אמורה האלימות בגדה להיפסק מתישהו, עם התיאום הבטחוני של עבאס ובלי סיומו של הכיבוש, כשפלסטינים מיואשים מעדיפים לנקוט בפעולות אובדניות ואינדיביואליות? האם בל"ד תצליח להתאושש ממסע הרדיפה נגדה, והאם הציבור הפלסטיני בישראל אף יתמוך בה אף יותר עכשיו, כפי שמקרים דומים בהיסטוריה מלמדים?

התשובות לכך ועוד לא ממש מעניינות את ממשלת ישראל. את התמונות של הפלסטינים הירויים על האדמה או כפותים בבתי משפט הם כבר השיגו. הרי הם כבר ניצחו את "הטרור הפלסטיני".

הפוסט פורסם גם באנגית באתר 972+

> המדינה הבטיחה שחרור, ושלושה עצירים מנהליים מסיימים שביתת רעב ממושכת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf