newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה ערוץ 2 לא רואה את סבלם של ילדים פלסטינים?

האם פרטיותו, פניו, שלומו, בריאותו, חייו וילדותו של פלסטיני, אינם כדין אלו של מקבילו הישראלי? פוסט אורח של "נוכח נפקד", שבחר לכתוב בעילום שם מחשש למקום עבודתו

מאת:

לאחרונה, מאז הושק שיחה מקומית, רבים פונים אלי בשאלה כיצד אנו מפרסמים את הטקסטים הייחודיים שלנו – טקסטים שלא ניתן למצוא כמותם בעברית בשום מקום. התשובה לכך פשוטה: מעבר לכישרון הרב של הכותבים כאן (תעשו לעצמכם טובה ותציצו בבלוגים של כל אחד מהכותבים), שיחה מקומית נותן במה לנושאים ודעות חשובות שלא מקבלים במה במיינסטרים הישראלי.

> יש ערביי מחמד שיגידו רק מה שהישראלים רוצים לשמוע על החטיפה

כמובן שחלק גדול מהפונים הם פלסטינים, שמתחילים להבין שקורה כאן משהו חדש. אחד הכותבים שאני מכיר פנה אלי וביקש לפרסם את המאמר הבא. הבעיה היא, שאותו כותב חושש לסכן את מקום עבודתו, ולכן בחר להישאר בעילום שם. בימים בהם חנין זועבי היא קרן האור היחידה בחשיכה המסוייטת שהיא כנסת ישראל, קרן אור שהציונות מנסה לכבות כמעט בכל כוחה, חששו של כותב השורות הבאות מצער אמנם, אך מובן לגמרי.

מדי פעם אארח אצלי בערוץ כותבים פלסטינים – חלק לא יחששו להזהות בשמם וחלק יבחרו להישאר אלמונים, בתקווה שיום אחד אף פלסטיני לא יחשוש יותר להביע את דעתו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

והנה הטקסט. תיהנו.

כתב: נוכח נפקד.

במרץ שנה שעברה, נפגעה התינוקת אדל ביטון בתאונת דרכים בה היה מעורב הרכב של משפחתה במסגרת אירוע של יידוי אבנים, בעת שנסע באחד מכבישי הגדה המערבית. יותר משנה לאחר המקרה המצער לילדה – שניצלה בזכות פרמדיק פלסטיני אזרח ישראל – שלום. עוד דרמה שמייצרת מציאות מורכבת של כיבוש וסכסוך מתמשך: ילדה יהודיה בעלת אזרחות ישראלית, שבאה ממשפחה מתנחלת בגדה המערבית, נפגעת מיידוי אבנים של פלסטינים, וניצלת בזכות מאמציו של פרמדיק ערבי אזרח ישראל תושב המשולש. פרייסלס.

מה שהיה צפוי שיקרה לא איחר לבוא. כוחות הביטחון הישראלים הפעילו מאמצים קדחתניים לאיתור החשודים במעשה, וכשאומרים מאמצים קדחתניים, המוח הציוני מתרגם זאת מייד למילה אחת: מעצרים. הרבה מעצרים.

בכדי להמחיש לישראלי הממוצע את קדושת עבודתו של צה"ל בשטח, צוות צילום של ערוץ 2 התלווה לפעילות של גדוד נחשון בכפר אל-ערוב. ב- 19 באפריל 2013 שודרה בתוכנית אולפן שישי של ערוץ 2 הכתבה, שתיעדה את התמודדות חיילי צה"ל בשטחי הגדה עם מעצר ילדים. החיילים תועדו כשהם מבצעים מעצרים של מבוקשים מסוכנים החשודים בידויי אבנים: ילדים, שחלקם בגילאי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים.

הצלמים והכתב שליוו את החיילים פלשו, ביחד איתם, באישון לילה למרחב הפרטי של משפחות, נכנסו לחדרי ילדים בעוד הילדים ישנים, עם חבריהם או סתם בחיק משפחתם, ותיעדו באופן משפיל, פוגע ומחפיר ביותר את תהליך מעצר הילד, כולל תחנוניו של אחד מהם לא להיעצר עד שישלים את מבחנו ביום המחרת, בקשה שנענתה בסירוב.

נשאלת השאלה: האם דינו של ילד פלסטיני שנמצא תחת היד השלטת של משרד הביטחון, לאור הכיבוש השורר בשטחים, אינו כדינו של ילד ישראלי? האם פרטיותו, פניו, שלומו, בריאותו, חייו וילדותו, אינם כדין אלו של מקבילו הישראלי?

התשובה נקרתה על דרכנו יממה אחת בלבד לאחר שידור כתבת המעצרים, כאשר פורסמה בחדשות אותו ערוץ ממש, כתבה בנושא ילדים (ישראלים) שנפגעו מהפצת תמונות עירום שלהם ברשת החברתית. ההבדל עצום: כאן נשמרה פרטיותם מכל משמר, כולל טשטוש פניהם ועמעום קולם.

אחד מחבריי מיהר באותם ימים לשלוח תלונה לרשות השנייה ולמועצה לשלום הילד. הוא היה חייב לשחרר קצת קיטור, ומהרשות השנייה נמסר לו מספר ימים אחר כך זה המסר: קיבלנו את תלונתך, אך החוק הישראלי אינו חל על ילדים פלסטינים. כמה צפוי.

בנקודת הזמן ההיא כבר הבנתי: איש מהצד הישראלי לא הזדעזע מהיחס לילדים הפלסטינים שתועדו כשהם נעצרים. כמעט ולא נתקלתי במחאה על העניין מצד "הציבור", מצד נבחרי ציבור ערבים או מצד נבחרי ציבור בכלל, משהו במוסר הכפול של החברה הישראלית כבר פעל כאילו היה שעון שווייצרי, בתנודתיות מדויקת להפליא של עקרבי הצביעות והיעדר האנושיות.

התגובה הישראלית בעקבות היעדרות שלושת הנערים לא בוששה להגיע, כוחות הביטחון הישראלים מפעילים מאז מאמצים קדחתניים לאיתור החשודים במעשה. וכשאומרים מאמצים קדחתניים, המוח הציוני מתרגם זאת מייד למילה אחת: רצח. הרבה רצח.

ילדים פלסטינים נרצחו בדם קר, עשרות מהם נעצרו והיד של מבצע שובו אחים עוד נטויה. אך אל לנו להיתקף פליאה נוכח העובדה כי איש אינו נוקף אצבע על כך שהמציאות המטורפת של מליטריזציה, כיבוש ודיכוי, ממיטה על שני הצדדים אסון, שכן היא כבר יצאה מכלל שליטה.

מציאות זו היא אסון עבור נשים, ילדים, גברים וטף, ולא רק עבור משפחות המתנחלים באופן לא חוקי על אדמות הפלסטינים. מציאות זו, בניצוחם של כלי תקשורת ישראליים מובילים, ניצחה את שארית האנושיות של הישראלי הממוצע, כך שהוא בהכחשה והתעלמות כמעט מוחלטות לגבי הכאב העצום המתחולל לידו, והוא רואה רק צד אחד של המטבע: הצד הישראלי-צה"לי הצודק, תוך דמוניזציה ופסילה של הצד הפלסטיני על הסף.

זהו אותו ישראלי שהתיר לערוץ 2, לנעוץ לו את המסמר האחרון בארון הקבורה של טיפת האנושיות והמוסר שנותרה בו, עוד באפריל 2013.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf