newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ילדים שיש להם עיר: הגישה שמחברת את החינוך למרחב

לוריס מלגוצי, מחנך איטלקי שהגה את גישת החינוך של רג'יו אמיליה, האמין שהגן או הכיתה אינם מתפקדים בחלל ריק, אלא הם חלק מהקהילה והסביבה. לפי הגישה שלו, העיר כולה הופכת למקום לימוד. גם בישראל יש מי שמאמץ אותה

מאת:

כאשר מדברים אצלנו על מוסדות חינוך אלטרנטיביים, נפקד (שלא בצדק) מקומה של גישת רג'יו אמיליה (Reggio Emilia Approach). מדובר בתפיסה חינוכית שנוסחה החל משנות החמישים של המאה הקודמת בידי המחנך לוריס מָלָגוּצי (Loris Malaguzzi), ומיושמת כפדגוגיה עירונית בעיר רג'יו אמיליה שבמחוז אמיליה רומאניה בצפון איטליה.

על גישת רג'יו אמיליה למדתי בשיחה עם ד"ר נעמה צורן, המשמשת כנציגת הארגון בישראל. הגישה רלוונטית מאוד לשיח החינוכי העכשווי בישראל, בעקבות משבר הקורונה. גם משום שמרבים לדבר אצלנו כיום על ביזור משרד החינוך והעברת סמכויותיו לרשויות המקומיות. גם משום שמדברים גם על מרכזיותן של מיומנויות הלמידה (והלומד העצמאי), והאופן שבו יש לטפח ולשכלל מיומנויות אלו אצל התלמידים. וגם משום שפה ושם מדברים גם על "חינוך תלוי מקום", כלומר הוראה ולמידה הנובעות מהמרחב העוטף את התלמידים ונענות לו.

שיעור יחסי אדם ומרחב בגישת רג'יו אמיליה, בי"ס בן גוריון גבעתיים. צילום: צמרת הראל כנות

שלושה היבטים אלה הם מיסודות גישת רג'יו אמיליה: גישה חינוכית בהובלה עירונית, הממוקדת בטיפוח היכולות של התלמידים, ומרחב וסביבה המשמשים כ"מורה השלישי". תוסיפו לזה את עקרונות ההקשבה, התיעוד, מאה שפות לילד ועוד, והנה לכם גישת חינוך שראוי לאמץ.

פדגוגיה על שם עיר

לוריס מלגוצי נולד בשנת 1920 באחד מכפרי הפרבר של רג'יו אמיליה. משנתו החינוכית התפתחה במהלך השנים, מתוך עבודה עם מגוון אוכלוסיות. הוא למד חינוך ועבד כמורה בבית ספר יסודי, וכמורה של חיילים משוחררים שלא זכו ללמוד בתקופת מלחמת העולם השנייה. אחר כך למד פסיכולוגיה התפתחותית והיה שותף לייסוד מוסד חינוכי לילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים שקודם לכן נשלחו לטיפול במוסדות פסיכיאטריים. עוד עבד יחד עם ארגון נשים מקומי שביקש לייסד בעיר גני ילדים, וכן ניסה את רעיונותיו החינוכיים במחנות קיץ שארגן לילדי העיר.

על חשיבותה של העיר מסבירה צורן: מלגוצי האמין כי הגן או הכיתה אינם מתפקדים בחלל ריק, אלא כחלק מהקהילה והסביבה המקיימות אותם. לכן, מוסדות החינוך הם חלק מהעיר, והעיר היא חלק ממערכת החינוך שלה. חינוך, אם כך, אינו עניין של תפיסה מוסדית, אלא תפיסה קהילתית מקומית.

אני בטוח שמנהלי החינוך ברשויות המקומיות ישמחו לשמוע על כך. אבל זאת לדעת: העיר משקיעה כסף רב במערך החינוכי שהקימה, והיא מייחסת חשיבות עליונה, בראש ובראשונה, לצוותי החינוך: בהכשרה, בליווי, בסדנאות ושיחות, בתנאי העבודה ובתנאי העסקה. וכשאומרים צוותי חינוך, הכוונה לכל השותפות והשותפים: הורים, סייעות, מדריכות, מורות ומנהלות.

הסדנה בגן דיאנה ברג'יו אמיליה. © Preschools and Infant-toddler Centers – Istituzione of the Municipality of Reggio Emilia

וזה יותר מאשר כסף, צמרת הראל כנות, אדריכלית ומורה, שהשתלמה בגישה ומלמדת בדרך זאת "יחסי אדם ומרחב" בבית הספר היסודי בן גוריון בגבעתיים, אומרת: "כל העיר מדברת פדגוגיה". כל מחלקות העירייה פועלות מתוך התייחסות לשיקולים ולצרכים של מערכת החינוך העירונית. כך גם בעלי העסקים, בעלי המלאכה והתושבים. כולם מבקשים ליצור שיתופי פעולה עם המורות והמורים, לטובת התלמידים.

ברוח השיתוף פיתח מלגוצי את התפיסה החינוכית של העיר ביחד עם אנשי השלטון המקומי, צוותי החינוך וההורים. בשנת 1963 נוסדה ברג'יו רשת עירונית של גני ילדים (לגילאי 3 עד 6), ובשנת 1971 רשת של מעונות יום עירונית, לגילאי לידה עד שלוש.

בשנת 1994, זמן קצר לאחר שמלגוצי נפטר, נוסד בעיר ארגון "Reggio Children". הארגון עוסק במחקר ובהפצה של גישת רג'יו אמיליה. בין היתר, בהכשרה וליווי של צוותי החינוך בעיר, וכן של משתלמים מכל רחבי איטליה והעולם.

"כאן יש ילדים ומבוגרים", כתב מלגוצי, "המבקשים את העונג שבמשחק, עבודה, שיחה, חשיבה והמצאה משותפים כשהם עסוקים בלמידה".

הילד כאדם יכול

אחד היסודות של גישת רגיו אמיליה היא ההכרה בילד כאדם, ויתרה מכך: כאדם יכול. מלגוצי השתלם כאמור בפסיכולוגיה התפתחותית, והכיר את שלבי ההתפתחות של יכולות הילדים. כלומר אין כאן תפיסה של הילד כאדם בוגר "קטן", אלא כאדם מתפתח. ועם זאת, אין להשאיר את הילדים במצב פסיבי, בהמתנה לאיזה רגע עתידי שבו הם ישלימו את התפתחותם.

להיפך. דווקא שימוש והפעלה של היכולות של הילדים, בהתאמה לגילם, הם המפתח לשכלול היכולות ולהתפתחותן. כאשר מדברים אצלנו כיום על חשיבותן של מיומנויות לומד עצמאי, המשמעות היא שיש לאפשר לילדים ללמוד (בעצמם). יכולות מתפתחות על ידי שימוש בהן.

"יש לתת לילד את הכוח להיות הוא עצמו", כתב מלגוצי, "לתת לו את הזכות להיות הוא עצמו ואת מי שהוא יכול להיות".

צורן מדגימה עקרון זה: כאשר ילדים נקלעים לקושי כלשהו, יש מבוגרים הנוטים לפתור את הקושי עבורם. כנראה מתוך מחשבה שהם צעירים מדי מכדי להתמודד. למשל, כששני ילדים רבים על שימוש בצעצוע.

ברג'יו אמיליה, המבוגר ירגיע את הילדים וישקף להם את המצב. הוא יאמר למשל: "אני רואה ששניכם רוצים לשחק בצעצוע, בואו נראה כיצד ניתן להגיע להסכמה…". גם אם בסופו של דבר המבוגר מוביל את הילדים לערך החשוב לו בתוך הגישה החינוכית, עצם הפנייה לשיתוף, מעבירה לילדים מסר של יכולת: המבוגר מאמין בילדים.

ההבדל הוא זה: במצב שבו המבוגר פותר את הקושי, הילדים מפתחים יכולות כגון קבלת מרות וציות. במצב שבו הקושי נדון במשותף, הילדים מפתחים יכולות כגון אמפתיה, שיתוף ופתרון בעיות.

"המורה השלישי"

בהמשך לתפיסה הקהילתית עירונית, מלגוצי העניק חשיבות רבה למרחב שבו פועלים הילדים. סביבת החיים שבחוץ וסביבות הלמידה המעוצבות שבתוך מוסדות החינוך. "ישנם שלושה מורים לילדים", הוא טען, "המבוגרים, ילדים אחרים וסביבתם הפיזית".

שיעור יחסי אדם ומרחב בגישת רג'יו אמיליה, בי"ס בן גוריון גבעתיים. צילום: צמרת הראל כנות

צורן מדגימה רעיון זה: באחת הפעולות הראשונות של גני רג'יו, יצאו הילדים אל כיכר העיר, ועסקו שם בפעילות יצירה. עוברי אורח התעניינו בפעילות, ניגשו אל הילדים ושוחחו איתם על מה שהם רואים ועל מה שהם יוצרים. בדרך זאת נוצרו אינטראקציות מורכבות בין הילדים למבוגרים, בין הילדים לבין עצמם, ובין הילדים לסביבה. זאת מהות הלמידה המשולשת.

"אנו מעריכים את המרחב", כתב מלגוצי, "משום כוחו להתארגן, לקדם יחסים נעימים בין אנשים בגילאים שונים, ליצור סביבה נאה, לספק שינויים, לקדם בחירות ופעילות, והפוטנציאל שלו להצית סוגים שונים של למידה חברתית, רגשית ושכלית".

פדגוגיה של הקשבה ותיעוד

אבל השיא עוד לפנינו, שכן הקסם הגדול של גישת רג'יו אמילה טמון בדרך ההוראה במרחב ובסביבה. אצלנו נהוג שמורים, ובמיוחד מדריכי טיולים, יוצאים אל הסביבה על מנת להסביר אותה לילדים. כלומר, המקום הוא בשירות המורים, והוא משמש כתפאורה הממחישה את התוכן של ההדרכה.

לעומת זאת, ברג'יו אמיליה המקום משרת את הילדים. על המורים לזוז הצידה, ולהתבונן באינטראקציות הנוצרות בין הילדים לבין המקום: מה מושך את תשומת ליבם? כיצד הם מגיבים? כיצד הם יוצרים קשר עם הדברים? מה הם אומרים? מה הם שואלים?

"עמדו בצד לזמן מה והשאירו את המקום ללמידה, התבוננו היטב במה שהילדים עושים, ואז, אם הבנתם נכון, אולי ההוראה תהייה שונה". להבנתי, זה משפט המפתח של מלגוצ'י, וגישת החינוך של רג'יו אמיליה.

ואולי זה המשפט החשוב: "התבוננו והקשיבו לילדים, משום שכאשר הם שואלים 'מדוע?', הם לא רק מבקשים את התשובה ממך. הם מבקשים את האומץ למצוא אוסף של תשובות אפשריות".

במשפט האחרון טמון גם הרמז לדרכי ההערכה של הלמידה. היא לא נעשית על פי אוסף הידיעות שהילדים כבר יודעים, אלא על פי מידת יכולתם להציע דרכים מגוונות להגיע לתשובות אפשריות נוספות.

מסכמת צורן: "תהליכי הלמידה ברג'יו אמיליה הינם מנת חלקם של ילדים ושל המבוגרים. ההתנסויות בתחומי הדעת השונים מתועדות ועוברות תהליכי עיבוד ופרשנות של המבוגרים, ואז חוזרות לדיון עם הילדים עם שאלות נוספות, הרחבות והשערות הפותחות כיווני חקר נוספים".

למתעניינים בגישת רג'יו אמיליה, ניתן לפנות לד"ר נעמה צורן.
reggiochildren / www.reggiochildren.it@

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf